נתחיל במה שברור, כלומר - ששום דבר אינו ברור מאליו בקדנציה השנייה של דונלד טראמפ בבית הלבן. "לא ברור" ו"לא צפוי" הם צמדי מילים שלעתים קשה להתמודד איתן יותר מאשר תחושה או ידיעה שיהיה רע.
לרע אפשר להכין אלטרנטיבה, תכנית פעולה לעומתית, מדיניות של ללכת עם ולהרגיש בלי (או להפך) כמו שניהל נתניהו מול ממשלים שנתפסו על ידו כמסכנים את המשך שלטונו, זה של אובמה ושל ביידן. אפשר להתווכח על השאלה האם היו רעים לנתניהו באופן אישי או לישראל, אבל אי אפשר להכחיש את העובדות: נתניהו נותר על כסאו בעוד השניים הם כבר גמלאים.
איזה טראמפ מחכה לישראל בארבע השנים הקרובות? בינתיים נדמה שצדקו רק אלה שקבעו שאי אפשר לדעת. הערכה שאפשר להוסיף לה אולי פרשנות של "גם וגם", כלומר - אחד שאין לו בעיות מיוחדות עם השתוללות של מיליציות חמושות של יהודים בכפרי יהודה ושומרון, מצד שני - גם אחד שיכול לכופף את ממשלת נתניהו כרצונו, כפי שהתברר נוכח החתימה הבהולה על עסקת החטופים.
מה עוד אפשר להגיד על טראמפ וישראל רגע לפני שנדרשים למשמעויות הנוספות של היבחרו לכהונה נוספת? שנדמה שאין משמעות למינויים שמינה (הספורט הלאומי בישראל הוא הרי לסווג את הממונים, ע"ע מרק רוביו, לפי מידת אהדתם למפעל הציוני), אלא רק למה שיהיה טוב לאינטרסים שלו באותו הרגע.
עזה תחילה
הוא רצה שחרור חטופים כתפאורה לטקס ההשבעה שלו (ננטרל לרגע את ההתרגשות שאחזה במרבית אזרחי ישראל, גם המודאגים שבהם) - וקיבל.
מה דעתו על פתרון קבע בעזה, זה שמכונה בישראל "היום שאחרי"? לא ברור - במעמד המצולם שבו שרבט את חתימתו המגלומנית על שלל צווים נשיאותיים שהפכו את ארה"ב למקום חשוך יותר, הוא דיבר על עזה כיזם נדל"ן. "מיקום מצוין" הוא אמר כמי שמבקש להקים שם ריזורט של גולף וסקי, לא ממש כמי שמבין את המורכבות של המצב (מבלי להידרש לשאלה האם לכבוש את עזה ולהתיישב בה מחדש או לסגת ממנה לאלתר).
ההנחה הלא מופרכת היא שביום שיידרש לנושא באמת, יכריע טראמפ בעד מה שטוב לו ומה שטוב לאמריקה, כפי שיהיה נדמה לו שטוב לה וטוב לו... שלב ב' של עסקת החטופים ונסיגה, או שיכון למתנחלים צעירים? אין שום טעם לנחש כרגע, לפעמים נדמה שזה עד כדי כך גחמני עד שזה תלוי פחות בנימוקים אסטרטגיים והומניים, אלא בטעם הקפה שאותו ישתה בבוקר ההכרעה.
ומכיוון שבכל הקשור לישראל ולמזרח התיכון אנו נדונים להיות שרויים בערפל, אין אלא לשאת עיניים אל העולם ולגלות שמה שמצטמצם אצלנו (בצדק!) לסוגיית השלב הבא בעסקת החטופים, הוא חדשות דרמטיות, לא פחות, למהלך ההיסטוריה האנושית. הנאום האנטי-פרוגרסיבי שנשא טראמפ בטקס השבעתו הוא סוף עידן בן 80 שנה, עידן שהחל בחודש מאי 1945 עם כניעת גרמניה הנאצית ונמשך עד עתה.
סוף עונת הדמוקרטים
זה היה עידן שכאנטיתזה לפשיזם שהטיל את העולם למרחץ דמים כמוהו לא נודע בתולדות האנושות, טיפח את הליברליזם הפרוגרסיבי. זה לא היה תהליך נטול מהמורות (רק באמריקה: מול גל החירות של הסיקסטיז אפשר להעמיד את מלחמת וייטנאם, מול נשיאים כקנדי, קלינטון ואובמה, אפשר להעמיד את ניקסון, רייגן ומשפחת בוש), אבל היה בו מוטיב חוזר של ריסון מתוכנן ומכוון של הדמוקרטיה, רגע אחרי שנחשפו הפרצות בשיטה.
