"עברנו הרבה מאוד דברים קשים בגטו, אבל כלום לא הכין אותנו לגיהינום שחווינו באושוויץ'"

בציון יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ו-80 שנה לשחרור אושוויץ שחל היום (שני), קיימנו ראיון עם שני ניצולי שואה, שסיפרו על התופת, החיים בצל המלחמה, הגבורה והתקומה. חנה שטרנליכט, בת ה-94 שורדת מחנה אושוויץ', שנולדה בעיירה הוליצה בצ'כיה ומלווה על ידי עו"ס מתכללת באגף לשירותים חברתיים בקריית גת. היא מספרת על הוריה שהיו אנשים נפלאים ומלאי אהבה וילדות נפלאה ומלאת חוויות טובות, אך כשגדלה והגיעה לגיל 9 הגיעו גם הגזרות של הגרמנים על היהודים וכל חייה השתנו בין לילה.

"אני זוכרת שהגיע הסרט "שלגיה" לראשונה לעיירה. התרגשתי מאוד וחיכיתי ממש בקוצר רוח להקרנה. רכשתי כרטיס במיטב כספי ורציתי להיכנס לבית הקולנוע, אך הכרטיסן במקום החזיר לי את הכסף ואמר לי שליהודייה אין מ היא הייתה נרגשת וחיכתה בקוצר רוח לצפות בהקרנה. היא רכשה כרטיס ומיד לאחר מכן הכרטיסן פנה אליה והחזיר לה את הכסף- אני זוכרת שהוא אמר לי, שלי בתור יהודייה אין מה לחפש בקולנוע", סיפרה שטרנליכט.

הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד ראש הממשלה מפרסת כי חיים כיום בישראל 123,715 ניצולי שואה, פליטי שואה ונפגעי התנכלות אנטישמית בתקופת מלחמת העולם השנייה. בנוסף, 133 נכי המלחמה בנאצים חיים כיום בישראל. בעבר מספרם עמד על יותר מ-13,600 (נזכיר כי בזמן מלחמת העולם השנייה היו הלוחמים נערים צעירים, לכל הפחות).

"כשהיה אסור ללכת לבית הספר, אבא שלי סידר לנו כיתת לימוד בחדר בחנות שהייתה לנו", סיפרה שטרנליכט. "זה היה אסור, אבל הוא ארגן ספסלים ולוח. היינו כעשרה ילדים "בבית הספר" יחד עם החברים שלנו. אבא ארגן שתי צעירות שלימדו אותנו ואותנו הוא לימד ציור. אני זוכרת שחצי יום למדנו, היה לנו ממש כיף. בסוף השנה כל ילד קיבל "תעודה" ממש כמו בבית ספר. זו הייתה סוג של בריחה מהמציאות בחוץ".

בתאריך ה-6.12.42, הם נדרשו יחד עם רבים לעזוב את הבית שלהם לגטו. "זה היה לפנות בוקר, חושך מצרים בחוץ וקור אימים. היה שלג כבד ואבא סחב את המזוודות על מגלשה. מותר היה לנו לקחת עד 50 ק"ג ציוד במזוודה. קשה כמובן לסחוב משקל כזה, כך שלבשנו עלינו כל מה שיכולנו. יצאנו לעבר הרכבות הטרנספורט, הגענו לעיר קרובה ובמשך שלושה ימים היינו שם במבנה בית ספר על הרצפה, עד שהגרמנים אספו את היהודים. הובלנו ברכבת לגטו ע"י אנשי האס אס עם כלבים נובחים. הלכנו מספר קילומטרים ברגל, לא זוכרת בדיוק בשלג. כשהגענו לגטו כבר הפרידו בין הגברים לנשים".

