המופע הברברי של חמאס הזכיר לכולנו עם מי יש לנו עסק

ברוח השמחה על השבת החטופות והחטופים הביתה, כמעט שכחנו מי הם אויבינו. כלומר - הבטנו בהם בשאט נפש כשהם חוגגים את פדיון הרוצחים שפוצצו אוטובוסים על נוסעיהם ובתי קפה על יושביהם, אבל ראינו גם את הפליטים השבים לצפון הרצועה, בהם ילדים רבים - ולרגע טעינו לחשוב לרגע שמדובר באוכלוסייה אזרחית תמימה שנקלעה, שלא בטובתה, לקו האש. בחפים משפע ששילמו מחיר יקר בעקבות השתלטות של ארגון טרור על חייהם. אלא שהמראות שניבטו אלינו מבעד לכל מסך, שבו והחזירו אותנו למראות דומים מן העבר הרחוק: של המון צמא דם שמכה חטופים, או כזה ש"מסתפק" בביזה.

כן, לרגע אחד חזרנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו ליום הטבח ולימים שבאו לאחריו, בהם תבעו רבים בקרבנו, המומים וזועמים, להפוך את עזה למגרש חניה. מהנוחות היחסית שבה מתנהלים חיינו לעומת חייהם הבטנו בעזתים מטפסים על מה שנותר מבתיהם, ולפחות חלקנו חשב "מסכנים". לכן אולי טוב שנאלצנו לצפות בהמון תאב רצח שמתגודד סביב אישה צעירה, מוכן לעשות בה שפטים - ופתאום לא אלה עיי החורבות שצורמים לנו בעיניים, אלא דווקא המבנים שבהם נשארה אבן על אבן. שיקום עזה? סיוע "הומניטרי"? למי ולמה בדיוק?

למען הסר כל ספק: בקרב אוכלוסייה שמונה כל כך הרבה ילדים, יש להחריג אותם מהכלל הזה, והלוואי שאפשר היה להזין רק אותם, כי אשר לרוב האחרים, הלוואי שיתכבדו ויאכלו את אשר בישלו. הדחף הראשון שעולה בראשו של כל ישראלי למראה התמונות הוא לשאול "איפה המסק"ר?" איפה הפצצה שתהפוך את הערפדים האלה לגל של עצמות. אלא שאולי במקום זאת צריך לשלוח להם פרחים.

למה פרחים? כי אנחנו כבר מכירים את הריטואל: עוד מעט ידובר על שיקום עזה, עוד מעט ידברו שוב על פליטים (הנה רק אתמול קרא מזכ"ל האו"ם לישראל להסיר את החרם על אונר"א בציינו כי "אין לו תחליף"), עוד מעט יצוצו כל אלה שיגידו ש"לא כולם חמאס". ואם תעמוד הנהגה מתונה-לכאורה יותר בראשם של העזתים, הרי שבמהירה ימצאו גם מי שידברו גם על חידוש התהליך המדיני בואכה "שלום".

נכון שפעם היו אלה כמחצית מחברי הכנסת והיום מדובר בשוליים שבשוליים, אבל התמונות מהשחרור של ארבל יהוד מצטרפות לאלבום התמונות וקטעי הווידיאו מ-7 באוקטובר, שמצטרפות לתמונות מהלינץ' ברמאללה: הידיים המגואלות בדם הם אולי לא ידי כולם, אבל הם ידי הרוב (ולא רק בעזה, כפי שמראה לא רק הזיכרון מהלינץ' ההוא, אלא גם הפופולריות הגואה של חמאס, בעצם הימים האלה ביהודה ושומרון).

שלא יובן לא נכון: זהו בשום אופן לא טיעון בעד עצירת העסקה לפני שחרור כלל החטופים, להפך - זה רק מראה את פני הסיוט שעובר על כל הנותרים שם (מי ייתן וישובו אל משפחותיהם בקרוב). סיוט שיש לנו חובה מוסרית עליונה להפסיק.

אבל ביום שישובו, להתחיל לספור לאחור ולחפש צידוק שיאפשר את השלמת אחת משתי המטרות של המלחמה: מיטוט חמאס, לא כארגון שהשתלט על אוכלוסייה אזרחית תמימה, אלא ארגון שצמח ממנה ומשקף נאמנה את פניה.

קשה לצפות בתמונות מעזה ומהחפלות לכבוד הרוצחים ברחבי יהודה ושומרון, עד שמתעוררת תקווה בלב שמי שידעו להטמין כה יפה כמות קטנה של חומרי נפץ בתוך ביפרים, ידעו להטמין גם כמות קטנה שלו ב...עזבו, הרעיון ברור - ונקווה שכל המחבלים שהשתחררו ועוד ישתחררו בעסקה הכואבת אך החיונית כל כך, לא יאריכו ימים.

עד אז נברך על ההבדלים בין מי שחוגגים את החיים לחוגגים את המוות, נזכור שהמראות הקשים הם תשלום כמעט-אחרון תמורת מחדל 7 באוקטובר ונקווה שההזדמנות ליישב את החשבון, שעדיין פתוח, תזדמן לנו במהירה, חרף האיפוק הזמני שנגזר עלינו מתוקף ההסכם (בפעם האלף: שנועד להציל את חייהם של מי שהופקרו על ידי מדינת ישראל).

אז תודה לכם עזתים יקרים, שבמקום לנסות להניח אבן על אבן ולהתחיל בשיקום, בחרתם לעוט על אישה צעירה. תודה על שהזכרתם לכולנו (שוב) מי אתם באמת - ולמה אפילו אחיכם במדינות ערב השכנות מוכנים לשמוע על כל פתרון שהוא, ובלבד שלא לקלוט "פליטים" מקרבכם