התמונות של שלוש החטופות שבות הביתה, מחבקות את אמא, לא הותירו עין ישראלית יבשה. הפתיח הזה היה מיותר, אלמלא עלילת הדם הצינית, הפוליטית והמכוערת שקנתה לה אחיזה בשיח התקשורתי בשנה האחרונה, לפיה החברה הישראלית מתחלקת לשניים: אלה שאכפת להם, ואלה שלא. רק בעלמא דשיקרא ובאולפנים שיש בהם מעט מאוד נציגים לציונות הדתית, אפשר לקחת את המגזר הזה - שהתגייס למערכה באחוזים גבוהים בהרבה מגודלו היחסי, שהתנדב למילואים באחוזים גבוהים בהרבה מגודלו היחסי, ושממלא את בתי העלמין הצבאיים באחוזים גבוהים בהרבה מגודלו היחסי, הכול בשליחותה של ערבות הדדית מופלאה - ולהציג אותו באופן חולני כמי שלא מתעניין בזולת.
כך חוזר לו שוב הניגון הישן. שוב יוזמת ממשלת ישראל צעדים שיש בהם פוטנציאל לפגוע בביטחונה. שוב יש מי שמזהירים ואף מנמקים היטב את אזהרותיהם. שוב העיתונות והאגף הפוליטי שאיתו היא מזוהה מציגים את המתריעים בשער כמטורפים, כמשיחיים וכערלי לב. לא משנה שבכל הסיבובים הקודמים הם צדקו, ולא משנה שבכל פעם שהציגו אותם כהזויים ההיסטוריה עמוסת הדם הוכיחה שכדאי היה להקשיב להם. אין בדברים הללו כוונה לנסות לשכנע נגד העסקה. יש בהם כוונה להרים דגל מול עיתונות סותמת פיות שמסיבות לא ענייניות מסרבת לדון בנורות האדומות המהבהבות מולה בעוצמה, ומעדיפה לבוז למי שמצביעים עליהן, רק כדי שאחרי האסון הבא תוכל לרוץ לחפש תצפיתנית שאמרה משהו ולא הקשיבו לה או נגדת ששלחה מכתב ולא התייחסו אליה ברצינות.
עוד נשוב אל ההיסטוריה של האזהרות מפני אסונות מדיניים וביטחוניים, אל הפרקטיקה התקשורתית לבוז להם, ואל המחיר ששילמנו כולנו על זה. עוד נרחיב בהמשך גם על מחיריה הקשים של העסקה שיצאה לדרך השבוע. אבל לא נכון יהיה לדון על העסקה בלי להסביר ביושר איך הגענו אליה. הגענו אליה אחרי שנה ושלושה חודשים שבהן ממשלת ישראל וצבא ההגנה לישראל - כל אחד לפי מידתו ולפי משקלו - לא הצליחו להכריע את חמאס ולא הצליחו להביא לעסקת חטופים טובה יותר. מאות אלפי ישראלים התגייסו בהתלהבות, מוכנים למסור את נפשם למען המולדת, למען תושבי שדרות ונחל עוז ולמען החטופים, אבל בקצה השני, צה"ל וממשלת ישראל לא ידעו להפוך את זה לניצחון המוחלט. הרגנו המון מחבלים, פוצצנו אינספור אמצעי לחימה, חשפנו עשרות מנהרות, השמדנו כמות גדולה של מתחמי טרור, אבל כל זה לא הביא אותנו אל נקודת ההכרעה.
ובהינתן שתי הנחות שחייבות להיות ברורות - שאין אפשרות לסיים את המלחמה בלי למחוק את חמאס, ואין אפשרות לסיים את המלחמה בלי להחזיר את החטופים - הממשלה וצה"ל אחראים למציאות שבה לא הצלחנו עד כה להשיג את שתי המטרות הללו, ולא הצלחנו עד כה למצוא את הדרך לשלב ביניהן בלי שיפריעו זו לזו. וכפי שתומכי העסקה חייבים להתייחס ברצינות למחיריה הכבדים, כך מתנגדי העסקה חייבים להתייחס ברצינות למצב שאליו נקלענו. כל מי שמביע התנגדות לעסקה הזו בדרג המדיני, צריך לדעת שההתנגדות שלו חייבת לבוא עם תכנית אחרת לגמרי מזו שנוסתה עד כה. מי שסבור שאפשר גם למחוק את חמאס וגם לשחרר את החטופים, שיגיד איך עושים את זה. אחרת, או שיזוז הצידה או שיודה שנגזר עלינו לשלם את המחיר. המחשבה לפיה אפשר להמשיך לעמוד לצד אותו עץ שאיננו מניב פרי, ולקוות שמחר יצמח ממנו לפתע משהו שלא צמח עד היום, לא יכולה לשמש תוכנית עבודה.
