ילדה שלנו, יקירה שלנו,
את סוף-סוף פה, בבית, בקרב האנשים שציפו, קיוו והתפללו יום-יום לשובך. זה לקח זמן - זמן ארוך מנשוא. זמן שבו לא באמת ידענו מה עלה בגורלך, מה מצבך הגופני, ולא פחות חשוב - המנטלי.
איך העברת את הזמן שם? האם הזמן פועל שם כמו בעולם האמיתי? או שמא זה מרגיש כמו קפסולה של מציאות נפרדת ובלתי ניתנת להשגה בעיני מי שלא חווה על בשרו את עינויי הגוף והנפש, עינויים שלצערי הרב נאלצת לחוות בגילך הצעיר כל כך ולזמן ארוך כל כך - דבר שזר לא יבין.
האם אכלת היום? האם הצלחת לישון בתוך התופת? על מה חשבת ברגעי המשבר, שבוודאי הגיעו? וחלילה - האם איבדת תקווה? שאלות והרהורים יומיומיים שככל הנראה לא נתנו מנוח להורים, למשפחה, לחברים, ולכל אלו שזכו להכיר אותך כפי שאת באמת - לפני הזוועה הנוראה שהתרחשה עלינו כאומה, ועלייך כפרט.
הזוועה הפרטית שלך משתלבת בסיפור הקולקטיבי שלנו כעם וכמדינה. אמנם לא זכיתי להכירך באופן אישי, אבל אני, כמו רבים בעם הזה, מרגישה שאני מכירה אותך. למדתי להכיר את תבנית פנייך המביטות בי מן הפוסטרים, את הלך הרוח שלך כפי שהשתקף מהתמונות והסרטונים - רגעים בנאליים של שגרה יומיומית ונורמלית.
שגרה שתואמת את המציאות של כל כך הרבה צעירות תוססות בתחילת דרכן, כשכל החיים עוד לפניהן. למדתי גם להכיר את התחביבים שלך ואפילו את הטעם האופנתי שלך. האהובים שלך דאגו לנו לזה. הם יצקו ובנו את ההיכרות בינינו, כדי שחלילה לא תישארי כדמות חד-ממדית, וכדי שנזכור שמאחורי המספרים הבלתי נתפסים של החטופים ישנם אנשים אמיתיים - עם חיים מלאים, תחביבים, אהבות, רגשות, כישרונות, וכן - גם חלומות.
הם דאגו להזכיר לנו לא רק אותך, אלא גם את האחים והאחיות שלנו שנמקים שם בגיהינום - כל כך קרוב גאוגרפית, אך כל כך רחוק בכל מובן אחר, עד שזה בלתי נתפס. בדרכם הם לימדו אותנו להעריך כל רגע עם היקרים לנו, ולא לשכוח שזו יכולה הייתה להיות, באופן רנדומלי, הבת של כל אחד מאיתנו.
אז כן, אפשר לומר שאני מכירה אותך. אני אפילו רואה אותך בבנות שלי - נדמה לי שאתן קרובות בגיל.
ועכשיו, כשאת שוב כאן - תודה לאל - במקום בטוח ובקרב האהובים והאוהבים, אני רוצה לומר לך משהו:
עם כל הסקרנות שלנו, ועם כל הרצון לשמוע ממך, לדעת איך שרדת את התופת, לוודא שאת חזקה ובטוב - שהרי הפכת במובן מסוים גם לחלק מהחיים שלנו - תעשי מה שנכון לך.
אנחנו נדע לשחרר.
אני מאחלת לך, בדיוק כפי שהייתי מאחלת לבנותיי, שתחיי את החיים, שתזכי להגשים את חלומותייך, שתהיי עסוקה בשאלות שגרתיות של בנות גילך - ששאלות כמו לאיזה קורס להירשם, איך לבנות את המסלול של הטיול הגדול, האם לעבור לעיר הגדולה או להסתמך על תחבורה ציבורית, דירה עם שותפים או מעונות - יהיו הדברים היחידים שיעסיקו את מנוחתך.
אני יודעת שאלו השאלות שמעסיקות את בנותיי וחברותיהן בימי שגרה, והלוואי - הלוואי ובע"ה תמצאי את הכוח להתמודד, להתגבר ולצמוח.
שהאירועים שעברת יהיו רק פרק אחד חשוך ואפל בתוך ספר חיים מואר, מלא בפרקים עם הפי אנד.
חיבוק ענק, וברוכה השבה הביתה, יקירה.