1. מנהיגים נטולי מוסר
כשמונה לתפקיד ראש המטה הכללי של צה"ל, לא ידע רב אלוף הרצי הלוי שהוא עומד להפוך, בעל כורחו, לגיבורה של טרגדיה יוונית. מקורה של המילה היוונית טרגדיה הוא במילה "טרגוס", כלומר תיש. על שמם של התיישים שהוקרבו כקורבן לכבודו של האל דיוניסוס, אחד האלים המושחתים ונהנתנים (ושיכורים) ביותר באולימפוס. בהשאלה לעברית ובהקשר להרצי הלוי, אפשר ללכת למושג "שעיר לעזאזל". גם כאן, מדובר בתיש (שעיר) המוקרב על מנת שיכפר על עוונותיהם של אחרים.
ההשוואה לא מושלמת, כי להלוי עומדים חטאיו שלו. הוא האחראי הישיר והראשי למחדל המבצעי המהדהד, החמור ביותר בתולדות המדינה, שגרם ל־7 באוקטובר. הוא לא מנסה לחמוק מאחריותו. אי אפשר לדעת אם זה היה קורה גם לרמטכ"ל אחר, שאינו הלוי. אני מאמין שההיבריס והיוהרה שהובילו את צה"ל לזלזול התהומי בחמאס, יכולותיו ושאיפותיו, היו נחלת רבים במטכ"ל. הלוי לא היה מי שהמציא את זה. הוא היה זה שספג את זה. הוא מודע לזה. הטראומה הזו תרדוף אותו עד יומו האחרון. הוא יצטרך להתייצב מול המשפחות, של הלוחמים והאזרחים כאחד, ולהישיר מבט. הוא לא עשה את זה עד עכשיו. מי שעשתה את זה היא רעייתו, שרון.
הבעיה היא הדרגים שמעל הלוי. הממשלה וראש הממשלה. מסע ההשפלות הפומבי, השיימינג הבלתי נלאה, ההמונים הצובאים, בפקודת "הדרג המדיני", סביב הנידונים לסקילה (הרמטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום ירון פינקלמן, ראש אמ"ץ אלוף עודד בסיוק, ראש השב"כ רונן בר ועוד), ועושים בהם שפטים בעודם בחיים.
הבעיה היא חוסר הבושה של הדרג האחראי העליון, הממשלה והקבינט בשבתם כמפקדי הצבא. לאנשים האלה אין דם בגוף. אין מצפון. אין מוסר. אין מודעות עצמית. אין גבולות. אין אלוהים. שרים בממשלת החורבן הזו שלא התפטרו אחרי שחמאס חטף 250 ישראלים, מתפטרים עכשיו במחאה כי ישראל מואילה בטובה לשחרר אותם. ועל הדרך, ממשיכים לקלל ולגדף את הרמטכ"ל ושאר הקצינים.
יש משהו מועיל בכך שמפקדי צה"ל לא התפטרו מתפקידיהם מיד לאחר 7 באוקטובר אלא המשיכו להילחם עד הניצחון (למען הסר ספק: ניצחנו ובגדול). החלפת רמטכ"ל, אלוף פיקוד או ראש אמ"ץ תוך כדי מלחמה היא אירוע מורכב ומסוכן. אם ניקח לדוגמה את האלוף ירון פינקלמן, מפקד פיקוד הדרום, הנ"ל הפך בעקבות הטראומה למכונת מלחמה. המכה שספג, אחריותו האישית לה, הפכו אותו למי שלא נח, לא שקט ולא נרגע עד שכל צמרת חמאס עברה מן העולם. הוא התעקש ונלחם והמשיך גם אחרי שרבים אחרים עברו למקומות אחרים. חיסול יחיא סינוואר רשום על שמו ועל שום התעקשותו. אותם הדברים אמורים לגבי הרמטכ"ל וראש אמ"ץ. העובדה שאלה שחטפו את המכה אספו את עצמם והסתערו על המכים על מנת ללמדם לקח, לא פגעה במלחמה, אלא להיפך. העצימה אותה.