כה אמרו הסמוטריצ'ים
ההתקפות על בצלאל סמוטריץ' - מעבר לכיעור שבניסיון להציג אותו ואת שאר המתנגדים לעסקה כמי שלא מתעניינים בגורלם של החטופים - די מדהימות נוכח הרקורד שלו ושל המחנה שלו בכל מה שקשור בתחזיות עבר מזה, והרקורד של התוקפים אותו מזה. הסמוטריצ'ים, שהוצגו בתקשורת כמכשול לשלום, היו אלה שצעקו שתהליך אוסלו ייגמר בדם, והוא נגמר בדם. הסמוטריצ'ים, שהוצגו בתקשורת כאנשים רעים, היו אלה שהזהירו שעסקת שליט תחזק את חמאס ותביא לרצח יהודים, והיא חיזקה את חמאס והביאה לרצח יהודים. הסמוטריצ'ים, שהוצגו בתקשורת כחובבי מלחמה, היו אלה שהזהירו שההתנתקות תזמין עוד רצח וטרור, והיא הביאה עוד רצח וטרור. עיתונאים שתוקפים אותם גם היום בחמת זעם, לא היכו מעולם על חטא על חלקם באסונות שאליהם דחפו את ממשלות ישראל.
הנה תזכורת קטנה מהעתירה לבג"צ שהגישו בזמנו הסמוטריצ'ים, בהם תושבי גוש קטיף, נגד ההתנתקות. שימו לב לנבואות שלהם מזה, ולתנועות הביטול המזלזלות של הממשלה ושל מערכת הבטחון מזה. "במישור הביטחוני", ציטט הנשיא אהרן ברק בפסק דינו, "טוענים העותרים כי למעשה צפוי הפינוי לספק עידוד לאויבי ישראל... סיום הנוכחות הישראלית בחבל עזה יעצים את הסיכון ליישובים הישראליים הסמוכים מפני ירי טילים מתוך האזורים הפלסטיניים"; ובהמשך: "בפועל, טוענים העותרים, מומחי ביטחון רבים צופים התגברות במוטיבציה של ארגוני הטרור לפגוע בישראל אחרי השלמת ההתנתקות, ועמה החמרה במצב הביטחוני. בנוסף, אין צפויה הקטנת החיכוך בין כוחות צה"ל לאוכלוסייה הפלסטינית, שכן פינוי חבל עזה יאפשר חידוש של תשתיות הטרור ויגרור בסופו של דבר כניסה מחודשת של כוחות צה"ל לאזור לצורך מאבק במחבלים".
ומה הבטיחה הפרקליטות בשם הדרג המדיני בתגובה? "המדינה טוענת בפנינו כי תוכנית ההתנתקות תוביל למציאות ביטחונית טובה יותר משום השיפור הביטחוני הטמון בתוכנית והנגזר מהפחתת החיכוך בין כוחות צה"ל והאוכלוסייה הישראלית בשטח המפונה לבין האוכלוסייה הפלסטינית באזורים אלה. הפחתת חיכוך זו תקטין את הסיכון לחיילי צה"ל שלא ייאלצו להוסיף ולשהות דרך קבע באזור, ותקטין את הסיכון לאוכלוסייה הישראלית המתגוררת כיום בשטח המפונה. זאת ועוד, הפינוי ישפר את מרקם החיים של תושבי האזור הפלסטיניים ויפחית את הרצון שלהם לפגוע באוכלוסייה הישראלית. לבסוף, תוכנית ההתנתקות תביא לצמצום סדר הכוחות הצבאי אשר יידרש על מנת לשמור על הביטחון השוטף באזור זה".
