"אעשה כל מה שביכולתי כדי לשקם את ניר עוז". המשפט הזה, שאמר אתמול גדי מוזס, מקפל בתוכו הכל: גבורה, ציונות, נחישות, הישרדות, עקשנות. זו הרוח הישראלית. המשפט הזה הוא תמצית קיומנו כאן. מי שאמר אותו הוא הסמל, אם תרצו הפרזנטור של הקיום הזה: בן 81, לא בריא, לא צעיר, חיוור, כחוש, אבל על הרגליים. חקלאי, איש אדמה, מי שבנה וזרע והקים וייסד. מי ששרד כנגד כל הסיכויים שנה ושלושה חודשים בגיהינום עלי אדמות, וחזר. הדבר הראשון שאמר כששב הוא שיקדיש את שארית חייו לשיקום ניר עוז.
ניר עוז כמשל: סמל ההפקרה שיהפוך גם לסמל התקומה והניצחון. הקיבוץ שנכבש, נבזז, נשרף, יושביו נחטפו, נרצחו ונלחמו על חייהם שעות ארוכות, באין מושיע. ניר עוז נפלה, וקמה. בדיוק כמונו. אף אחד לא ישבור את הרוח שלנו, אף אחד לא יעקור אותנו מכאן. גם אם ניחטף, נחזור. גם אם ניהרס, נבנה מחדש. זה גדי מוזס. זו ניר עוז. זו הציונות. כאלה אנחנו.
פעמים רבות מאוד נכתב כאן, ובטורים אחרים, על הדילמה של נתניהו, על זה שהוא צריך לקבל את ה"החלטה הגורלית", על זה שהוא צריך לבחור, שהגיע לצומת טי, שאי אפשר לאחוז יותר במקל משני קצותיו, וכו'. היחיד שלא קרא את הניתוחים הללו היה נתניהו כי הוא בדרך כלל חמק שוב מההחלטה, קרץ לדילמה וגנב את הצומת. נתניהו הוא מלך ה"גם וגם", הוא מסוגל ללכת עם ולהרגיש בלי, או להיפך, הוא מסוגל להחזיק מקל משני קצותיו ואם תתעקשו, הוא ימצא קצה שלישי.
אלא שהפעם דומה שלא יוכל לחמוק מהכרעה. זה אמור לקרות בשבוע הראשון של מרץ. באיזור הזמן הזה, כשאנחנו בין השבועות ה-6 וה-6 למתווה ההסכם עם חמאס, יש צורך לסכם את הפסקת האש הקבועה ולהגיע למפתחות שחרור האסירים הכבדים תמורת הגברים והחיילים. במקביל, יקרו עוד כמה דברים: חוק ההשתמטות, עליו טורח עכשיו שר הבטחון ישראל כ"ץ, אמור להגיע להבשלה. תקציב המדינה אמור להגיע לאישור. הנשיא טראמפ ילחץ על נתניהו לסגור עניין בעזה וללכת לנורמליזציה עם הסעודים. כל הדברים הללו אינם ניתנים לדחיה אופיינית. הם מתקתקים כבר עכשיו על שולחנו של נתניהו. חלק מהם הוא אמור לסגור עם טראמפ בשבוע הבא. בימים רגילים, ניתן להניח שהוא יסגור עם נשיא ארה"ב משהו, אבל אחר כך הוא יתחרט, יסגור משהו חדש, יבקש דחיה, יתמרן, ייעלם, יסנן, עד שהנשיא יותש ויתייאש.