מה שמתסכל יותר מכל היא העובדה שהממשלה וראשה לא מהססים לציין, בכל הזדמנות, את גודל הניצחון שהשיג צה"ל מאז חרפת 7 באוקטובר. ההישגים העצומים, ההרתעה שהושבה, החמאס שהוכה קשות, חיזבאללה שהושפל, איראן שאיבדה את רוב נכסיה. הם מתהוללים ומתרברבים סביב ההישגים הללו, מנסים להוכיח שהם קרו למרות הרמטכ"ל ושאר הקצינים, ולא בזכותם. בנימין נתניהו, כמו נתניהו, מנסה לאסוף את כל המדליות ולגרוף את כל הקופונים, אבל להיעלם כשמוגש החשבון על התבוסה. זה דוחה, זה מחריד, זה בעיקר בלתי נסבל.
ההתנהגות הזו הופכת למגוחכת ממש כשהממשלה ודובריה מאשימים את הרמטכ"ל בתבוסתנות וברופסות. "איתו, לא נוכל נצח", הם אומרים. אנשים כבצלאל סמוטריץ', שכמעט ולא שירת בצה"ל. ארז תדמור, שפיו המפיק מרגליות מתעמר ברב אלוף הלוי משל היה מ"פ בחטיבת ח'אן יונס של חמאס. תדמור עצמו הורשע במהלך שירותו הצבאי בגניבת אמל"ח מצה"ל, נדון למאסר והורד לדרגת רב"ט. הרב"ט האסטרטגי הנ"ל חובט ברמטכ"ל שאחרי חרפת 7 באוקטובר הוליך את צה"ל להישגים המדהימים בתולדותיו, ואין פוצה פה ומצפצף.
כשאתה שואל אותם במה מתבטאת תבוסתנותו של הרמטכ"ל, או מה הוא היה צריך לעשות שצה"ל לא עשה, אין תשובה. סמוטריץ', למשל, אמר לנו ביום ראשון ברדיו 103 שהחטא הקדמון הוא שצה"ל מסרב לחלק את הסיוע ההומניטרי בעזה. נפלתי מהכיסא. סמוטריץ', שחתום יחד עם כל הממשלה על הכנסת אותו סיוע הומניטרי לרצועה, מאשים את הרמטכ"ל במחדליו־שלו.
הלוי משלם את שכר הלימוד של עצמו ושל כל קודמיו. את שכר תפיסת הביטחון המעוותת של ישראל, שנקבעה על ידי ממשלות וקובעה על ידי קצינים. את התפיסה שאי אפשר לנהל יותר מחזית אחת. את ההחלשה המתמדת של צה"ל בתקציבים ובאמצעים, לטובת המשך חגיגת הבזבוזים הקואליציונית. מה שאוכל אותו היא העובדה שהממונים עליו מנסים לנשל את צה"ל מהישגיו ולנכס אותם לעצמם. כשהוא שומע את זה, הוא לא מאמין למשמע אוזניו. השקרים הבוטים, הציניות, ההתעמרות באנשים שלא יכולים להשיב, מרסקות את נפשו.
בשיחות סגורות שניהל במהלך החודשים האחרונים עם חברים וקולגות, הוא הביע חשש מהעובדה שהדרג המדיני יסגור חשבון עם צה"ל, יאשים אותו בהכל ויעשה את זה כדי לחמוק ממתן דוח לציבור. הם עושים הכל כדי להקטין את צה"ל וכדי לברוח מהאחריות שלהם, אמר למי שאמר, זה שאף אחד לא חש אפילו טיפה של אחריות על כל מה שקרה, על השנים הארוכות של בריחה מאחריות, של בריחה מפתרון, של התמקדות באיראן והזנחת החזיתות האחרות.
מה שמדאיג אותו, אמר לשומעיו, זה לא העבר. הוא ישלם את המחיר והוא לא מנסה להתחמק מזה. מה שמדאיג אותו זה העתיד. השתרשות הנוהג לפיו ממשלה אחראית רק על הצלחות ונעלמת במקרה של כישלונות. מה זה אומר, מה זה מדגים, מה זה עושה לרוח הלחימה ולמוטיבציה של המפקדים והלוחמים? מה שמדאיג אותו היא האפשרות שהאירוע הזה יחלוף מן העולם בלי בדיקת עומק מקצועית, לה מסוגלת רק ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה. אסור להשלים עם זה, הוא חושב, אסור לתת לזה לקרות, צה"ל לא מנסה להפחית את האחריות של עצמו או להטיל אותה על אחרים, יש מספיק אחריות לכולם ולא הכל זה צה"ל. גם מעליו יש דרג והוא, לשיטתנו, הדרג המכריע והקובע.