כן כן, זה מה שהבטיחו לנו כל אלה שלעגו אז לסמוטריצ'ים: מציאות ביטחונית טובה יותר, הקטנת הסיכון לחיילי צה"ל, צמצום סדר הכוחות הצבאי שיידרש כדי לשמור על הבטחון באזור, והפחתה ברצון של העזתים לפגוע באוכלוסייה ישראלית. לקרוא ולדפוק את הראש בקיר. כמה קילו עזות מצח צריך להיות למישהו, כדי ללעוג למי שמתריעים היום בשער, אחרי שבעבר הזהירו וניבאו במדויק מה יקרה, ולהציג דווקא אותם כמשיחיים משוגעים. הם המשיחיים או שמא המומחים, הפרשנים והביטחוניסטים שהבטיחו שאם נברח מעזה יהיה טוב? הזכרתי כאן בעבר את הציטוטים שמלמדים מי היו היחידים שדרשו כל השנים להיכנס לרצועת עזה ולטפל בה לפני שהיא תטפל בנו. ובכן, הם באו כמעט תמיד מאותה קבוצה.
כן, כן, זו שמוצגת במשדרי הטלוויזיה והרדיו כמטורפת וחסרת אחריות. "הסבב הנוכחי בעזה חייב להסתיים בכיבוש מלא של רצועת עזה, פירוק חמאס מנשקו וחזרה לימים שלפני הסכמי אוסלו שבהם אנחנו שולטים שליטה מלאה ברצועה... כל תרחיש אחר רק יקרב אותנו לסבב הבא, ולזה שאחריו וחוזר חלילה", תבע בצלאל סמוטריץ' במאי 2018, ובשמאל הגיבו בהתקפת נגד. "מישהו מלבד סמוטריץ' רוצה את עזה?", ענה לו מאמר ב"הארץ". "לפי הערכה של צה"ל, לכבוש את רצועת עזה יעלה באלפי חיילים מתים", השיבה לו תנועת השמאל "מחזקים", "זוכרים את צוק איתן?... בשביל האובססיה המשיחית של סמוטריץ' הוא מוכן להקריב את חיי הילדים והילדות שלכם... האובססיה המשיחית של הימין המתנחלי נחשפת כאן בכל שיגעונה".
במרץ 2019 הוא הציג את התוכנית הסדורה שלו לרצועה. "אני כובש את עזה מחדש, מפרק שם את כל הכוחות המזוינים מנשקם, פותח את שעריה להגירה ענקית", תיאר אז את מה שרבים מאיתנו נזכרו רק אחרי הטבח הנוראי שכדאי לנסות. "עושים את זה בצורה מעשית שצורבת תודעה... זה אולי נראה קצת מסובך וקשה בשלבים הראשונים, אבל אין דרך אחרת".
סמוטריץ' גם מתח אז ביקורת חריפה על נתניהו שלא עושה דבר מזה. "למוטט את חמאס ולקחת אחריות במקומו, אין לנתניהו אומץ, אז מה שנשאר זה לנהל מול חמאס סבבים עם ידיים קשורות מאחור, וכשחמאס יודע שיש לו חסינות ולאף אחד בצד הישראלי אין כוונה להכניע ולחסל אותו. ומי שיש לו חסינות, לא יכול להיות מורתע... מענה ימני אמיתי ושורשי לרצועת עזה, כזה שינטרל את מנגנון הפצצה ולא רק ישהה מעט את הפעלתו, חייב להתבסס על... כיבוש מלא של הרצועה ולקיחת אחריות מחודשת של מדינת ישראל על הנעשה בה". "אין מנוס ממיטוט חמאס. לשטח את הרצועה", ביקש גם במאי 2021.
