המראות מהפרעות בפונדוק הם פניה של היהדות בעת הזאת

בזמן הדיווחים המרגשים על ההתאקלמות של רומי, דורון ואמילי חזרה בישראל, עשרות יהודים רעולי פנים נכנסו לכפר פונדוק בגדה המערבית עם רעל בעיניים ואבנים בידיים. הם הציתו מבנים, כלי רכב, יידו אבנים, השחיתו רכוש ותקפו אנשי כוחות ביטחון ישראלים שבאו לעצור את הפוגרום. בדומה לפרעות נוספות שהתקיימו בשנה וחצי האחרונות, גם האירוע הזה הוא לא תוצאה של זעם ספונטני שיצא משליטה. האירועים האלו מלמדים אותנו על שינוי עומק שעובר על היהדות ועל דובריה, ממש לנגד עינינו.

לאורך השנים פגיעה במי שאינם לוחמים או פעולות נקם נתפסו בקונצנזוס ההלכתי כפשע מוסרי וכאיסור הלכתי. ביחס לכך התבטאו לאורך השנים הרב עמיאל ("אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים, אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו לבלי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי") הרב גורן ("ולא לפגוע באוכלוסייה בלתי לוחמת ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה") הרב ישראלי ("לפגוע לכתחילה בכוונה בילדים, כזה לא מצינו אלא בחטא עבודה זרה. על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם") הרב אברהם שפירא ("כל עוד אין סכנה ממשית לחיילינו, אין היתר לפגוע בנפש ואף לא ברכוש") ועוד.

אך מאז תחילתה של המלחמה הנוכחית נראה שהקונצנזוס הרבני השתנה. רבנים בכירים בציונות הדתית רואים בפגיעה בחפים מפשע מעשה מותר ואף חובה של ממש. כך לדוגמא אמר הרב אורי שרקי: "אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור והמחנכת לטרור הינה חלק אינטגרלי של יעדי הלחימה [...] אין בלתי מעורבים". גם הרב אליהו זיני התבטא באופן דומה: "ההתנהגות המוסרית האמיתית של הצבא שלנו היא פגיעה במקסימום באויב ללא כל התחשבות". את הדברים הישירים ביותר אולי אמר הרב מאלי, ראש ישיבת ההסדר ביפו, בכנס הרשמי והמכובד של איגוד ישיבות ההסדר: "הדין הבסיסי במלחמת מצווה, במקרה הזה בעזה, הוא - "לא תחיה כל נשמה" [...] לא רק על הנער בן ה-14, 16... אלא גם על דור העתיד וגם על מי שמייצר את דור העתיד. כי באמת אין הבדל". כאשר אחד התלמידים שאל האם מדובר גם בהרג מכוון של זקנים ותינוקות, הרב ענה: "אתה לא יכול להתחכם עם התורה. היום הוא תינוק, מחר הוא לוחם. אין כאן שאלות".

קריאות ההשמדה האלו הן כה רבות ומושרשות עד שאין פלא שהן לא נשארות תחומות לגבולותיה של רצועת עזה. החורבן של רצועת עזה הפך להיות סמל לאופן בו יש "לטפל" באזור יהודה ושומרון בכללו. כך אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בתחילת החודש: "פונדוק, שכם וג'נין צריכות להיראות כמו ג'בליה". בדומה לקריאה לשטח את חווארה לפני המלחמה, גם כאן סמוטריץ' קורא להחרבת חייהם של כל הפלסטינים שחיים ביהודה ושומרון. כל זאת כחלק מתוכנית ההכרעה שהוא מקדם, במסגרתה הפלסטינים יצטרכו לבחור בין שלוש אופציות (רעות): גירוש, השמדה או נתינות. השתיקה של הרבנים נוכח הקריאות האלו מלמדת שלא מדובר רק בקיצוניים ובנוער שוליים אלא בקונצנזוס החדש שנבנה מול עינינו.