2. אין עוד עם כזה
ריחוק גיאוגרפי יכול להשפיע על עוצמתה ואולי גם טיבה של חוויה. רחוק מהעין, אמרו פעם, זה גם רחוק מהלב. בשבוע האחרון לא הייתי כאן. בחזרתן של שלוש החטופות הראשונות צפיתי ממדינה זרה. עוד בטרם יציאתי, תהיתי איך תשפיע העובדה הזו על הרגשות, התחושות, השמחה, העצב, למראה שחרורן המיוחל של אמילי, רומי ודורון.
האם צפייה במחזה מרטיט הנשמות הזה מסביבה רחוקה, סטרילית וצוננת יחסית, שאינה החברותא הישראלית המרוגשת ורוטטת, תייצר אצלי סוג של פרספקטיבה אחרת לאירוע? עד כמה משפיעה הסביבה המיידית על עיבודם של רגשות וחוויות בהקשרים כאלה? כשאתה חווה את הסיפור כשאינך מוקף בישראלים המחסירים פעימה ועוקבים בנשימה עצורה אחר המראתו או נחיתתו של המסוק, האם אתה מסוגל לניתוח אחר, רציונלי יותר, של חוויה אנושית מרגשת כל כך?
התשובה הקצרה היא: לא. או: אולי אפילו להיפך. להביט בהתרחשות שעצרה את נשימתה של אומה שלמה ביום ראשון האחרון ממרחקים, מעורר התרגשות גדולה אף יותר. המפל הרגשי ששוטף אותך באין ספור תחושות מעורבות, שמחה ועצב, תקווה וחשש, דמעות של גיל ובכי בו זמנית, מתעצמים כשהצופה מתבונן מבחוץ, פנימה.
לא יכולתי שלא להשתאות אל מול הישראליוּת הייחודית הזו, שהופכת מדינה למשפחה. ההתגייסות הרגשית והאנושית כל כך של המוני אנשים המצפים לשובם של אחיותיהם ואחיהם מהשבי, בנשימה עצורה (כן, אני יודע שיש כאן לא מעט אנשים שחושבים אחרת, ובכל זאת).
כשצריך להגדיר את ה"ישראליות" המקורית, הישנה והטובה, כדאי מאוד לפתוח בעניין הזה. הוא גם יהודי לעילא. הערבות ההדדית. "כל המציל נפש אחת". קדושת החיים. המשפחתיות המופלאה הזו, בדרך כלל דביקה ומוגזמת - באירועים מהסוג הזה מחבקת, עוטפת, מנחמת. וכמובן, המשפט הנכון כל כך, המדויק כל כך, שאנחנו נוהגים להפטיר בכל מיני הזדמנויות, אבל צריך להודות שזוהי הטובה מכולן: אין עוד מדינה כזו. אין עוד עם כזה. אין עוד מקום כזה.
3. כשאולמרט עמד בפרץ
בזמנו, התנגדתי לעסקת שליט. השקעתי מאמץ רב בשכנוע חבריי וקוראיי שמדובר בטעות אסטרטגית קשה שתמיט אסון על ישראל. האמנתי שעמידה קשוחה ועיקשת מול חמאס בכל הקשור לעסקה, תגדע את מעגל הדמים שהפך את הטרור הפלסטיני לבית חרושת לחטיפות. ברגע שחמאס יבין שישראל לא מאבדת את שפיותה ואת יכולתה להבדיל בין טוב לרע מול חייל או אזרח חטוף, זה ייפסק. הדרך היחידה להפסיק את זה, היא לסמן קו אדום ולא לחצות אותו.