עיתונאים שחובטים עכשיו במי שמתנגדים לעסקת כניעה, היו אלה שהציעו למצוא דרך לדבר עם חמאס. ממש כך. מרב מיכאלי, יו"ר מפלגת העבודה, הכריזה בעבר מפורשות "אני חד־משמעית נגד הפלת שלטון חמאס... צריך להחליש את חמאס, לא להפיל אותו". ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ הקודם, עמד לפני כמה שנים על דוכן הכנסת והסביר ש"אין רק פיתרון צבאי בעזה ואין דרך לעצור את הטילים והקסאמים רק באמצעות כוח... הפיתרון לעזה חייב לכלול אופק מדיני; חייב לכלול גם הסדרה; שיפור המצב הכלכלי תמורת שקט, יציבות וביטחון...".
יאיר גולן, שמנסה למתג את עצמו כמי שהוא הפתרון למצב, הציע "להוביל לשיקום עזה כלכלית ותשתיתית, לאפשר שיתופי פעולה בינלאומיים ולתת לעזתים גזרים ולא רק מקלות". גזרים, הוא חשב, יגרמו לסינוואר להירגע. כך הם, כך כל הצמרת הביטחונית שלנו. איש מהם, מהרמטכ"לים, וראשי השב"כ, ועד לראש הממשלה נתניהו, לא הציעו להיכנס לרצועה ולנקות אותה מחמאס. מה שהם ידעו תמיד לעשות, אותם מובילי הקונספציה, זה ללעוג ליחידים שידעו לזהות נכונה את הסכנה.
שאלת העסקה
עכשיו בואו נדבר על העסקה, ושימו בבקשה בצד את השאלה אם אתם תומכים בה, אם לאו. למה? כי גם מי שתומך בעסקה הזו בכל לבו, אסור לו לעצום את עיניו נוכח בעיותיה וסכנותיה. ומכיוון שכל השיח העיתונאי הוא שיח של תעמולה, הדיון החשוב הזה לא מתנהל כמעט בשום מקום. כלי התקשורת, שהיו עסוקים במשך למעלה משנה בקמפיין ה"בכל מחיר", מתעקשים גם כעת להקדיש כמה שפחות זמן, אם אפשר בשולי המהדורה, למחיר הזה.
רגע אחרי 7 באוקטובר, כשעוד שנאנו את חמאס כמו שצריך, הדרישה הציבורית לא להכניס למדינת הטרור העזתית אוכל וחשמל, הייתה דרישת המינימום. אם הייתי מספר אז למישהו, שבעוד שנה וקצת תחתום ממשלת ישראל על הסכם שבמסגרתו יצליח חמאס לגרום לנו לשחרר מהכלא מאות רוצחים מאנשיו, וגם לאפשר לו להישאר שליט במדינה שהקים לצדנו - הוא היה מאשפז אותי עם מרשם להרבה מאוד כדורים.
ולא שהתעלמנו אז מסוגיית החטופים. לגמרי לא. אבל איש מאיתנו לא היה מוכן לשלם אז את המחיר שאנחנו מוכנים לשלם היום. כי אם היינו מוכנים לשלם את המחיר הזה אז, לא היינו יוצאים בכלל למלחמה. היינו מציעים לחמאס שהוא יוותר על החטופים ואנחנו נוותר על המלחמה, ועל הדרך יכולנו להשאיר בחיים כמה מאות חיילים שאינם עוד איתנו.
מה, אם כן, קרה בשנה הזו? ובכן, לרגע, בתחילת המלחמה, סיפרנו לעצמנו שהפעם אנחנו נחושים ללכת עד הסוף. בלי לוותר, בלי למצמץ ובלי לעצור באמצע העבודה. לא להיאבק עם הג'יהאד ולוותר לחמאס ולא לספר לעצמנו שהם מורתעים כשהם עדיין נושמים. אלא שלפתע מצאנו את עצמנו בישורת הנוכחית, כשאנחנו מגלים שבעצם עשינו עוד מאותו דבר. נכון, הרסנו יותר, והרגנו יותר, והפצצנו יותר, אבל בשורה התחתונה שוב הכרזנו במעשינו שמבחינתנו זה ממש בסדר שחמאס ימשיך הלאה, בתקווה שבפעם הבאה זה ייגמר אחרת.
