הצפון הוא הדרום החדש: האם תושבי מטולה הם ז'יטונים בקזינו הלבנוני?

תושבי מטולה, העיר שהפכה כמעט בן לילה מסמל של קוממיות עם ישראל בארצו, מוצב חודר של המפעל הציוני בלב אזור עוין, לסמל של הפקרה ונטישה, לא יודעים כיצד עליהם לנהוג.

מצד אחד הם שומעים את דובי אמיתי, דמות מוכרת לא רק לתושבי הצפון, יו"ר נשיאות המגזר העסקי, יו"ר התאחדות האיכרים בישראל ובעברו גם סגן ראש המועצה במטולה. מה אומר להם אמיתי? אם לתמצת את דבריו, הרי שהוא קורא להם "שובו הביתה" - ורצוי עוד היום.

אמיתי לא רק דוחק בשכניו לחזור הביתה, אלא אף טוען שכל ראש מועצה מקומית בצפון שחושש לגורל תושבי עירו, צריך "להניח את המפתחות" כלשונו. האם אמיתי יודע משהו שכולנו לא יודעים? לפחות על פי דבריו, כן.

הוא אלוף משנה בדימוס, מהוותיקים בין חברי הליכוד ואם מסתמכים על עדותו בלבד, הרי שיש צעדים שצה"ל נוקט בהם עתה (אמיתי נמנע לפרטם, מחמת סודיות) שיש בהם כדי להבטיח את ביטחון תושבי הצפון גם ביום שלאחר נסיגת צה"ל (מועד שהוארך הלילה בשלושה שבועות נוספים).

אלא שעם כל הכבוד לסגן ראש המועצה לשעבר, יש מי שמעדיפים להקשיב לראש המועצה המכהן - והוא כבר נשמע מודאג הרבה יותר.

דוד אזולאי, שפניו הפכו למוכרות בכל בית בישראל במרוצת 16 החודשים האחרונים (אף הוא בעברו קצין בכיר, סגן אלוף במילואים וחבר ליכוד ותיק, אם כי מזוהה יותר עם גדעון סער, שפרש ושב), חושש מאוד מהיום שאחרי נסיגת צה"ל.

אפשר שדווקא הוא יודע על מה הוא מדבר: צבא דרום לבנון הוא חלש מכדי להדוף את חיזבאללה צפונה, את אזלת ידו ראינו אפילו ביומיים האחרונים שבהם ניסו תושבי הדרום לחזור לכפריהם. האם הכוח הזה שאין להגדירו אלא כמצ'וקמק הוא שימנע מארגון הטרור רב התחבולה מלחזור ולהתבסס בדרום לבנון?

ייאמר מיד: חיזבאללה ספג מכות קשות, גם במישור הישיר, מידי צה"ל - ועוד יותר מכך, כתוצאה מניתוק (זמני? קבוע?) של צינור החמצן שלו. אפשר שאיראן לא תוכל או לא תרצה להמשיך לממן ולחמש אותו כבעבר, לאחר שהתגלה כמשענת קנה רצוץ לעוצמתה באזור.

אלא שגם אם כן, הערוץ הסורי ששימש אוטוסטרדה להברחות נשק, גווע - לפחות עד להודעה חדשה. גם אם המשטר החדש במדינה יתברר כרע כקודמו (אם לא למעלה מכך), סביר להניח שהוא לא ירצה לפתוח חזית מול ישראל (כמדינה וכסוכנת אמריקאית) לפני שיכה שורש בכל מוסדות השלטון.

ובכל זאת, מדובר בבשורה שהיא בעיקר לתושבי המעגל השני של העימות בצפות, לא לאלו שנמצאים בסמוך לגדר המערכת. למה? כי בשביל לפגוע, חלילה, בתושבי מטולה (כסמל ליישובים רבים אחרים שעל הגדר) לא צריך נשק משופר מאיראן, טילי נ"ט פושטים, כטב"מים "מתאבדים" ואפילו נשק קל, מאיימים על ביטחונם של התושבים והחקלאים, בבתים, במטעים ובשדות.

איך אפשר לנהל כך חיים נורמליים, במיוחד לאחר 7 באוקטובר, שבו ראינו שלא צריך צבא כדי לטבוח במאות אזרחים, די בתאוות רצח, נשק קל וכמה טנדרים ואופנועים, מכולם יוותרו בשפע בידי פעילי חיזבאללה שבכפרי הדרום.

ישראל ספק השיגה, ספק נגררה להסכם הקורם עור וגידים בשטח, בחסות אמריקאית. מצד אחד, היה זה ממשל ביידן שיזם-כפה את ההבנות על ישראל. מצד שני, כלל לא בטוח שהממשל החדש - יותר פרו-ישראלי בגישתו, אך פחות שש אלי קרב, הוא שישיג לישראל הבנה משופרת.