גלעד שליט היה לוחם בחיל השריון, בסרבל טנקיסטים. הוא התגייס, נשבע אמונים לצה"ל ויצא להגן על מדינתו, גם במחיר חייו. דיווחתי על מאבקה של משפחת שליט, פגשתי את אביו של גלעד, נועם ז"ל, פעמים רבות, אבל לא שיניתי את טעמי. ראש ממשלה, חשבתי, צריך לחשוב על המדינה לפני שהוא חושב על פרט אחד מתוכה. זה קשה, זה אכזרי, אבל זה הכרחי. מי שרוצה לשרוד בג'ונגל אליו נקלענו, חייב להתאים את עצמו לכללים.
אהוד אולמרט עמד בפרץ. הפיתוי איתו התמודד היה גדול. הוא כבר היה עם רגל וחצי מחוץ ללשכת ראש הממשלה, בנימין נתניהו עסק בהרכבת הקואליציה ואולמרט יכול היה לחתום על העסקה ולצאת מלך. הוא התייסר והתלבט כמה לילות עד שהחליט שהוא לא מסוגל. הוא הבין את המשמעויות של העסקה לביטחון ישראל. הוא יצא למבצע "עופרת יצוקה" כשלוש שנים לאחר החטיפה ורצה מאוד להפיל את שלטון חמאס בעזה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא כבר היה ברווז צולע, אחרי שהתפטר, בעוד נתניהו מרכיב ממשלה חדשה. הוא הבין שבמצב זה הוא לא יכול "ללכת עד הסוף". למרות שצה"ל היה קרוב בהרבה להשלמת המשימה הזו, מאשר הובן בזמן אמיתי.
אז אולמרט לא חתם על העסקה, למרות שמבחינתו היה מדובר בדיל מושלם: הייתה לו (עדיין) הסמכות, אבל לא הייתה מוטלת עליו האחריות. הוא היה משחרר את שליט והולך הביתה נישא על גלי התהילה. את המחיר היו צריכים לשלם הבאים אחריו. ולמרות זאת, הוא לא חתם על העסקה. הערכתי אותו מאוד על כך. גם היום, לא שיניתי את דעתי בסוגיה הזו.
חלפו 14 שנה. אני תומך בכל מאודי, כוחי, נשמתי וחושיי בעסקה הנוכחית ומאמין שצריך ליישם אותה עד הסוף, עד אחרון החטופים, כולל גופותיהם של לוחמינו הדר גולדין ואורון שאול (בינתיים, צה"ל החזיר את גופתו של שאול במבצע מזהיר). אני מוכן לשלם את המחיר באסירים וכן, גם בהפסקת אש קבועה שעלולה להפוך להפסקת מלחמה. האם שיניתי את דעתי? האם התקפלתי? האם דברים שרואים עכשיו, לא ראיתי אז?
לדעתי, התשובה לשאלות הללו שלילית. לא שיניתי את טעמי, לא התקפלתי. דברים שראיתי אז אני רואה גם עכשיו, אלא שתמונת המצב עכשיו לא זהה למה שהיה אז. האירוע שונה, הנסיבות שונות, היתרונות והחסרונות שונים לגמרי. עסקת שליט הייתה טעות. העסקה הנוכחית מחויבת המציאות.
ההבדל הבסיסי בין המצב ב־2011 למצב ב־2025 הוא המצב עצמו. חמאס של 2011 היה ארגון בצמיחה ובמרוץ התעצמות מואץ. הוא שלט בעזה ביד רמה, בנה וביצר את כוחו, את מכונת הרצח שהתפוצצה עלינו ב־7 באוקטובר. שחרורם של 1,027 אסירים, חלק גדול מהם רוצחים כבדים, מהנדסי מטענים ויצרני טרור מצטיינים לתוך הרצועה, היה מהלך התאבדותי מובהק. זו הייתה זריקת סטרואידים עוצמתית שהקפיצה את חמאס דור שלם קדימה והאיצה מאוד את הפיכתו למה שגילינו באותה שבת ארורה.
צריך לחבר לזה גם את מדיניותו של ראש הממשלה נתניהו, זה שחתם על עסקת שליט, שחרר את יחיא סינוואר והציף את הרצועה במחוללי טרור. במקביל, המשיך נתניהו לסייע ולבנות את חמאס. הוא היה זה שמצא להם מממן נדיב בדמות הקטארים, עם הקצבה חודשית אסטרונומית במזומן. הוא זה שהתכחש להבטחתו המפורשת לא להכיל אלא להפיל את חמאס. הוא ההוגה והמבצע של מדיניות ה"הכלה" שעיקרה היה לגדל את חמאס, להשקות ולזבל ולהאכיל אותו, בתקווה שישמש משקולת נגדית לרשות הפלסטינית ובהנחה שהכלוב שבנינו לו בעזה יבלום את עוויתות הטרור הרפלקסיביות שינסו לחמוק ממנו.
