שלושה פוליטיקאים ותפוח אדמה: ישראל מחכה לחטופים, אבל גם לאופק חדש

אם השכמתם קום הבוקר בתקווה לחזות בחטופים השבים אל חיק משפחותיהם, הרי שלא יכולתם לחמוק מהתמונות שקדמו לתחזית מזג האוויר: אסיף של תפוחי אדמה בשדות המלבלבים של קיבוץ ניר עוז, הקיבוץ שהיה לסמל ההפקרה, היישוב שאחד מכל ארבעה חברים בו נרצח או נחטף.

ב"רוח סתיו", שירו הנפלא של יחיאל מוהר (אביו של עלי מוהר) נכתב: "ואם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב". ובכן, עם שלם שקם בבוקר וציפה להתרגש עם מראות של חיבוקים חמים, מצא עצמו דומע נוכח תפוחי אדמה.

אולי זו הגישה של אמצעי התקשורת הנקראים, הנשמעים והנצפים ביותר בישראל, אבל נדמה שהצגת שחרור החטופים כניצחון המוסר היהודי על פני הרצחנות הפלסטינית, קנתה אחיזה בלבבות.

איך יודעים? לפי הלארג'יות שבה נוהגים מצדדי העסקה במתנגדיה. אלי אלבג, אבא של לירי שהפכה מהבת הפרטית שלו לבת של כולנו, אמנם הבטיח להם שנבוא עמם חשבון, אבל התחושה היא שפתאום כולם מגלים הבנה כלפי נימוקי המתנגדים, רוחב לב שכמעט אינו קיים בציבוריות הישראלית, נדיבות של מנצחים.

נכון שבקזינו המזרח תיכוני גם ערימה נאה של ז'יטונים עלולה להתחסל ברגע אחד, אבל בכל זאת נדמה שהעת הזאת היא עת רצון - רוב העם רוצה את החטופים בבית, גם ביודעו שמחיר עתידי, שתג המחיר שלו עדיין לא ברור, עלול להיות משולם.

בין המראות של איחוד המשפחות, מתכוננים פוליטיקאים ציניים לבחירות: את הכותרות השבוע תפס אריה דרעי שהודיע שש"ס לא תהסס לפרק את הממשלה אם לא יעבור חוק גיוס שמשמעותו היחידה היא המשך ההשתמטות המאורגנת של צעירים בריאים בגופם ובנפשם מהשירות שנכפה על בני גילם שאינם לומדי תורה.

יו"ר ש"ס במצוקה: המפלגה שלו לא רק מדממת מצביעים פוטנציאליים לימין הקיצוני, אלא אף שרויה במאבק זהות. שרי ועסקני ש"ס הצעירים, השם הבולט בקרבם הוא זה של שר הפנים, משה ארבל, מייצגים את פניה החדשות של התנועה שדרעי עמד על תורן המייפלאוור שלה. הם צעירים יחסית, מצליחנים, מייצגים ציבור שתומך בשירות צבאי למי שאינם נמנים על האליטה של עולם התורה, עובדים לפרנסתם ומחוברים למסורת היהודית-מזרחית.

הם לא פונים רק לבני הישיבות הספרדיים, אלא לאלקטורט עם פוטנציאל גדול בהרבה, נקרא לו "מתחזקים". מדובר בישראלים ממוצא מזרחי-מסורתי, שהתגייסו לצבא, השתחררו והצטרפו לאקדמיה או למעגל העבודה - ועם השנים חידדו את זהותם בדרך התורה, מה שמקובל לכנות "התחזקו".

חבשו כיפות על ראשיהם, האריכו את זקניהם (זה ממילא טרנדי) וחזרו לקיים מצוות מבית אבא. כמה כאלה יש - עשרות אלפים או מאות אלפים? לא ברור, מה שבטוח הוא שאם ש"ס רוצה להפוך ממפלגה סקטוריאלית פר-אקסלנס לכוח פוליטי משמעותי יותר, הם הציבור שאליו היא חייבת לפנות.