ובכן, אצל טראמפ זה מסוכן. הוא לא ממש נהנה כשמסבנים אותו. נתניהו יודע את זה. הוא יודע שטראמפ באמת רוצה לסיים את המלחמה ולהביא שלום למזרח התיכון. הוא יודע שההזדמנות מול הסעודים היא כזו שאסור להחמיץ. מצד שני, הוא יודע שהאירוע הזה עלול לפרק לו את הבלוק. עד היום, הבלוק הזה היה חשוב לו בהרבה מהמדינה. וכל זה קורה לו כשהוא חולה, חלש וחיוור. מתאושש, די לאט, מניתוח לא פשוט. מצד אחד, מבקש שוב לבטל את עדותו עקב מצבו הרפואי. מצד שני, ממריא לביקור מורכב ומאתגר בארה"ב. הוא העדיף לא לעבור בדיקה מקיפה לפני ההמראה, שתקבע את כשירותו. במקום זה, הוא יקח איתו לאמריקה את רופאו האישי. רעייתו, משענת חייו, נשענת במיאמי כבר חודשיים (על פי השמועות, היא מתעתדת לחזור איתו ב"כנף ציון" ארצה). בנו, נזר הבריאה, עבר לשם כבר לפני שנתיים. הבן השני לומד בלונדון. הבת? היא לא רלוונטית. עם כל זה, נקרע בין דרעי לסמוטריץ' לבן-גביר לטראמפ, צריך להתמודד אדם בן 75, תוך שהוא מעיד בשבועה במשפט פלילי שעלול לחרוץ את דינו ולהפוך אותו לעבריין. לא פשוט.
מכונת הרעל שלו דווקא במצב טוב. הרייטינג קצת יורד, אבל מפלס התרעלה דווקא עולה. חבורת ליצנים נטולת אחריות, מצפון או מקצועיות כלשהי ישבה השבוע באולפן ופרקה את מחסניותיה על הורי התצפיתניות החטופות ששוחררו בפעימה הקודמת וערכו מסיבת עתונאים בתחילת השבוע. מה עוללו ההורים, שעברו גהינום עלי אדמות לאורך 15 החודשים האחרונים? הנה תמצית של מה שהוטח בהם באולפן: "חסר לי קצת הכרת הטוב לעם ישראל", לרלרה הוגת הדעות עירית לינור, "אני מצפה לקצת יותר צניעות וקצת יותר הכרת הטוב, קצת פחות טראמפ ו-ויטקוף". כן, פתאום עולה להם בריאות שמשבחים את טראמפ. ועוד: "מה עם הלוחמים, למה אין הכרת תודה ללוחמים שלחמו, ולכל אלה שנהרגו", קוננו באולפן, "ומה עם תודה לממשלה? ומה עם ראש הממשלה, אין קצת הכרת הטוב"?
אכן, דברים כדורבנות. כפויי טובה ההורים האלה. במקום להשתטח לרגלי הממשלה, ראש הממשלה וינון מגל, הם העזו, בעצם מה הם העזו? צפיתי במסיבת העתונאים: הם הודו לממשלה. הם הודו ללוחמים.
הם הודו במילים נרגשות לכל אלה שלחמו ונהרגו. הם הודו לראש הממשלה "על הצעד האמיץ" (אלי אלבג). הם הודו לציבור. וכן, הם הודו גם לטראמפ ולויטקוף. הם לא קימצו במילים, הם לא שמרו את התודות לממשלה לסוף. הם עשו כל מה שבאולפן טענו שהם לא עשו. מציאות הפוכה. האם זה הפריע לחבורת הליצנים נטולת הבושה? לא. כי העובדות כבר לא משנות. אף אחד מהם לא טרח לצפות במסיבת העתונאים, לפני סבב השיימינג שהם עשו להורים של ארבע חיילות צעירות שהפכו לסמל ההפקרה של ה-7 באוקטובר.
וזוהי רק ההקדמה. כי בהמשך השבוע יצא אחד, נועם אמיר, הנושא בתואר "הכתב הצבאי" של ערוץ הפשפשים הזה, למסע שיימינג נגד גדי איזנקוט. מה פשעו של איזנקוט? זה פשוט: איזנקוט פופולארי. גם בקרב מצביעי ימין. הרינונים על הצרחה אפשרית בינו לבין בני גנץ מדאיגים את נתניהו וסביבתו. איזנקוט הוא אמנם אב שכול, בנו גל נהרג בעזה. אה, וגם שני אחיינים שלו נהרגו בעזה. ועוד אחד נפצע. אבל שטויות, יש כאן משימות שצריך לבצע.
אוקיי, היותו של איזנקוט רמטכ"ל לשעבר ואב שכול לא אמורה להקנות לו חסינות, נכון? נכון. הבעיה היא שכמעט כל מה שהגה אותו נועם אמיר בעניינו, חסר שחר. לא היה, לא נברא, משל לא היה. דמיון פרוע במקרה הטוב, עלילת דם נפשעת במקרה הפחות טוב. זאת, ועוד: מטיחים בו דברים שהאחראי האמיתי עליהם הוא בנימין נתניהו. מאשימים אותו במחדלים של בנימין נתניהו. לא צריך להיות גאון כדי לדעת את זה. צריך לדעת לעשות גוגל. אבל גם זה גדול על ערוץ 14. יש להם משימה, הם צריכים לבצע אותה.