ולכן, בנסיבות הללו, עסקת שליט הייתה אסונית. תוסיפו לזה את העובדה שההתקפלות של ישראל מול חייל חטוף אחד הגבירה מאוד את המוטיבציה של חמאס לחטוף חיילים או אזרחים. אי אפשר היה שלא להבחין בכך שהחברה הישראלית אינה מסוגלת להתמודד עם אחד מבניה חטוף בידי מרצחים. חמאס סימנו, בצדק, את עניין החטיפה כנקודת תורפה אסטרטגית של ישראל. הם הבינו שכל מה שהם צריכים לעשות זה ללחוץ על הנקודה הזו בכל הכוח, כדי להוציא את המעצמה הישראלית משיווי משקל.
התגובה של החברה הישראלית לעובדת היותו של חייל אחד בשבי טרוריסטים הייתה פסיכוטית, נעדרה פרופורציות כלשהן או רציונליות. זו הייתה תגובה מעוררת השראה מצד אחד. העובדה שהציבור הישראלי לא מסוגל לשאת בחייל שבוי בידי ארגון טרור אפילו מעוררת גאווה. אלא שהגאווה הזו עלולה להיגמר בבכי ולהוביל לאסון. כך האמנתי אז. הנסיבות הוכיחו שצדקתי.
4. כשהדברים תלויים בסמוטריץ'
היום, הסיפור אחר לגמרי. חמאס הוכה את המכה הקשה בתולדותיו. המערכת הצבאית שלו הושמדה כמעט כליל. כל מנהיגיו, כל ראשיו, כל קציניו הבכירים, מהמח"טים ועד אחרון המ"פים, אינם עוד. כ־20 אלף מחבלים נהרגו. קרוב ל־50 אלף עזתים מצאו את מותם מאז 7 באוקטובר. הרצועה הרוסה. ממדי ההרס והאפקט המצטבר שלהם חמורים יותר מההרס שנגרם לשתי הערים היפניות, הירושימה ונגסקי, מפצצות האטום שהוטלו עליהן במלחמת העולם השנייה.
הסיכון שאנו נוטלים על עצמנו, לפיכך, אינו משמעותי. 7 באוקטובר נוסף, מהכיוון של חמאס, לא יקרה כאן בעתיד הנראה לעין. גם בגלל המכה שחמאס ספג וגם בגלל הלקח שישראל למדה. בעשורים הקרובים לא יהיו כאן ראשי ממשלה שיהיו מוכנים "להכיל" בניית מפלצת כזו על הגדר. זה נגמר. גם אם נתניהו, בע"ה, יורחק סוף סוף ובאיחור כבד מהגה השלטון. המחדל המודיעיני לא יקרה שוב ב־50 השנים הקרובות (זו הסטטיסטיקה שלנו, פעם ב־50 שנה). גם המחדל המבצעי לא. צה"ל יבנה תפיסת הגנה חדשה. צה"ל יבנה תפיסת ביטחון חדשה (ע"ע ועדת נגל). ישראל תפעל מהיום והלאה גם נגד התעצמות קונבנציונלית. לא עוד מפלצות על הגדר.
זאת ועוד: גלעד שליט נפל בשבי במהלך קרב. חמאס תקף את צה"ל, הרג חיילים וחטף חייל אחד. מהלך מלחמתי של ארגון טרור נגד צבא. זה לא דומה, אפילו לא ברמז, ל־250 אזרחים וחיילים שנחטפים לתוככי רצועת עזה במהלך הסתערות טרוריסטית רצחנית על יישובים, קיבוצים, ערים, ושליפתם של זקנים, נשים ותינוקות ממיטותיהם בשבת בבוקר.