כאמור, נוכח המצב המורכב שאליו נקלענו לגיטימי לתמוך בעסקה חרף מחיריה. ועדיין, על המחיר הזה חייבים לדבר. והמחיר הוא ששוב אנחנו משדרים לכל העולם הערבי שכדי לנצח אותנו לא צריך להצטייד בטילים בליסטיים, ולא צריך להצעיד לכאן ארמיות וגם לא צריך להשלים את העבודה על הצנטריפוגות. די לחטוף ישראלים - מכפר עזה, ממטולה או מבית מלון בחו"ל - ומדינת ישראל תיתן הכל. ועם המסר המסוכן הזה, אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך. עשינו לעצמנו שם של מדינה שאין שום בעיה לכופף אותה.
וחייבים להודות, יש לנו סיבות טובות להתכופף, שהרי יש לנו אנשים שם בעזה ואנחנו חייבים לשחרר אותם. היו לנו סיבות טובות כאלה בעסקת ג'יבריל, היו לנו סיבות טובות כאלה בעסקת שליט, ובעסקת טננבאום ובעסקת גולדווסר ורגב, ויש לנו סיבות טובות כאלה עכשיו.
אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך להכיר בכך שכל ילד בקצה הרחוק של העולם יודע שבכל פעם שמדינת ישראל נסחטת, היא מתקפלת. ומהמקום הזה, גם מי שתומך בעסקה הזו, חייב לדעת שמדובר במסר בעייתי שמחייב דיון ציבורי נוקב.
ההסכם הזה, ועם התמונות מהשטח אי אפשר להתווכח, הזרים אוויר לריאותיו של ארגון הטרור. הוא יחזק את חמאס ברצועה, הוא יחזק את חמאס ביהודה ושומרון, הוא יחזק את חמאס בקרב אנשי ארגונים אחרים שאת רוצחיהם הצליח לשחרר. העסקה הזו מכריזה בקול גדול שאם הייתה למישהו בעולם התלבטות בשאלה מי הוא בעל הבית הנוכחי ברצועה - גם אחרי שרצח יהודים, גם אחרי שאנס את בנותיהם, גם אחרי שחטף אותם במאותיהם - חמאס הוא בעל הבית הזה.
במידה מסוימת הוצאנו אותו מהמלחמה הזו, לפחות נכון להיום, חזק יותר ממה שהיה ערב 7 באוקטובר. שהרי לא רק שהוא ביצע בנו את מה שביצע, הוא גם עמד בגבורה בקרב ארוך מול טנקים ומטוסים ואוגדות של לוחמי צה"ל וסיים את הקרב הזה על הרגליים כשהוא מכתיב את תנאי הסיום שלו. יש יותר חזק מזה? ובמציאות הזו, אפשר לתכנן מה שרוצים ליום שאחרי, אבל צריך לדעת שגם אם נציב ברצועת עזה את שבדיה, את הרשות הפלסטינית או את רשות הדואר, מי שינהל אותה מאחורי הקלעים יהיה הארגון של סינוואר. מישהו מעלה בדעתו שהגיוני להחזיר כך את תושבי בארי וכפר עזה וניר עוז הביתה?
בואו נדבר על מאות המחבלים, רבים מהם רוצחים, שאמורים לצאת לחופשי. אין שאלה האם הם יחזרו לרצוח אותנו, השאלה היחידה היא מתי זה יקרה ומי יהיו הקורבנות הפעם. משוחררי העסקה האחרונה, עסקת שליט, מעבר לעובדה שהנהיגו את מבצע 7 באוקטובר, חזרו לרצוח יהודים גם בגזרות אחרות. ראש השב"כ עדכן לפני שבוע את שרי הקבינט שמעבר לעובדה ש-82% ממשוחררי עסקת שליט חזרו לטרור. אתם מבינים מה זה אומר? שכמעט כל מי שמשתחרר מהכלא שלנו בעסקאות הללו, חוזר מיד לנסות לרצוח יהודים. קחו כל קבוצה של עשרה רוצחים שנשחרר בעסקה הזו, שמונה מתוכם ייצאו החוצה וינסו שוב. השבוע פורסם (ראיתי את זה אצל דורון קדוש, כתב גל"צ) שלפי נתוני צה"ל, מתוך 150 המשוחררים בעסקה הקודמת לשחרור חטופים, זו שבוצעה אך לפני שנה וחודשיים, שלושה חוסלו בהיתקלויות מול כוחות צה"ל ובתקיפות אוויריות, ו-50 חזרו לטרור ונעצרו מחדש.
