אדוני ראש הממשלה,
החלטתי לכתוב לך מכתב, מתוך הייאוש והתסכול ובהיעדר אלטרנטיבות יעילות יותר. הראש מנסה לדייק את המחשבות למילים, היד רועדת מקדושת הנושא והדברים יוצאים ממעמקי ליבי השבור, בתקווה קלושה שימצאו את הדרך לליבך.
אני אזרחית שומרת חוק. נולדתי בנתיבות וגדלתי על אהבת המולדת. מאז ומעולם התגאתי בהיותי ישראלית.
חונכתי לרעות, מסירות, ערבות הדדית, ראיית האחר ונתינה למען העם והמולדת.
כך לימדו אותי וכך אני מחנכת את ארבעת בניי האהובים, שבעוד שנים ספורות יגיע הרגע בו אצטרך לשלוח אותם בחיבוק רועד וגאה לצה"ל.
המדינה שלנו ידעה זמנים טובים יותר ופחות, עליות ומורדות, החיים פה נעים בקיצוניות אדירה ולא תמיד קל להיות ישראלי. אך תמיד תמיד ידענו מה הסיפור הגדול שמאחד ומייחד אותנו.
ב-7 באוקטובר 23', עם מותה האכזרי בטרם עת של אחותי הקטנה עמית מן ז"ל, החיים הורידו אותנו על הברכיים ומישהו כיבה את מתג האור.
מאז ועד היום אנו מגששים באפילה, עסוקים בהישרדות יומיומית ומנסים להבין את שקרה לנו.
האם אתה זוכר את ההלם? את התדהמה? את מראות המחבלים ברחובות שדרות, בכיכרות אופקים, את השידורים בלייב של אנשים שנגררים ומובלים משערי הקיבוצים הצהובים ונחטפים למחשכי עזה, את הפוסטים ברשתות- זעקות של הורים שמחפשים את ילדיהם ומתחננים לבדל מידע, את הקרובים שצובאים בפתחי בתי חולים ומתנפלים על אמבולנסים שמגיעים בזה אחר זה כדי לזהות את יקיריהם? את השעות שחולפות ואנשים נטבחים ללא מפריע, ומלבד גיבורים בודדים שהגיעו וסייעו, המדינה לא הייתה ולא תפקדה. הכאוס חגג במשך שעות ארוכות.
אדוני,
בחייך פעלת רבות למען מדינת ישראל. השגת הישגים ולזכותך עשייה רבה. אין זה סותר את העובדה הברורה שביום סתווי וחגיגי אחד, המדינה שבניהולך, על כל גופיה ומוסדותיה כשלה כשלון נחרץ.
זה לא שייך לימין או שמאל, זה לא שייך לאמונות ודעות. זו עובדה מוגמרת וברורה.
אתה אדוני, היית אז ועודך בתפקיד הבכיר ביותר במדינת ישראל ובהינתן העובדה שהמדינה נכשלה, אני רוצה לשאול אותך: האם אינך מחויב לקחת אחריות? האם אינך חושב שמגיעות לנו תשובות כדי שנוכל להתאבל בשקט על אהובינו, האם לא הרווחנו את הזכות להסבר על מנת שנוכל לשקם את חיינו?
אימי היקרה, אישה חזקה שחינכה דורות של תלמידים, אישה שמאמינה באמונה שלמה בבורא עולם שאיבדה ברגע אחד את בת הזקונים שלה אחרי ששמעה בשיחה אונליין כיצד יורים בילדתה (ויש הורים שגם לזה לא "זכו" ולא יודעים איך ילדיהם נקרעו מהם).
בשיחת טלפון שלי איתה אמש היא בכתה ללא שליטה ופלטה מליבה ברגע של חוסר אונים "בבקשה אלוהים, אם אתה קצת אוהב אותי, תן לי לחלום עם הבת שלי".
זו נהיתה פסגת השאיפות של אימי. זה כל מה שנשאר לה לבקש בחיים האלה.