בסיפור שליט לא הייתה פשיטת רגל קולוסאלית של המדינה. היה שם מחדל מבצעי של צה"ל והמודיעין. זה קורה, למרבה הצער, מפעם לפעם. צריך לעשות הכל שזה לא יקרה. אבל זה מה שקרה. ב־7 באוקטובר הופר החוזה שבין המדינה לאזרחיה. ב־7 באוקטובר חיללו מרצחי הנוח'בה את הרעיון המכונן של המדינה היהודית, שהוגדרה כ"מקום היחיד בעולם שבו היהודים יכולים להגן על עצמם, בכוחות עצמם". מדינת היהודים בגדה ביהודיה. היא צריכה לשאת באחריות ובתוצאות, יעלה כמה שיעלה.
אני מכיר מצוין את הטיעון לפיו "דמם של החטופים לא סמוק יותר מדמם של נפגעי הטרור שיפלו בגלל המחבלים שנשחרר בעסקה". צר לי, הטיעון הזה חלול. כאילו הטרור הפלסטיני ממתין לעסקאות שבויים כדי להרוג אותנו. כאילו המאבק הזה לא נמשך כבר 120 שנה, לפני עסקאות השבויים, אחריהן וברוב הזמן, בלי שום קשר אליהן. אי אפשר להשוות את חייהם התלויים מנגד של עשרות אחים ואחיות שלנו, שנושמים ומתפללים וסובלים ומקווים במנהרות חמאס, למשהו ערטילאי שיש סיכוי שיקרה, ויש סיכוי (לא רע) שלא יקרה.
המדינה צריכה להילחם בטרור. עם משוחררי עסקאות ובלעדיהם. היא לא יכולה לגבות את מחיר המחדלים שלה, מקורבנותיהם. כן, החטופים הם קורבנות המחדל של המדינה. של צה"ל והמודיעין, אבל גם ובעיקר של הממשלה, שלא קיימה את הבטחתה להפיל את שלטון חמאס, ששיחדה את הסינווארים תמורת שקט, שעצמה עין אל מול הרצחנות שנבנתה סביב, "הכילה" את הטפטופים על אוכלוסיית העוטף וקיוותה שהפלסטינים יהפכו מעצמם לציונים.
כשהמדיניות הזו נכשלה כישלון חרוץ כל כך, שעלה בחייהם של אנשים רבים כל כך, המדינה לא יכולה לגבות את מחירו מהקורבנות. להפך, היא צריכה לעשות הכל כדי להציל את מי שעוד ניתן להציל. השארתם של עשרות ישראלים במנהרות חמאס היא מעשה מחריד מבחינה מוסרית. לא פחות.
מי שלא הצליח להגן על אזרחיו במיטותיהם, לא יכול להתעלם מגורלם בשבי רק כי זה עלול לסכן סיכון עתידי, ערטילאי, לא מוגדר, שאין כרגע סיכוי ממשי להתממשותו. "הרצחת וגם ירשת" מגדיר מצוין את הטיעון הזה. מה גם, שאין עוד משימות מלחמתיות משמעותיות בעזה שלא עשינו. אין עוד ארכי־טרוריסט שלא חיסלנו. אין עוד תשתית בה לא טיפלנו. מה שיש, זה שאריות ובעיקר הריסות. אם מישהו יצליח לטרפד את העסקה הזו, הדבר יירשם על שמו לדיראון עולם. הכתם הזה ידבק בו לנצח.
דוגמה, להמחשה: גאון בשם יקי אדמקר אמר השבוע בערוץ 14 את הפנינה הזו: "אם זה היה תלוי בבצלאל סמוטריץ', אנחנו היינו מנהלים את המלחמה באופן הזה שלא היו נותנים להם סיוע הומניטרי, והוא התעקש על זה פעם אחר פעם, אולי היינו רואים את החטופים הרבה יותר מוקדם כאן חזרה יחד עם משפחותיהם... ולכן כל האנשים האלה שמדברים עכשיו על סיום המלחמה, למען השם, מה אתם רוצים לראות, את חמאס נשאר בשלטון, את כל הנוח'בות משתחררות אחרי 7 באוקטובר?".