וכזכור, המשוחררים בעסקה הקודמת, בניגוד לנוכחיים שבהם רוצחי יהודים גדולים שכל חייהם סובבים סביב הטרור, הוגדרו "דגי רקק". זה אחוז מטורף. תוסיפו לזה עוד נתון. רבים מהם משוחררים לשטחי יהודה ושומרון וירושלים. האנשים הללו, שיסתובבו מהיום והלאה כשסביבם אזרחים ישראלים תמימים, כבר הכריזו על עצמם כמי שמבקשים לרצוח יהודים. האם יש סיבה שלא ינסו שוב? שניים כאלה ביצעו פיגועי ירי בירושלים בשנתיים האחרונות. אחרים ניסו לדקור חיילים רק לפני חצי שנה.
ואלה רק דוגמאות. למה הם נחשבים מחבלים "קלים"? כי הם לא הצליחו לרצוח יהודים. אולי היה להם מעצור בנשק, אולי פספסו בכמה סנטימטרים את הלב של הקורבן, אולי מי שאחראי לזה הוא הרופא המוכשר שהציל את חייו של הפצוע בבית החולים. מחר, כשהקורבנות שלהם יעמדו בקופה ברמי לוי, המחבלים שניסו לרצוח אותם יעמדו לצידם בתור. תחשבו על זה. תארו לעצמכם שמישהו ניסה חלילה לאנוס את הבת שלכם, והוא ישוחרר בעסקה כלשהי ויפגוש אותה ברחוב, בסניף הדואר או בפקק תנועה ברכב הסמוך. זה המצב.
אומר שוב, אפשר להחליט שחייבים לשלם את המחיר הכבד הזה - הקשה, הטומן בחובו סכנות גדולות, המבטיח עוד דם יהודי שיישפך - כדי להחזיר חטופים. אבל אי אפשר לא לעסוק בזה. שלא לדבר על הפרשנים שמילאו השבוע את האולפנים והסבירו שהעסקה הזו היא היא "הניצחון המוחלט".
נכון, חזרתן ארצה של שלוש החטופות שלנו היה רגע של אושר לאומי, אבל צריך להיות שטוף קמפיין כדי להסתכל על הסכם שבו אנחנו משחררים מאות רוצחי יהודים, שבו אנחנו נסוגים מהרצועה ומאפשרים לעזתים לחזור לאן שהם רוצים, שבו חמאס נשאר השליט של המדינה היושבת על גבול יישובי הנגב המערבי - ולקרוא לזה "ניצחון".
ולא, אי אפשר לקוות שאיכשהו, בלי מגע יד צה"ל, העתיד יהיה טוב יותר. כי חמאס איננו ארגון שיכול להחליט ביום שאחרי על מעבר לעיסוק בתחום האקלים וגזי החממה. השמדת ישראל זו תעודת הזהות שלו. אין לו משהו אחר להציע. האידיאולוגיה שלו לא תשתנה. ראינו את האנשים שלו, כולל "הבלתי מעורבים", חוגגים ברחובות את הרצח. ולכן זה ברור שכל מה שלא נעשה לו עכשיו, יפגוש אותנו מחר. הוא ימשיך במלחמה, ואנחנו ממלאים היום במו ידינו את מיכל הדלק שלה.
בידיים של נתניהו
ומילה חשובה לסיום על מי שחתום על כל זה. לזכותו של בנימין נתניהו ייאמר שבתחומים רבים, אחרי 7 באוקטובר ובעקבותיו, הוא היה מהיחידים ששינו כיוון. הוא עמד איתן מול ממשל אמריקאי שניסה למנוע הרבה מהפעולות שביצענו או ביקשנו לבצע ברצועה. הוא עמד איתן מול הפגנות בלתי פוסקות ומול תקשורת שדרשה ממנו להיכנע ולתת לחמאס את מה שהוא מבקש, כמעט מתחילת הדרך. אם לא היה מחזיק מעמד מול הלחצים הללו, חיצוניים ופנימיים כאחד, יחיא סינוואר וחסן נסראללה היו מנהיגים היום את ארגוני הטרור שמולנו, כוח רדואן היה עומד בהרכב מלא על גבולנו הצפוני, הבונקרים, המנהרות ומחסני האמל"ח של חיזבאללה היו יושבים עד היום על הגדרות של מנרה ושל יראון, ובשאר אסד היה ממשיך לארח אצלו, במסגרת תפקידו כמנהיג סוריה, את איראן ושלוחותיה.