שטרנליכט מספרת שהחדר בגטו היה מלא נשים ואי אפשר היה לזוז. לכל אחת היו 70 ס"מ שלה. הם ישנו על מזרון קש, היו שם תנאים קשים מאוד למחיה והרבה מחלות ילדים. "גטו טרזנשטט בצ'כיה, היה הגטו לדוגמא. הגרמנים השתמשו בו כדוגמה מול הצלב האדום להוכיח כביכול על יחס טוב שנותנים ליהודים. כמובן זה לא היה כך בכלל. אני זוכרת שלקראת כל ביקור שפשפנו מדרכות כדי שיהיה נקי. היינו רעבות, היה קר ופחד רב אצל כולנו", אמרה.

"עברנו הרבה מאוד דברים קשים בגטו, אבל כלום לא הכין אותנו לגיהינום שחווינו באושוויץ'. הובלנו לשם בקרונות של בהמות, ללא חלונות ועם חושך מוחלט. היינו סגורות זמן רב בקרון, לפתע הרכבת עצרה. נפתחו הדלתות. כל מה שהיה לנו נשאר בקרון", המשיכה.

"היו פרוג'קטורים, עשן רב, נביחות כלבים נוראיות, צרחות של אנשי אס אס, אנשים בעטו בנו וצעקו עלינו להסתדר בחמישיות. "אני זוכרת אז שהיו אנשים מוזרים שהסתובבו בבגדי פסים, לא ידעתי מה קורה באושוויץ'. לא היה לי אוויר לנשום.ראינו את השלט "העבודה משחררת". ראיתי את ד"ר מנגלה הידוע לשמצה מבצע את הסלקציה, לא ידעתי מה לחשוב באינסטינקט החלפתי מקום עם אישה אחת שאמרה לי לא לחשוב יותר מדי וששואלים אותי בת כמה אני להגיד שאני בת 16. כולנו היינו ילדות ורצינו לראות את האמהות שלנו, אנשי ה-אס אס צעקו עלינו להפסיק לצרוח ושמחר נפגוש את האמהות, כי הם רק רצו שקט".

הקבלה למחנה הייתה קשה. השומרים שלחו אותן להתפשט בצריף, גילחו להן את הראש וזרקו לנו כותונת פסים ללבוש. "ישנו על מיטה של קומות 12 נשים בערך במיטה", היא משחזרת. "כשמישהי מאיתנו רצתה להסתובב במיטה, כולנו היינו צריכות להסתובב יחד איתה. אני הייתי הכי צעירה במקום, מישהו אמר שברגע שנותנים אוכל לאכול מה שנותנים לא להיות מפונקת. אני זוכרת שהמרק של אושוויץ', הרגישו את החול של הקליפות של הירקות. הדבר שקראו לו קפה, אותו שתינו בבוקר, היה עם צבע מים אפורים של שטיפת רצפה".

"אני זוכרת שבכל בוקר הוציאו אותנו מהצריף, הסתדרנו בחמישיות. לפעמים ספרו אותנו במשך שעות. היה צריך להחזיק נשים כדי שלא יתמוטטו, כדי שלא יהרגו אותן אנשי האס אס. היו כאלו שנפלו, אך אנו תמכנו אחת בשנייה. הייתי בעיקר מפוחדת- בלי הורים ובלי אף אחד. פתאום הגעתי למקומות כאלו", סיפרה.

"לאחר כמעט שבועיים במחנה, כשיצאנו למקלחות. קצינת אס אס ראתה שלבשתי שתי שמלות היה קר, היא הורידה את החגורה ממדיה והרביצה לי מכות רצח. חברה שלי חשבה שלא אצא חיה. על המצח שלי לפי סיפורים היה לי סימן מתכת מהחגורה", סיפרה. "לילה אחד, אמרו לנו לצאת ולפתע הכניסו אותנו לקרונות רכבת, לא ראויות לבהמות. ללא גג. ירד גשם, שלג. קור אימים. היינו 16 יום בלי אוכל, בלי מקלחת, בלי שתיה, בלי כלום. פעם אחת הרכבת עצרה וגבר זרק לשם ככר לחם, הוא נפל לקרון שלי. נצמדתי לפינה שלא אמות מהלחץ של הנשים שהתנפלו עליו. לא טעמתי מהלחם", סיפרה.