לא רק השמדה מוחלטת הפכה לצו הדתי של המלחמה. גם מעשים כמו הרעבה, גזל או הרס בלתי מובחן הפכו למותרים. כך לדוגמא, הרב שמואל אליהו קרא לעם ישראל מכל רחבי העולם להתייצב למשימה הלאומית של חסימת משאיות הסיוע ההומניטרי והגדיר את המעשה כמצווה דתית שמסייעת בתיקון העולמות העליונים. הרב דב ליאור אף פסק שמפאת חשיבותה של "מצווה" זו הרי שניתן לחלל עליה את השבת.

לצידם כתב הרב הצבאי אברהם שאול פואה בזמן שירותו, לחייליו: "כהוראה כללית בוודאי שאין לאסור את הביזה". זאת על אף שהוא מודע לפקודות צה"ל, בו הוא משרת, הסותרות זאת ואוסרות מעשים של ביזת מלחמה. ולבסוף, אפילו מעשי סדום הפכו לזכויות, כפי שאמר הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת כיסא רחמים, לחיילי המילואים שנעצרו על ידי המשטרה הצבאית בחשד לביצוע מעשי סדום בשדה תימן: "אין לנו זכות לעשות ככה? הכתם את האויב אז מה? הכול טוב. בכל מדינה אחרת היו נותנים לכם פרס".

זוהי אם כן התפיסה הדתית המוצגת כאן: דת שנועדה להשקיט ולהשכיח את המצפון, לטשטש את תחושת המוסר הטבעי ולהכשיר כל עוולה, גם בניגוד לפקודות צה"ל. באווירה זו נדמה שאין כמעט דיברה מעשרת הדיברות שלא נסוגה לשם כך, במטרה להתיר את השפלים שבמעשים. מעשים אלו הפכו לא רק למותרים, אלא למחייבים, לראויים, למקודשים. הם הפכו למצוות; לתרי"ג המצוות החדשות שלנו.

במקום שהמסורת היהודית תרסן את האלימות ותפעל כנגד השמדה או ביזה, היא עוברת עיוות עמוק ופועלת להצדיק אותן בכל מחיר ולייחס להן הילה של קדושה עליונה. כך היא עוברת טרנספורמציה והולכת ומדמה, באופן מכאיב, לדתם של הרעים שבאויבנו. צריך להודות - אם חשבנו עד היום שהמסורת היהודית היא חזקה דיה כדי לעמוד מול ציווי על השמדה כוללת, הרעבה מכוונת או הגדרה של מעשי סדום כ"זכות", צריך להודות בכאב שטעינו. הדת היהודית, כמו דתות אחרות, סובלת את הפרשנות הדתית הזו. ולא רק סובלת, זו הפרשנות הפופולרית והמקובלת בחלקים נרחבים של ישראל כיום.

שינוי העומק שעובר על היהדות בחסות המלחמה הוא סכנה גדולה, לא רק למדינת ישראל אלא להיסטוריה היהודית כולה. הדרשות, התפילות, פסקי ההלכה והשיעורים, יעיבו עלינו גם שנים רבות קדימה ויכתימו את המשמעות של להיות יהודי בעת הזו.

כך שבשלב בו אנו נמצאים, לא פחות משנדרש שיקום של החברה הישראלית דרוש לנו שיקום של היהדות. מוטל עלינו להתנגד באופן ברור לכל מי שמנסה לפרש את המסורת היהודית כאילו היא מצדיקה רצח של נשים וילדים, פוגרומים, מעשי סדום או ביזה כוללת. עלינו להשמיע קול יהודי ומוסרי אשר רואה באכזריות את היפוכה של היהדות ואת החמלה והרגישות האנושית כמסר המרכזי שלה. עלינו להיאבק על הקאנון היהודי ולשים בקדמת הבמה טקסטים שהושכחו, או שעדיין לא זכו לכבוד הראוי להם, כדוגמת ספריהם של הרב אברהם חן, הרב משה אביגדור עמיאל או הרב יהודה עמיטל. כנגד החיבור שהפך למובן מאליו שבין יהדות לבין גזענות או אלימות עלינו להמשיך לדרוש יהדות שמקדשת את החיים ונאבקת בכל מי שמנסה להפוך אותה לסם מוות. יהדות שלא מפסיקה לרדוף אחר צדק, שוויון ושלום.

אריאל שורץ הוא עורך דין ועובד סוציאלי, עמית במכון מולד וחבר בשמאל האמוני