הנה תמצית העלילה מפיו של הבדאי אמיר: השבוע הוזמן איזנקוט כדי שיציגו בפניו את טיוטת התחקיר בעניין "בניין הכוח" של צה"ל. הוא ישב, החל לשמוע את העובדות, לפיהן הוא בעצם האחראי הישיר והגדול לקיצוץ העצום שהרס את הצבא, הוא התעצבן, קימט את הניירות ויצא בטריקת דלת.
כבר עכשיו צריך לומר: לא הוצג בפניו של איזנקוט שום תחקיר. לא השבוע ולא בשום שבוע. הוא לא נקרא לאף משרד, לא קימט אף נייר, לא יצא ולא טרק דלת. מי שמכיר את האיש יודע שגם אם היה מוזמן וגם אם היה שומע דברים שלא ערבים לאוזניו, הוא לא היה מקמט ניירות ולא יוצא בזעם. הוא איש אחר. אבל בואו נמשיך לתוכן, זה עוד יותר מרתיח:
על פי נועם אמיר, מי שאחראי לקיצוץ הגדול בכוחו של צה"ל, בסד"כ של צה"ל, זה איזנקוט, באמצעות התכנית הרב שנתית שלו, תר"ש גדעון. הוא "פירק את הצבא לחתיכות"! הוא פיטר אלפי אנשי קבע, הוריד את השירות לשנתיים וחצי, "עד היום לא מצליחים להחזיר את צה"ל למודל של שלוש שנות שירות", זעק אמיר מדם ליבו. "התחקירים קובעים שהקלון דבק בו, האיש הזה אחראי לאסון הגדול ביותר...".
הלאה: הוא סגר טייסות, הוא סגר חטיבות טנקים. הוא שלח מאה אלף מילואימניקים הביתה. כראיה חותכת, הביא אמיר את שמו של מי שהיה ראש אג"ת אצל איזנקוט, אלוף נמרוד שפר, ש"הציג את תר"ש גדעון בפני הכתבים הצבאיים בזמן אמת". עכשיו, צהל אמיר את צהלת הנצחון, אותו נמרוד שפר יושב באולפנים ומייצג את המחאה. כלומר, הוא שמאלן! שומו שמיים. עכשיו הכל ברור ומובן.
באולפן ערוץ 14 הושלך הס. האנשים היו חיוורים. הנה, כבר אין צורך בוועדת חקירה ממלכתית. האשם נמצא. יועמד גדי איזנקוט למשפט צבאי לאלתר. מישהו הוסיף ש"כל הרמטכ"לים בשנים האחרונות אחראים על האירוע שהתרחש ב-7 באוקטובר" ואחר הוסיף ש"הוא שלל את הירידה לרפיח ורצה לסיים את המלחמה!".
כדי לקושש לעצמו אליבי, אמר אמיר בירכתי הדיון ש"כן, היה איזה טריק עם ועדת לוקר המצ'וקמקת, אבל אין מי ששולל את זה שאיזנקוט הוא האחראי על תר"ש גדעון ועל צמצום הכוח והנזק לצה"ל, הקלון הזה יהיה מרוח לנצח על מצחו. עד היום המדינה לא מצליחה להחזיר את מודל השירות של שלוש שנים", סיכם.
בהכירי את העובדות, אני שואל את עצמי אם מדובר בכסילות מופלגת או רשעות אינסופית. או שילוב של שני אלה. אבל הנה הסיפור: מי ששאף בכל כוחו להקטין את צה"ל היה ראש הממשלה נתניהו. לצורך זה הוא הקים את "ועדת לוקר" והעמיד בראשה את האלוף יוחנן לוקר, מזכירו הצבאי. כל מי שעוסק בנושא יודע שוועדת לוקר הוקמה ע"י נתניהו בדיוק לצורך הזה. איזנקוט עצמו אמר אתמול בוועדה בכנסת ש"ועדת לוקר" הוא שמו הספרותי של נתניהו. אין על זה מחלוקת.