האם לא מגיעות לאמא שלי תשובות שיתנו מעט שקט לנפשה הדואבת? היא לא הרוויחה את הזכות לדעת איך קרה שבמשך יותר מ-7 שעות אף אחד לא הגיע להציל את הבת שלה?
אדוני,
אני זוכרת היטב את הרגע המסוים במגרש המסדרים, בו נשבעתי אמונים, היה זה מעמד של אמת מוחלטת ומזוקקת "הנני נשבעת ומתחייבת בהן צדקי לשמור אמונים למדינת ישראל, לחוקיה ולשלטונותיה המוסמכים, לקבל על עצמי ללא תנאי וללא סייג עול משמעתו של צבא ההגנה לישראל… ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". כך נשבעתי ופעלתי, מאותו יום בסיום הטירונות ושנים אחר כך כקצינה (וכנראה שעשיתי משהו טוב אם בחרו בי למצטיינת רמטכ"ל).
האם אתה זוכר את שבועתך "אני מתחייב כראש הממשלה לשמור אמונים למדינת ישראל ולחוקיה, למלא באמונה את תפקידי כראש הממשלה, ולקיים את החלטות הכנסת"?
זוכר הבטחה לביטחון והגנה? זוכר ברית עם תושבי העוטף והנגב המערבי? זוכר מהי אמת? האם אתה ממלא את התחייבותך לאזרחי המדינה וממלא באמונה את תפקידך? שם את טובת העם והמדינה לפני טובתך האישית? זוכר את הטוהר שבא לפני התואר? האם בינך לבין עצמך, כשאף אחד אחר לא רואה, כשהבזקי המצלמות כבים ואתה מניח ראשך על הכר אחרי עוד יום גדוש, לחוץ ומאתגר, האם אתה מצליח לישון?
אדוני,
בעת הזו, בה יצאה לדרך עסקה להחזרת החטופים, בימים מתוחים אלה בהם אנו מצפים לשובם של כולם, ימים שמלאים בהתרגשות ואושר וגם בכאב ובקנאה משום שאנו לעולם לא נזכה לחבק שוב את יקירנו, עכשיו בשלה העת לחשבון נפש אמיתי.
אני רוצה שתדע, ועדת חקירה ממלכתית אכן תהיה.
והיא תקום לא בגלל פוליטיקה או מתוך אינטרסים סמויים. היא תקום בעבור הצדק, לזכר הנרצחים ולמען עתיד ילדינו. היא תקום כי זה המנגנון היעיל ביותר להגיע לאמת.
תבין שאנחנו לא נרפה ולא ננוח, לא נעצור ולא נשקוט עד שנדע איך קרה הדבר ועד שנהיה בטוחים שהוא לא יישנה לעולם!
לכאב שלנו יש תאריך ייצור ואין לו תאריך תפוגה.
אז אני מבקשת ממך: תתעשת. עדיף מאוחר מאף פעם. בדברי הימים שלך ייכתב שעשית את הדבר הנכון.
ובכל זאת אני פונה אליך, מהתסכול והייאוש, על אף שלא דמיינתי שאצטרך לבקש דבר כל כך בסיסי ומתבקש, כי רק ראש ממשלה יכול יכול להורות על הקמת ועדת חקירה ממלכתית וככל שהזמן עובר זה לרעת החקירה - עדויות מיטשטשות, ראיות נחלשות.
היחס בין מדינה לאזרחיה הוא קצת כמו אמא שמחבקת את תינוקה הרך ומבטיחה לו שהיא תגן ותשמור עליו. החזר את האמון האבוד בין המדינה לאזרחים, קח את האחריות, הורה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ופנה את הכיסא.
אהובתי,
אני מבטיחה לך. ייקח כמה זמן שייקח. האמת תצא לאור והאחראים יישאו בתוצאות.
עד אז, נסי לנוח על משכבך בשלום.
הכותבת היא אחותה של הפרמדיקית עמית מן שנרצחה ב-7 באוקטובר, וממנהיגות תנועת קומו