"הייתה עוד עצירה אחת, מנהל התחנה ביקש אישור מהגרמנים לבשל לנו קצת מרק. קיבלנו מרק וזה היה האוכל היחיד ב- 16 הימים בדרך לאוסטריה. ראיתי ערמת גוויות, רק עור ועצמות. מי שמת בלילה, הוציאו אותו בבוקר. החליפו לנו סמרטוטים ללבוש. קבלנו סמרטוטים אחרים עם כינים שמביאות את מחלת ה"טיפוס". במשך ימים חיכינו רק לשמוע שהאמריקאים מתקרבים לאזור. כמה ימים לפני תום המלחמה, אמרו לנו להסתדר בחמישיות, אני זוכרת שלא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל יצאתי מהחמישייה תוך איומים של חייל שמכוון עליי את הנשק. אני לא יודעת למה הוא לא ירה בי בסוף, אבל אני ברחתי. התחבאתי כמה ימים עד ששמעתי את האמריקאים. פחדתי כל הזמן להציץ, אבל ידעתי שאני אשרוד".

שטרנליכט חזרה לפראג לחפש את קרוביה, שם מצאה את חברתה. הם גרו יחדיו ולמדו. לאחר מכן פגשה את בעלה שהיה מדריך בתנועת נוער. במרץ 1949, הם עלו יחדיו לארץ. התחתנו והחלו לבנות את המדינה. "הכי חשוב לי שדבר כזה כמו השואה לא תחזור", אמרה שטרנליכט. "אני רוצה שידאגו גם אחריי שנהיה מדינה בלי מלחמות זאת התקווה שלי. אני רציתי לחיות בכל כוחי, אחרת לא הייתי פה היום. אנשים באושוויץ' הלכו לעבר גדרות חשמליות ולא היו יכולים להחזיק את עצמן, אני נשארתי כדי לספר ולשרוד ואני תמיד מאמינה שיהיה טוב".

מרדכי אלדר בן ה-95 נולד בעיירה קטנה בהונגריה למשפחה חרדית של 6 ילדים. אחיותיו ואחיו המבוגר שרדו את השואה, שאר בני המשפחה לא. אלדר שרד כנגד כל הסיכויים לאחר שהתחמק מסלקציות רבות והמזל המשיך להאיר לו פנים גם במחנה אושוויץ'.

"בפסח בשנת 1944 נחרת בזיכרוני יותר מכל חגי פסח משום שביום השני של חול המועד בפסח פורסם צו, שעל פיו היהודים צריכים לעזוב את בתיהם ולהתרכז בחדר בית הספר. בבוקר הופיע שוטר שזירז אותנו לצאת מהר והציע את עצמו שיהיה השומר על הדברים שלנו. הלכנו לבית הספר בו "בילינו" את היום ואת הלילה. למחרת הצעידו אותנו לרכבת שהסיעה אותנו לגטו סלטינה בו שהינו במשך 5 שבועות ולאחר מכן הצעידו אותנו לרכבת עם קרונות משא שהסיעה אותנו לאושוויץ בירקנאו. לשם הגענו בשעות הערב. את אמא שלי טובה בת ה- 39 ואת אבא שלי משה בן ה- 48 ושני אחיי אברהם ושלמה בני 10, 12 ישר שלחו לקרמטוריום. אותי לקחו למקלחות והורידו לי את הפאות".

"אני זוכר שטיפסתי דרך חלון צר אל הגג של הצריף שלא ימצאו אותי והסתתרתי. חברי שלמה לא היה לו מזל גדול, הוא לא יכול היה להסתתר וככל הנראה ירו בו ומאז לא ראיתי אותו. באחד הימים הובילו אותנו שוב למשרפות. הפעם כבר לא יכולתי להתחמק. אמרנו לנו להתפשט ולזכור את המספר שעליו נתלה את הבגדים כדי שאחרי המקלחת נוכל לקבל אותם בחזרה, אבל אנחנו ידענו בדיוק לאן לוקחים אותנו", המשיך אלדר.