ועדת לוקר קבעה שצריך להוריד את השירות בצה"ל משלוש שנים לשנתיים. ככה, באיבחה אחת. זה קרה סמוך מאוד לכניסתו של איזנקוט לתפקיד הרמטכ"ל. דובר צה"ל מוטי אלמוז פירסם אז הצהרה שעוררה סערה רבה: "דו"ח לוקר הוא יריה בין העיניים של צה"ל", אמר. העובדה שנועם אמיר מייחס לאיזנקוט שאיפה להקטין את צה"ל ואת כוחו, היא מופלאה. אתם מכירים מנהל ארגון ששואף להחליף את האירגון שלו? אתם מכירים מפקד חיל אוויר ששואף להוריד את מספר המטוסים שלו? אז איזנקוט.
איזנקוט נלחם בכל כוחו במזימה הזו. למזלו הרב, שר הבטחון יעלון חשב כמוהו, שאסור לקצץ קיצוץ כזה בצבא. למזלם, שר האוצר כחלון סייע. נתניהו אישר את דו"ח לוקר בממשלה וניסה לאכוף אותו עליהם.
הם ניהלו מלחמה. הפשרה שהושגה בסופו של דבר הגדילה את צה"ל, ולא הקטינה אותו: השירות ירד מ-36 חודש ל-32 חודש (זה המצב עכשיו), אבל בתמורה קיבל איזנקוט כמות גדולה של תקני קבע ללוחמים וקצינים לוחמים כך שבספירה הכללית כוח האדם גדל, ולא קטן. אלה עובדות.
כשסיים את תפקידו, העביר איזנקוט למחליפו צבא גדול יותר מזה שקיבל. גם זו עובדה. הוא אכן סגר טייסת אף 16 אחת (מטוסים שהתיישנו) אבל פתח שתי טייסות אף 35. הוא סגר חטיבה מרחבית אחת, והוסיף שלוש חטיבות שהקים: חטיבת הקומנדו, חטיבת אגוז במילואים וחטיבת חילוץ והצלה בפיקוד העורף. הוא סגר שלושה גדודי תותחים נגררים עתיקים אבל הורה על פיתוח ה"רועם", שמוגדר היום כתותח הארטילריה הטוב בעולם. בתקופתו נכנס לשירות הנגמ"ש הגלגלי איתן, שמככב במלחמה הנוכחית בעזה, בתקופתו נוספו חימושים ומלאים, הוקמו שני גדודי צ'יטה, ברדלס ולביא ועוד גדוד כיפת ברזל. זה לא שאיזנקוט לא קיצץ. הוא קיצץ. אבל קיצוציו התמקדו במפקדות: בחיל חינוך, רבנות, יועצים שונים לצה"ל. הוא קיצץ 15% מהמפקדות, ובצדק. הוא גילה שצה"ל משלם על יועצים שונים מאות מיליוני שקלים בשנה, וקיצץ גם את זה. הוא הוסיף שרירים וקיצץ שומנים. כך או אחרת, הצבא גדל, ולא קטן. אמיר טוען שהוא סגר חטיבות טנקים? ובכן, אף טנק לא ירד מסדר הכוחות של צה"ל בכהונת איזנקוט. אף לא אחד. ואני מבין בטנקים.
הכי מצחיק זה שאמיר מפליל עכשיו את אלוף נמרוד אשל "השמאלן" כמי ש"מכר" את תר"ש גדעון לכתבים. ובכן, ראש אג"ת של איזנקוט שהיה שותף לתכנון תר"ש גדעון והסביר אותה לכתבים וגם לדרג המקצועי והמדיני, היה בכלל אלוף עמיקם נורקין. ותר"ש גדעון החזירה את צה"ל להתאמן, אחרי זמן רב בו התנוון. כלומר כל מה שנועם אמיר אמר, רק להיפך.
הקלות הבלתי נסבלת בה בריוני ערוץ 14 מרשים לעצמם לייצר את המציאות האלטרנטיבית הנדרשת על מנת למלט את בנימין נתניהו מאחריותו הישירה, הבלתי ניתנת לערעור והחד משמעית לאסון ה-7 באוקטובר כבר מוכרת לכולנו. מתברר שבדרך, הם לא מהססים לטנף גם אדם שבילה 40 שנה על מדים ושכל את בנו במלחמה. אני שואל את עצמי אם זה שווה להם. אם משלמים להם מספיק, על צלם האנוש.