ובכן, זה היה תלוי בבצלאל סמוטריץ'. הוא היה שר בממשלה הזו ב־7 באוקטובר. הוא גם היה חבר בקואליציות לפני ה־7 באוקטובר. הוא זה שאמר ש"חמאס הוא נכס". הוא זה שאמר שהעברת הכסף הקטארי, אותם "דמי כיס" של עשרות מיליוני דולרים בחודש במזומן לתוך הרצועה, זה כורח המציאות. הוא ישב בממשלה שהסכימה לכל דרישות חמאס ערב 7 באוקטובר, כולל הגדלת מספר הפועלים, טווח הדיג והקצבה הקטארית. הוא שייך לימין הקיצוני שאחד מיקיריו, השר עמיחי אליהו, כשנשאל על עוד רקטות שנורו מעזה לשדרות, אמר "פרה פרה, קודם נשלים את הרפורמה המשפטית ואז נטפל בעזה". הבעיה היא שהם לא השלימו את הרפורמה המשפטית, ועזה היא שטיפלה בנו.
לגבי הסיוע ההומניטרי: מי שאישר את הכנסת הסיוע הזה לעזה, היא ממשלת ישראל. האחריות כולה מוטלת עליה. רק עליה. אין לצה"ל או לדרג הצבאי שום חלק בזה. כן, אני ריאליסט ואני יודע שקשה, אולי אפילו בלתי אפשרי, היה למנוע הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה, לנוכח הלחץ הכבד של העולם וארה"ב. הבעיה היא שאם הממשלה המכהנת כאן הייתה ממשלה אחרת, אפשר רק לדמיין את הצווחות של יקי אדמקר וחבר מרעיו על כך ש"רק נתניהו מסוגל לעמוד בלחץ", או "רק ביבי מסוגל לעמוד מול אמריקה" ולמנוע את הכנסת הסיוע ההומניטרי.
תזכורת: בימים הראשונים אחרי 7 באוקטובר נתניהו עמד והצהיר ששום דבר לא ייכנס לעזה. לא טיפת דלק או סולר, לא מים, לא מזון, לא כלום. אחרי כמה שבועות קרס ונשבר. האחריות מוטלת רק עליו. אחריות מיניסטריאלית ואישית. אבל הם יושבים שם ומנסים ליידות את האחריות הזו באחרים.
הבעיה היא שהם לא רק מנסים להתחמק מאחריות, הם מנסים גם לתקוע מקלות בגלגלי העסקה, לטרפד את חלק ב', להקריב את חייהם של החטופות והחטופים למען חייה של הקואליציה. לא משנה להם כמה אנרגיה, יצירתיות ומאמץ הושקעו בתפירת העסקה הזו. ראש המוסד דדי ברנע היה התופר הראשי, בעבודת נמלים סיזיפית שנמשכה חודשים ארוכים. התפירה הייתה מורכבת מאוד. הפרימה יכולה להיות פשוטה בהרבה.
הרבה מאוד פרטים תלויים באוויר, הרבה תקלות מועדות לקרות, כל צד יכול לייצר את הקשיים שלו וחמאס כבר הספיק להפר סעיפים שונים ומשונים בעסקה, ועוד ידו נטויה. העסקה הזו מצריכה תחזוקה שוטפת, הרבה מאוד אורך רוח וסבלנות ויכולת הכלה. אבל היא הכרחית. גם בגלל דונלד טראמפ, גם בגלל שהמלחמה בעזה מיצתה את עצמה בתצורתה הנוכחית. קשה להסביר למשפחות של לוחמים שעדיין ממשיכים ליפול בעזה, את התוחלת הנוכחית של המלחמה. הבעיה היא שזה לא ממש מרגש את מקבלי ההחלטות.
5. הדילמה של האיש הגבוה
האם דונלד טראמפ יאפשר לישראל לחמוק מהמשך יישום העסקה אחרי השלב הראשון? אף אחד לא ממש יודע. לדעתי, גם טראמפ לא באמת יודע. יש בסביבתו כאלה שסבורים שחייבים לעשות הכל כדי לסיים את הסאגה בעזה. כפי שדיווחתי לפני יותר משבוע, אחת מהן היא ד"ר מרים אדלסון. הנשיא וד"ר אדלסון מקורבים מאוד. משפחת אדלסון תרמה לקמפיינים של טראמפ סכומי עתק.