"מיד לאחר מכן החלו לדחוף אותנו לתוך החדר שבו הפעילו את תאי הגזים. פתאום נכנסה לאולם קבוצה של קצינים נאצים והפעולה הופסקה. הגרמנים הוציאו 300 איש מתוך האלף ומשהו איש שהיו שם בחדר, ביניהם אני. אמרו לנו להתלבש ולצאת החוצה", סיפר. "עבדנו בפרך במשך מספר שבועות עד שהסיעו אותנו לזקסנהאוזן ליד ברלין. זהו המחנה הראשון שהקימו הגרמנים לא עבור יהודים אלא עבור שאר האנשים שהגרמנים רצו לחסל ומשם הגעתי למטהאוזן באוסטריה. שם הגרמנים הצעידו אותנו במשך 4 ימים לגונצקירכן שהיה מחנה שלא הספיקו לסיים אותו".

עם התקרבות הצבא האדום וכוחות הברית, הוסע מרדכי בקרון פתוח מאושוויץ עם כאלף אסירים אחרים. כולם היו רטובים וקפואים. "רעש מטוסים, אש נ"מ והדי ההפצצות ליוו אותנו לאורך כל הנסיעה. כל לילה קפאו רבים מהאסירים למוות בקרון הפתוח".

בזקסנהאוזן עבד מרדכי בסחיבת אבנים במעלה גרם המדרגות בן למעלה מ-160 המדרגות. מדי פעם היו השומרים משליכים את העובדים לתהום, לעיניו של מרדכי. "לא עבר יום מבלי שמישהו הוצנח לתהום. כל יום, מהרגע שהרמתי את האבן הראשונה מהערימה, רעדתי כולי מפחד. הוצאתי לצעדות מוות ואלה שניסו לברוח נורו למוות".

מרדכי וחבריו שרדו את הימים הקשים באכילת שאריות מזון, שבלולים ותולעים. רוב אסירי המחנה היו מתים או גוססים. מרדכי שוחרר בידי הצבא האמריקאי בתחילת מאי 1945. אחד מחבריו הקרובים נפטר מיד אחרי השחרור ומרדכי עצמו חלה בטיפוס, אך החלים. בסיום המלחמה, מצא את דודו שמואל ובאוגוסט שב לביתו בהונגריה. שם מצא שתיים מאחיותיו, איטו ושרה, ששרדו באושוויץ, ומספר קרובי משפחה ששרדו אף הם.

לאחר קרוב לשנה בגרמניה הגיע מרדכי לארץ באנייה "קדמה". הוא התגייס לצבא ונפצע בראשו במלחמת העצמאות באזור חולדה. הוא שירת בצה"ל כשלושים שנה ומילא תפקידי פיקוד בבסיסי הדרכה של צה"ל, בהם בה"ד 1 ובית הספר לפיקוד ומטה (פו"מ). במלחמת יום הכיפורים היה מפקד אגד תחזוקה של אוגדת סיני. מרדכי השתחרר בדרגת אלוף משנה. "קשרתי את גורלי בצבא. אמרתי שאתרום את חלקי לכך שיהיה צבא חזק ושתהיה מדינה חזקה", סיכם. מרדכי מתגורר בשנים האחרונות במגדלי הים התיכון בוטיק סביון.

מירי מאיר שטטמן, מנהלת שירות אזרחים ותיקים- פרט במנהל אזרחים וותיקים במשרד הרווחה והביטחון החברתי, מסרה: "שימור זיכרון השואה הוא אחד הדברים החשובים ביותר העומדים בפני החברה הישראלית והעולם היהודי כולו. עם חלוף השנים, דור שורדי השואה הולך ומתמעט, ועמו הולכים ונעלמים העדים החיים לזוועות הנוראות ביותר שידעה האנושות. מציאות זו מטילה אחריות על כתפי החברה הישראלית להקשיב למרדכי וחנה ושאר בני דורם ועל המדינה לדאוג לרווחתם ולכבודם של השורדים בערוב ימיהם וכך אנו עושים".