ב-7 באוקטובר, סמוך לחצות, ניגש אלוף פיקוד דרום ירון פינקלמן למקלחת בחמ"ל הפיקוד לשטוף פנים. במראה מולו הוא ראה קצין מוכה. מוכה, אבל לא מובס. את הלילה הקודם הוא בילה בנהיגה מטורפת מהצפון למטה הפיקוד בדרום. הוא הגיע יחד עם הנוח'בות. זה היה היום הגרוע בחייו. זה היה היום הגרוע ביותר בחייה של ישראל.
הוא הבין את גודל האסון כבר בשעה הראשונה של בוקר ה-7 באוקטובר. הדבר הראשון שצריך לעשות, כך הבין, זה להרים ראש ולהשיב מלחמה שערה. להציל מה שאפשר, לארגן את השורות, לבלום את חמאס ואחר-כך להשמיד אותו. בכל הכוח ובכל מחיר. בלילה, מול המראה בשירותי החמ"ל בפיקוד דרום, כשהוא שוטף את פניו בפעם הראשונה, קיבל פינקלמן שתי החלטות: הראשונה: להתפטר מהצבא אחרי המלחמה ולקבל על עצמו אחריות מלאה. השניה, לא לעשות את זה לפני הנצחון.
ההחלטה הזו הקלה עליו. מאז ה-7 באוקטובר הוא מסתובב עם בור בלב. ההחלטה לקבל אחריות מלאה ולהתפטר אחרי המלחמה פטרה אותו מיסורים, טיעונים, הסברים. אין דרך אחרת, אמר למי שאמר, על הערכים האלה גדלתי. אם תדברו עם מקורביו, הם יספרו לכם על כל הנסיבות המקלות והצעדים שרצה לבצע באותו לילה, אך נדחו ע"י הממומנים עליו. הוא לא יגיד על זה מילה. לא עכשיו ולא בכלל. הוא לויאלי להחריד. קצין פרוסי זקוף. חטף מכה קשה, התאושש, נלחם למעלה משנה וניצח. את כל זה עשה זקוף. אבל כואב.
מה זה נצחון, מבחינת פינקלמן? הוא לא איש של הגדרות. כשננצח, אמר לעצמו, נדע. מבחינתו זה היה פשוט: כולם צריכים למות. מנהיגי חמאס, מפקדי חמאס, צמרת חמאס, כל הדרגים, כל המפקדים, כל מי שנגע ב-7 באוקטובר. בלשכתו בפיקוד נתלתה טבלת ענק ובה עשרות רבות של שמות, תמונות, תארים ודרגות. החל מיחיא סנוואר, מוחמד דף ומרוואן עיסא, וכלה באחרון המ"מים בשטח. כל אחד שחוסל, זכה לאיקס אדום. הטבלה הזו מכוסה היום איקסים אדומים, מקיר לקיר.
מאז חלפו עליו 15 חודשים של לחימה שאפשר לכנות "מטורפת". מלחמה כמותה לא היתה לנו עד היום. פינקלמן מסתובב עם מכתב ההתפטרות שלו בג'יפ כבר זמן רב. במעטפה חתומה. החפ"ק והמטה שלו לא ידעו מה יש במעטפה המסתורית הזו. לפתוח רק על פי פקודה, היתה הפקודה. היא ניתנה בשבוע שעבר, כשהרמטכ"ל רב אלוף הרצי הלוי הודיע על התפטרותו. פינקלמן היה אז ברפיח. התקשרו לבשר לו על התפטרות הרמטכ"ל. הוא התקשר מיד לרמטכ"ל והודיע לו: "המפקד, אני מבין שהודעת על התפטרות, אני רוצה להודיע שהחלטתי לסיים את תפקידי ולפרוש מצה"ל. מכתב ההתפטרות שלי יגיע אליך בהמשך היום". הוא פתח את המעטפה, הוסיף תאריך וחתימה ושיגר את המכתב למפקדו, הלוי.