הבעיה היא שדרעי לא יכול לאמץ את הקו הזה שמזוהה הרבה יותר עם חבריו-יריביו למפלגה. הוא מוכרח להנהיג את ש"ס גם בבחירות הקרובות. הוא יודע שהדרך להכתרתו המחודשת עוברת במועצת חכמי התורה ומשום כך דווקא הוא, הפרגמטי, מאמץ קו ניצי במיוחד בנושא הגיוס. מה שהתחיל (כרגיל אצל דרעי) ב"חשיפה אישית קורעת לב" (המירכאות פירושן "עאלק"), בה התראיין בפאנל "הפטריוטים" בערוץ 14 ודיבר בכאב לב מעושה על בני משפחתו שהשירות הצבאי גרם להם לזנוח את הדת, הפך לקריאה לוחמנית במיוחד השבוע.

דרעי מריח בחירות - וגם מי שמפקפקים בצדק בתום ליבו לא יכולים להתכחש לחושיו הפוליטיים. אם הוא החל בקמפיין, סימן שיש דברים בגו. לא רק הרצון לזכות בעוד סיבוב על הגלגל מכתיב את צעדיו של דרעי, אלא גם העובדה שיריבו הסמוי, איתמר בן גביר (כבר כתבתנו שש"ס מאבדת מצביעים צעירים לטובת הימין הגזעני), נמצא כבר עמוק בקמפיין, שלפי שעה - ולפחות על פי הסקרים - עובד לו לא רע בכלל.

לא רק דרעי השיק השבוע את קמפיין הבחירות שלו, אלא גם אביגדור ליברמן. ליברמן מזהה נכון את הסנטימנט שמאס בהשתמטות ומבקש לרתום אותו לטובתו.

השבוע הוא השיק את הסלוגן: "לא מתגייסים-לא מצביעים", שנשמע כמו אותה מנגינה משיר ישן שלו, רק עם מילים חדשות. הכוונה כמובן היא "אין נאמנות-אין אזרחות", שהשמיע עת היה פעם ימין על מלא, בטרם הפך לרוק סטאר החדש של מאוכזבי "יש עתיד".

שלא כמו דרעי, ליברמן לא רוצה בסך הכל לשמור על כוחו ומעמדו בבלוק עתידי. הוא רוצה להיות ראש ממשלה. תגידו שזה מופרך? אולי, אבל נדמה שליברמן למד היטב את תקדים בנט. הוא לא חייב 20 מנדטים ומעלה כדי להיות ראש ממשלה. די לו בכך שיהיה במקום טוב בין מפלגות רל"ב שיהוו את הגוש החוסם בבחירות הבאות. יאיר גולן הן לא יוכל להנהיג את המחנה גם אם יביא 15 מנדטים.

השניים האחרים, בני גנץ ויאיר לפיד ייאלצו לוותר לו, אם יזכה למספר דומה של מנדטים (14-16) רק משום שמבין שלושתם הוא יהיה היחיד שיוכל לחבר אליו פורשים מימין שיבטיחו שממשלת "רק לא ביבי" השנייה לא תישען על רוב ערבי, מצב שלא ייתכן אחרי 7 באוקטובר, אפילו כדי לסכל סופית (פוליטית כמובן) את נתניהו.

זהו סדק צר מאוד שספק אם איש לא קטן כליברמן יצליח להשתחל בעדו, אבל זה לא תסריט מופרך. כבר ראינו הזויים ממנו מתממשים בפוליטיקה הישראלית ונדמה שליברמן משוכנע שעם 16 מנדטים למשל, הוא עוד יהיה ראש הממשלה הבאה של ישראל.

כמובן שמפלגת איזנקוט-בנט, ביחד או לחוד, עלולה להפר את התסריט הזה, אבל בנט עוד בוטש ברגליו על הקווים ואיזנקוט יודע שיש לו רק צ'אנס אחד להישאר הפוליטיקאי הנקי שכולם מייחלים לו - לכן הוא לא ממהר לנעוץ את הסכין, כפי שהיה צריך לעשות כבר מזמן בגבו של בני גנץ, האיש שאותם יועצים רעים שגמרו את הקריירה הפוליטית של שמעון פרס המנוח, עושים עתה את אותו הדבר לשלו.

השלישי מבין הפוליטיקאים שרואים בבחירות 2025 את הצ'אנס האחרון שלהם הוא האיש שמעצב את חיינו במקום הזה יותר מכל מנהיג אחר בדורנו. הכוונה היא כמובן לראש הממשלה. האיש שהצליח להתקבע בתודעה כמי שנערך מראש לכל תרחיש, לא צפה שדווקא ניצחונו המוחץ של דונלד טראמפ בבחירות בארה"ב, התוצאה שלה ייחל כל כך, היא שתקלע את הקריירה הארוכה שלו לנקודה שייתכן שממנה יתקשה לחזור.