ואחרי כל זה, העסקה הזו היא נקודת החולשה הגדולה ביותר של בנימין נתניהו במלחמה הזו. בספרו "מקום תחת השמש", מעלה נתניהו על נס את המדיניות האמריקאית של אי כניעה לטרור. הוא מצטט בהערכה את מזכיר המדינה לשעבר, ג'ורג' שולץ, שהסביר ש"עלינו להראות להם (לטרוריסטים - ק"ל) שאין להכניע אותנו". הוא מספר כיצד שוחחו איתו האמריקאים בשנת 1986 בעקבות חטיפת מטוס TWA וכיצד הסביר להם ש"המפתח להצלחה הוא הבהרה חד משמעית מצד ארה"ב שלא תאפשר כניעה לתביעות החוטפים".
כמה שורות אחר כך, הוא מבכה מרה את המציאות שבה "במהלך השנים הללו, שבהן התחוללה התפנית הגדולה במדיניותה של ארה"ב כלפי הטרור, חלה תחילתה של תפנית הפוכה במדיניותה של ישראל". "מלכתחילה", כתב, "ראיתי בעסקת ג'יבריל מכה אנושה לכל מאמציה של ישראל לגבש חזית בינלאומית נגד הטרור. כיצד תוכל ישראל להטיף לארה"ב ולמדינות המערב לאמץ מדיניות של אי כניעה לטרור, כשהיא עצמה נכנעת בצורה מבישה כל כך? יתר על כן, הייתי משוכנע ששחרור אלף מחבלים שייכנסו לשטחי יש"ע יביא בהכרח להסלמה איומה של אימות, שכן טרוריסטים אלה יתקבלו כגיבורים, כדוגמה של חיקוי לנוער הפלסטיני, וכמנהיגים של קבוצות טרור... עסקת ג'יבריל היא מהלך שעשוי לעורר גל של רציחות נוספות ושפיכות דמים בהיקף הרבה יותר גדול".
אפשר לטעון שהמציאות היום שונה, שהנסיבות אחרות, ושכל מקרה צריך לדון לגופו. ייתכן. אבל על תובנה אחת אי אפשר יהיה להתווכח. הרציונל שעמד מאחרי עמדתו של נתניהו ההוא - בשאלה איזו פעולה מנצחת את הטרור ואיזו פעולה מזריקה לו דלק - הרציונל הזה נשאר כשהיה.
וכך, ממחבר תורת הלחימה נגד הטרור, וממנסחה של דוקטרינת אי הכניעה לטרוריסטים, הפך נתניהו - במחוות לאבו מאזן, בעסקת שליט ובעסקאות הנוכחיות - לגדול הנכנעים ולגדול משחררי המחבלים בהיסטוריה של מדינת ישראל. מי שהתחיל בסיבוב הראשון בכניעה לסחיטה ובשחרור רוצחיו של האויב, מעניק לו עכשיו בנוסף לזה גם הישגים אסטרטגיים גדולים בשדה המערכה.
בנימין נתניהו, יותר מכל דבר אחר, רצה לראות את עצמו כל השנים כ"מר בטחון". אחרי 7 באוקטובר, ואחרי שנים של הכלת הטרור העזתי, הימים הבאים יכתבו את המורשת שלו. האם ייזכר כמי שאחרי המכה הגדולה שספגנו התעשת ופירק סופית את ארגון הטרור, או שמא כמי שאחרי שמיטב בחורינו שפכו את דמם כדי להשמיד את האויב המר הזה, היה האיש שהרים אותו מעפר ובנה אותו מחדש. זה בידיו.