האדלסונים, שהקימו בזמנו עיתון שישרת את גחמותיה של משפחת נתניהו, התפכחו מאז (כפי שאפשר היה ללמוד מתמלילי העדויות והחקירות). שלדון כבר לא איתנו אבל אלמנתו, אישה מרשימה לכל הדעות, הבינה שלהיות אשת ימין לא מחייב גם אמונה בחיוניותה של משפחת נתניהו להמשך קיומה של מדינת ישראל.
השאלה היא מה טראמפ יעשה כשיתגלו הקשיים. השאלה היא מה נתניהו יעשה אם סמוטריץ' יבהיר לו שהוא מפיל את הממשלה במעבר לשלב ב'. חשוב לדעת שהעסקה הסעודית על השולחן. אפשר לבצע אותה מיד אחרי השלמת האירוע בעזה. הסעודים מעוניינים. טראמפ מעוניין מאוד. לישראל זהו מהלך אסטרטגי חשוב ברמה כמעט היסטורית.
ההסכם ניצב שם, מנצנץ באריזת צלופן. הושט היד וגע בו. סגירת מעגל השלום והקמת הברית האמריקאית־סונית־ישראלית נגד איראן. כל מה שמפריד בין זה לבין המציאות, הוא שלומה של הקואליציה. או, במילים אחרות, הישרדותו של נתניהו.
כאן אנחנו מגיעים לבני גנץ, עם תחושה קלה של דז'ה וו בלב וטעם חמצמץ בפה. האם הוא יעשה זאת שוב? מה הוא יעשה אם המשך עסקת השבויים יהיה תלוי בו? נכון, יאיר לפיד וגם גנץ הציעו לנתניהו "רשת ביטחון" לצורך ביצוע עסקת החטופים. נתניהו לא יקפוץ לרשת הזו. הוא לא תמים. הוא יודע שהחורים שלה גדולים יותר ממנה. הוא יסכים ללכת למהלך ההיסטורי ולשחרר את כל החטופים רק אם יקבל אספקת ח"כים שתפצה אותו על פרישתו הצפויה של סמוטריץ'. במילים אחרות, בני גנץ.
כפי שדיווחתי השבוע, גנץ בודק את האירוע. בזהירות. הוא לא שם, אבל הוא גם לא פוסל שום דבר מראש. הניסוח כרגע זה "לא על הפרק". גנץ התקשר לנתניהו בסוף השבוע שעבר, בירך אותו על השגת העסקה והבטיח לו רשת ביטחון.
מי שפועל בשקט, כהרגלו, לשדרוגה של הרשת הזו עד כדי חזרתו של גנץ לממשלה, הוא אריה דרעי. תעמידו פני מופתעים. דרעי קץ בתעלוליו של סמוטריץ'. הוא מבין שחוק גיוס כנראה לא יהיה, אז בשביל מה צריך להמשיך להתרועע עם הקיצונים? דרעי ישמח אם גנץ יחזור לממשלה. השאלה היא, אם גם גנץ ישמח.
הקמת ממשלת גנץ־נתניהו בפעם הראשונה הייתה אסון. גנץ נבגד כמעט מיד. ההצטרפות השנייה, ב־11 באוקטובר, הייתה אף היא בעייתית מאוד. היא סייעה לנתניהו לשרוד בשלטון. האם ייתכן בכלל לשקול פעם שלישית? קשה לי להאמין. מה גם שאני לא מסוגל לראות את גדי איזנקוט מצטרף למהלך כזה. איזנקוט היה הכוח המניע מאחורי הפרישה האחרונה מהממשלה. הוא חווה בפעם הראשונה על גופו, כפוליטיקאי, את העוקץ הביביסטי. הספיק לו.
ועדיין, אני לא מקנא בגנץ, אם וכאשר יצטרך להתייצב בפני הדילמה. גם אם בדיעבד מדובר בשגיאות, שתי ההצטרפויות שלו לנתניהו, בממשלת החילופים ובממשלת החירום, נעשו מסיבות פטריוטיות גרידא ובתמימות רבה. בתי הקברות הפוליטיים עמוסים בגופות המטאפוריות של אנשים שנהגו בתמימות ליד נתניהו. יכול להיות שגנץ יהיה מוכן להקריב את עצמו פעם נוספת. אבל גם יכול להיות שלא.