עבור פינקלמן, הרגע המרגש ביותר במלחמה היה מכתבה של אוסנת פרי, יו"ר קיבוץ ניר עוז. היא שיגרה אותו ב-1 בנובמבר, שלושה שבועות אחרי שקיבוצה הותקף, נבזז, נשרף וכרגע מתושביו נרצחו או נחטפו. המכתב הכיל גם ביקורת לא קשה על הכשל הצבאי, אבל היה מיועד לעודד את רוחם של פינקלמן ולוחמיו: " "מתוך האובדן והשכול, אנו רוצים לחזק את ידיך. אתה מצביא אמיץ, מסור, מתוחכם ונעים הליכות. שמענו את פקודת המבצע שלך אתמול בה ציינת גם את שמו של קיבוצנו והתרגשנו עד מאוד... מכתב זה נכתב בכדי להסיר ממך ומחייליך כל מחשבה על אירועי העבר ולאפשר לך ולחייליך להתמקד בהחזרת החטופים בחיים ובלחימה עד להכרעה. בתום הלחימה בטוחני שיימצא הזמן לבוא ולהיפגש עם חברי קהילתנו, לתת תשובות לשאלותינו הקשות ולהשתתף בצערנו ובכאבנו. שמור על עצמך ועל חיילנו".
מאז ועד היום, כל מפגש מהמפגשים של פינקלמן עם תושבי העוטף, הניצולים, המפונים, הפצועים ובני הקהילות השונות, נפתח במילותיו אלה: "לפני הכל, יושב מולכם מי שהיה מופקד על בטחונכם וכשל, ומי שמוביל עכשיו את הלחימה כדי שתוכלו לחזור לבתים ולנחלות שלכם בבטחון". הקשר שלו עם אוכלוסיית העוטף אינטימי וכואב. הוא לא בורח, הוא מישיר מבט, דווקא כי זה מכאיב לו. אנשיו אומרים שהוא מתאכזר לעצמו. מקשה על עצמו בכוונה. מעניש את עצמו. יש כאלה שטוענים שהזמן הרב מאוד בו הוא שהה בזירות הקרב, לא מעט פעמים בקרבות ממש, מעיד על סוג של משאלת מוות סמויה. הם כנראה מפספסים את הפואנטה. הסיפור פשוט: אחרי מה שקרה לו ב-7 באוקטובר, אלוף ירון פינקלמן הפך למכונת מלחמה שהדבר היחיד שמעניין אותה הוא להרוג את האוייב. הוא הקדיש את עצמו לזה, ורק לזה. זו היתה אחת הסיבות להתעקשות שלו להשאיר כוחות באיזור תל סולטן גם כשהמערכה בלבנון נפתחה והקשב עבר צפונה. אמרו לו להרגיע את עזה, להוציא את הכוחות, הרי רוב הסד"כ כבר בצפון, אבל הוא התעקש. הוא הריח משהו. מהטבלה שבלשכתו ניבט אליו עדיין פרצופו של יחיא סנוואר, חי ובועט. הריגתו של סנוואר, אירוע שלא היה מבוסס מודיעין (כמו הריגתם של דף, עיסא ואחרים) נזקפת לזכות ההתעקשות הזו.
באותו ערב, הוא קיבל דיווח על התקרית הקטנה בתל סולטן בה נצפו 3 מחבלי חמאס ועל הבית בו נצפה אחד מהם. הוא נתן פקודה לא להכנס לבית במהלך הלילה. לחכות ליום. למחרת, כשהוא במרכז הרצועה עם אוגדה 252, נחתה בסלולרי המוצפן שלו תמונה. הערבי המת שנראה בה, הזכיר את סנוואר. פינקלמן, חלש מאוד בזיהוי פנים, שלח את התמונה לנ', ראש אגף המבצעים בשב"כ. מה אתה אומר?, שאל אותו. "אחי, זה 90% סנוואר", ענה לו נ'. פינקלמן הורה להחדיר למבנה רחפן נוסף שיצלם שוב. קיבל עוד תמונה. זו נראתה לו דווקא פחות דומה לסנוואר. שלח גם אותה לנ'. "אחי, זה 95% סנוואר", היתה התשובה.