בניגוד לדרום, שם יכול צה"ל לשלוט (ספק אם ישראל רוצה בכך) על כל רצועת עזה, הרי שבצפון השמיעה ממשלת ישראל קולות של "תחזיקו אותי" שמשמעותם: תצילו אותי מעצמי. איש לא רוצה לראות את צה"ל שוקע שוב בבוץ הלבנוני המשתרע מבינת ג'בל ומרג' עיון - וכל הדרך עד לביירות.

כלומר, גם דוד אזולאי שדורש מממשלת ישראל וצבאה ביטחון מקסימלי כתנאי לחזרת התושבים, יודע שבמוקדם או במאוחר יצטרך הביטחון הזה להיות תלוי הסכם ולא תלוי בפעילות המבצעית של צה"ל.

על דבר אחד אפשר להסכים: הדרישה של אזולאי צודקת - והיא צריכה להיות הדרישה של כלל תושבי ישראל: אי אפשר לצפות מתושבי מטולה, בית הלל, כפר יובל, קריית שמונה, מנרה ויישובים אחרים, להיות (חס וחלילה, כמובן) לבארי, כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז ושדרות - של 7 באוקטובר הבא.

אלא שגם בנגב המערבי החיים עוד לא חזרו לגמרי למסלולם. גם שם יש עדיין מפונים, גם שם מחכים בנתיב העשרה (למשל) לראות איך תסתיים חזרת תושבי צפון הרצועה לבתיהם ההרוסים - האם לא תיפתח הרעה משם בשנית?

אם לנסות לארוז את הדילמה, הרי שהיא רחבה הרבה יותר ונוגעת לא רק לתושבי הגליל והנגב, אלא לכלל מדינת ישראל: לחיות לנצח רק על החרב הרי אי אפשר ואילו כל הבנה או הסכם מדיני על הציר שבין הפסקת אש לחוזה שלום, מחייבים שמי שיגנו עליו יהיו ערבים עם רובים...

מה מלמד אותנו הניסיון על אלה? ובכן, גם הוא מתעתע: בעוד פחות משלוש שנים ימלאו 50 לרגע המרגש שבו נחת מטוסו של נשיא מצרים, אנואר סאדאת בנמל התעופה בן גוריון. הייתי ילד - ועדיין אני זוכר את אווירת "היינו כחולמים" עת יצא מהמטוס, מי שעמד בראש הגדולה באויבותיה של ישראל ונופף בידו לשלום, תרתי משמע.

לעומת סאדאת שסיפק את הסחורה וכונן שלום (קר, לפעמים קר מאוד, אבל עדיין טוב עשרות מונים מכל מלחמה) ששרד לא רק את הירצחו אלא גם הפיכה מוסלמית, ערפאת סיפק את ההפך הגמור.

גם באוסלו היינו כחולמים, אבל מה שבא אחר כך היה חלום בלהות (אלא אם כן אתם מהשמאלנים הפנטיים שתולים את שברו של החלום ברצח רבין). התעוררנו מהחלום אל מציאות של טרור. במקום שהמציאות החדשה תתבסס על מה שיש לפלסטינים להרוויח, היא נפלה לתהום של מה שהם לא מוכנים לוותר עליו: חיסול מלא של המפעל הציוני והקיום היהודי בארץ ישראל.

כל זה תלוי עתה על הציפורן של אצבע הגליל: הדילמה של דוד אזולאי ותושבי מטולה היא לא שאלה של להיות או לחדול עבורם בלבד. היא פרשת דרכים עבור מדינת ישראל בלבד, זאת שמוכרחה להחזיק בחרב, אבל חייבת להגיש ליריבה גם עט כדי לחתום על נייר שלא ברור אם אינו אלא הגרסה המזרח-תיכונית של הסכם מינכן.

אז האם כולנו לא יותר מז'יטונים שעתידם תלוי בסיבוב הרולטה בקזינו שבו רגשות לאומיים ודתיים משמשים בערבוביה? התשובה הלא נעימה היא שבמידה רבה כן.

יהיה מי שיאמר שכך זה בכל מקום: אנו חשופים תמיד לאפשרות של מתקפה רצחנית, במידה שבמקומות אחרים בעולם חשופים לנזקי טורנדו או שריפות ענק, צונאמי או בצורת. אלא שגם אם כך הוא הדבר - ואם להמשיך את הדימוי נוסח וגאס: על ממשלת ישראל לדאוג שבהימור הזה נהיה "הבית", זה שלמרות הפסדים נקודתיים, תמיד ירוויח בסוף.