מה הוא לא עשה כדי לטרפד עסקה? מסיבות עיתונאים, תזמונים של חיסולים, לא היה טריק ושטיק שלא מוצה בדרך, והנה דווקא הג'ינג'י שכוחותיו כבשו מחדש, הפעם כחוק, את גבעת הקפיטול, הוא שכפה עליו את ההסכם - ומה שעלול לחסל סופית את ממשלת נתניהו השישית, הוא גם עלול לכפות עליו את המשכה, זה שכרוך בסיום מוחלט של המלחמה.

נתניהו הולך לפגוש את הנשיא הנבחר, לא ברור עדיין אם הוא מנסה להניא אותו מתמיכה גורפת בהמשך ההסכם עד לנקודת האל-חזור, או שהוא מבקש להגדיל את התמורה בעד הנזק הפוליטי שהמשך העסקה יגרום לו.

למשל זירוז של מהלך מהיר מול הסעודיים או תמיכה אמריקנית במתקפה באיראן, משהו שאולי לא יציל את הממשלה הנוכחית, אבל לפחות יאפשר לנתניהו לנסות ולחזר אחר קולות מהמרכז.

דבר אחד בטוח: נתניהו פוגש את טראמפ במצב תודעתי בעייתי מאוד. טראמפ אינו ניתן לסחיטה באמצעות הקול היהודי ותורמים יהודיים כמו לפני הבחירות. הוא ישב כסנדק ויצפה שנתניהו ינשק לו את הטבעת תמורת חיבוק חם שבצד אחד שלו ניצב האיראני ובצד השני הסעודי.

אם זה לא ילך, תכנית המגירה של נתניהו היא לנסות ולסגת מהעיסקה בתואנה ביטחונית כלשהי שתפיל את התיק על חמאס, לרתום את סמוטריץ', להחזיר מחדש את בן גביר (תיקי עוצמה יהודית הופקדו בינתיים אצל ועד העובדים של התעשייה האווירית) ולנסות לחזור ולקדם כמה שיותר מחוקי ההפיכה המשפטית של יריב לוין. זהו אולי תסריט הרסני למדינת ישראל, אבל אצל נתניהו טובת המדינה היא שיקול משני, שמקבל קדימות רק אם הוא עולה בקנה אחד עם האינטרס האישי שלו.

וזו אולי נקודה טובה לסיים בה את מבזק הטרום-בחירות הזה: הנה לכם שלושה מנהיגים פוליטיים חשובים ששום דבר ממערך השיקולים שלהם לא כולל את טובת המדינה, מילים כגון אידיאולוגיה או חזון לא נכללות כלל באוצר המילים שלהם (ולמען ההגינות, גם לא בזה של אף אחד מיריביהם).

מדינת ישראל שבויה, לא רק בהווה אלא גם בעתיד הנראה לעין, בידי פוליטיקאים ציניים שלא יהססו לשנות את הקו הכאילו-רעיוני שלהם לפי הסקר האחרון.

מה נותר לנו, כישראלים שגילו רוח נדירה של אחדות בראשית המלחמה, שטובי בנינו עושים מאות ימים במילואים, שמחיר המלחמה מתחיל לעשות שמות בכיסינו, שמשוועים למנהיג דובר אמת, גם אם אינה קלה לעיכול, אחד או אחת שיגידו לנו לא רק מה לא ("נמות ולא נתגייס", "לא מתגייסים-לא מצביעים") אלא גם מה כן?

ובכן, להתרגש מחטופים השבים לחיק יקיריהם, לייחל ששום דבר לא יתקע את המשך העסקה, להזיל דמעה של התרגשות נוכח תפוח אדמה טרי שנחפר משדות ניר עוז ובעיקר להתנחם בידיעה שכל זה אינו מעט, אולי אפילו הרבה:

שק של תפוחי אדמה מהנגב, שק של סנטימנטים ותקווה בכך שעוד יהיה טוב במקום הזה, טוב כמו שמגיע לנו, טוב כמו שאף אחד מהמנהיגים שכבר מתחממים על הקווים לא יכול להבטיח לנו.