לא נותרה ברירה. זמן קצר אחר-כך היו כבר פינקלמן ואלוף עודד בסיוק, ראש אמ"צ, במבנה עצמו ליד הגופה. לבסיוק לא היה ספק. פינקלמן דחף שתי אצבעות לפיו של סנוואר, חשף את השיניים, הביט בצלקת (סנוואר עבר השתלת שיניים נרחבת וגם ניתוח ראש מורכב בישראל) והבין שיש פיצוח (של הגולגולת של סנוואר). הוא התקשר מיד לרמטכ"ל. "זה הוא, המפקד". ולא, הוא לא שמח ולא רקד. אולי חייך לעצמו בקטנה.
הטקסט שאתם קוראים כאן לא בא ללמד סנגוריה על פינקלמן. אחריותו לטבח ה-7 באוקטובר מוחלטת ולא ניתנת לערעור. נכון, הוא היה בסה"כ חודשיים וחצי בתפקיד, הוא לא היה מי שעיצב את תפיסת הבטחון והוא לא היה מי שזילזל במודיעין. אבל הוא היה מי שנשא בתואר "אלוף פיקוד הדרום" בתאריך הקובע, וזה מה שקובע. כשאומרים לו שהוא לא אשם, שהוא היה רק חודשיים בתפקיד, הוא אומר שהוא אשם גם אם היה רק שתי דקות בתפקיד.
הטקסט הזה בא לספר על חייל, מטובי החיילים שגדלו בצה"ל, אחד ההתקפיים ביותר והקשוחים ביותר, שקיבל שלא בטובתו את אחד התפקידים הראשיים בטרגדיה השייקספירית בה מצאנו את עצמנו חיים מאז ה-7 באוקטובר. וכן, גם להגיד לו תודה. אחריותו המהותית תיקבע, צריך לקוות, בוועדת חקירה ממלכתית שתקום, על אפה וחמתה של ממשלת החורבן. הוא זכאי למילה טובה על מה שהוא, קציניו ולוחמיו, הסדירים ואנשי המילואים, עשו מאז ברצועת עזה. כי אחרי כל המבצעים והחיסולים וההישגים וההפצצות והכתישות, מה שקרה בשנה ו-3 חודשים האחרונים ברור ויציב: ההרתעה הישראלית שהיתה מרוסקת לגמרי, המריאה לגבהים חדשים. יביט כל אחד מאלה שחורשים את רעתנו על מה שנותר מרצועת עזה, ויווכח בעצמו. גם המחיר הכבד ששילמנו, ועודנו משלמים, ניפץ את תיאוריית "קורי העכביש", יחד עם ההוגה והמייסד שלה (נסראללה). ישראל מקדשת חיי אדם, שונאת לאבד חיילים, רגישה מאוד לחיי אזרחים, אבל אם מישהו מנסה לגרור אותה לגהינום, היא פותחת את שעריו והופכת אותו על אויביה.
מבחינת פינקלמן, המלחמה לא תמה. היא אף פעם לא תמה. הפסקת האש יכולה להתפוצץ, המתווה יכול לקרוס. יש עוד עבודה. מה שאיפשר להגיע למתווה, שחלק נוסף ממנו בוצע אתמול וסחט מאיתנו לא מעט דמעות, הוא המצרף הזה: חיסולו של סנוואר, המבצע העוצמתי של צה"ל בג'בליה, ההבנה של חמאס שאחרי ג'בליה נחזור גם לעזה העיר, הפסקת האש בלבנון וכמובן הגעתו של טראמפ. מבחינת פינקלמן, הכל מוכן לחידוש הלחימה, בכל רגע. כאמור, הוא חייל. לא מדינאי.
מישהו שאל אותו אם בכה כשראה את התצפיתניות החטופות חוזרות הביתה. "לא בכיתי מגיל 6", הוא ענה, אבל הרגעים האלה של החטופים חוזרים נרשמים אצלו כרגעי אושר וסיפוק נדירים בתוך הכאוס הכללי. הוא מעיד על עצמו שהוא אדם רגיש, אבל לא רגשן. הוא לא שמח כשראה את גופת סנוואר. הוא כן שמח כשראה אתמול את אגם ברגר, ארבל יהוד וגדי מוזס חוזרים הביתה אחרי שנה ורבע בשבי חמאס.
חלומותיו ומוחו "נשרפים" בשחזורים אינסופיים של "מה היה אילו". הסרטים האלה של הלילה האחרון, הצעדים שננקטו, הצעדים שלא ננקטו, הטעויות בהערכת המצב, מעיקים על נפשו. מה הוא עשה, מה הוא לא עשה. זה טבעי. אבל כשהוא מביט אחורה, על הזמן שחלף מאז, הוא חש שלמות מקצועית. חינכו אותו לא להכנע, להילחם, להחזיר מלחמה שערה, וזה מה שהוא עשה. הוא לא קרס, אפילו לא לרגע. לא איבד עשתונות. לחץ בכל הכוח על הדרגים שמעליו לצאת לתמרון. הכין תכנית חדשה לגמרי, שהותאמה לנסיבות הבלתי נתפסות. הוביל את התמרון ואת המלחמה שצה"ל לא חווה כמותה מאז היווסדו. בעצימות, בצפיפות, באינטנסיביות, במספר הזירות, בזירה הבעייתית, מול יריב שמתחפר כבר 20 שנה, שחי בתוך אוכלוסיית מיליונים אוהדת, כשמאות אזרחים חטופים כל הזמן הזה בידי חמאס.
הוא נותן לעצמו ציון טוב על התוצאות. על הדרך. על החזרה מהבור העמוק בו מצא צה"ל את עצמו ב-7 באוקטובר. מישהו שלחם לצידו כל הזמן הזה אמר לי שמספיקה העובדה שבשום רגע מרגעי המערכה אף אחד לא שקל "לתגבר" את פינקלמן, כפי ששיגרו את ברלב להדיח את גורודיש בכיפור, או את משה קפלינסקי "לסייע" לאודי אדם במלחמת לבנון השניה. אצל פינקלמן קרו דברים הפוכים. שאבו ממנו בטחון. אלה שמתחתיו, ולפעמים גם אלה שמעליו. הוא מרבה להחמיא למפקדי האוגדות שפעלו בעזה. על תא"ל איציק כהן הוא אומר ש"אין מפקדים כאלה, איך הוא פירק את רפיח". אפילו על תא"ל אבי רוזנפלד, מפקד אוגדת עזה ב-7 באוקטובר ואחד מסמלי הכשלון, יש לו רק דברים טובים להגיד. הכשלון ברור, אבל הדרך בה התאושש, קם על הרגליים והחזיר את האוגדה לתמונה, תואמת את ערכי צה"ל והחינוך של מפקדיו.
למרות המכה הקשה ב-7 באוקטובר, למרות הכשלון הכבד, לא היו בינו לבין הרמטכ"ל או שר הבטחון שום "קילקולים". היו ויכוחים, היו הבדלי תפיסות, אבל אי אפשר היה לתקוע שום טריז ביניהם. הוא קורא לזה "היחסים עם תל אביב". ובכן, הם היו מצויינים. ומה עם ירושלים? הוא לא מדבר על זה. אף לא מילה. הוא באמת לא מבין כלום בפוליטיקה.
רבות נכתב על זה שהוא לא יצא הביתה מאז ה-7 באוקטובר. זה נכון. היה חריג אחד: כשבנו התגייס לאחרונה וביקש ממנו באופן אישי אבא, בוא הביתה. הוא נסע הביתה ערב הגיוס, ישן עם המשפחה, לקח את הבן ללשכת הגיוס, לא נכנס פנימה, הציץ בין שורת הברושים. הבן התגייס, כמובן, ליחידה מובחרת. בן נוסף לוחם ביחידה מובחרת כל המלחמה. כן, היו מצבים לא מעטים בהם פינקלמן ידע שהבן שלו בתוך קרב מסויים. ידע, ולא הניד עפעף. והיה מקרה בו קיבל דיווח שביחידה הזו יש עכשיו הרוגים ופצועים. כנ"ל. כל זה, במסגרת הקונספציה של ההתאכזרות העצמית, הענישה האישית. העיניים שלו על הכדור, ורק על הכדור: השמדת חמאס. כל השאר, בשוליים. ועוד משהו, שאמר למישהו: אחד העקרונות שלי בלחימה הוא לא לשלוח את הלוחמים שלי למקום אליו לא הייתי שולח את הבנים שלי. ובכן, זה היינו הך.