הלקח שהנחילה גרמניה לעולם, לפיו רצון העם, הבסיס לדמוקרטיה, אינו חזותה הבלעדית, ספג מהלומות ככל ש"העם" (כלומר כל עמי העולם) חזר לסורו, נצמד לא לאג'נדה "הנכונה" אלא לאמונה, דת ומסורת ודחה חלק גדול מהמניפסט הליברלי-פרוגרסיבי.
למה? ממגוון סיבות. הפיתוי ה"שמאלני" (אם להיצמד לרגע לחלוקה המעוותת שנוצרה בישראל) הוא להשית את כל הרוע על השמרנות הדתית-לאומנית, אבל שלא לייחוס, מחשש משטרת התקינות הפוליטית, יודו רבים בקרבו שבמקומות רבים פיתחה הפרוגרסיביות הליברלית כמה טוויסטים בעלילה שהפכו אותה למטורללת, בלתי נסבלת ממש.
אם להיצמד לדוגמאות מארה"ב, הרי שאפשר למתוח אותם על פני הרצף של הדרישה למחוק את ג'ורג' וושינגטון מספרי ההיסטוריה בגלל שהיה בעל עבדים ועד לדרישה להקמה של עשרה סוגים של תאי שירותים, בעידן שבו מגדר הוא עניין של בחירה מודעת ולא עניין מולד.
כל אלה (ועוד) גרמו לימין השמרני שהסכין עם הפרוגרסיביות להפוך לאקטיבי יותר, לגדוש את הקלפיות, לעמוד בתורים ארוכים כדי להצביע - למרות שיש חשש שחלק מהם עוד יתחרטו על הבחירה, לפחות על פי נאום ההשבעה של הנשיא הנכנס.
עידן הפייק ניוז
זו הייתה גם מסיבת התה של המיליארדרים הגדולים: צוקרברג, מאסק ובזוס. אם עד לא מזמן היה ברור שהאינטרס הציבורי הוא להגביל את כוחם בחקיקה, הרי שטראמפ מחויב להם עתה, אחרי שאפשרו לו לערער לא רק על דעות, אלא על העובדות עצמן, באמצעות מנגנון של הפצת פייק ניוז.
גם כאן היחס לישראל הוא פריזמה טובה לבחון דרכה את הדברים: אם הטרלול הפרוגרסיבי, כפי שאוהבים לכנותו בחוגים שמרניים, הוא שהפך את המוסדות האקדמיים ברחבי ארה"ב לתומכי טרור בשם איזה חופש מדומיין (שמגיע כביכול לאסלאם הקיצוני, זה שמשעבד נשים וסוקל הומוסקסואלים), הרי שהאלטרנטיבה לשלטון האקדמיה והתקשורת הממוסדת במידע, היא הכחשת טבח ה-7 באוקטובר, בזכות הרשתות החברתיות של האדונים מאסק את צוקרברג.
גם כאן אין לטראמפ אלא אינטרס אישי: שלושת המולטי-מיליארדרים שירתו אותו היטב (מתוך אינטרס כלכלי שלהם) והוא בטוח שיוכל להגביל את כוחם, כדרך שעשה מושא הערצתו, ולדימיר פוטין, ברוסיה - עת יחפוץ בכך. נחייה ונראה.
אחר כך ניקח את ברלין
אם ישראל, משמאל ועד ימין עומדת מול טראמפ ומגרדת בראשה במבוכה, לא מצליחה להבין מה ילד יום, הרי שאירופה עומדת המומה מול המראות.
כן, גם בה, בעיקר במזרחה, יש איים של טראמפיזם (ראו הונגריה של אורבן וכמובן רוסיה של פוטין), אבל בשאר היבשת, בעוד העם בבריטניה, צרפת, גרמניה וארצות אחרות, מושך חזק ימינה, נזכרים אחרים בפעם הקודמת שבה השתלטה הלאומנות על היבשת.
מרתק לנסות ולהמשיך הלאה, לנסח הגיגים על אופי האדם, על הרצון האנושי - זה שאפילו ספר הספרים מציג כחולשה אנושית - להימשל על ידי מלך (למתעניינים, חפשו את הדיאלוג בין שמואל הנביא לנציגי העם שדורשים ממנו שלטון מלוכני), אבל אנחנו נעצור כאן, עם המילים של נאום ההשבעה של הנשיא האמריקני הנבחר שעדיין מהדהדות באוזניים ונגיד את הדבר היחיד שברור לפי שעה: הרוח הדמוקרטית-ליברלית- פרוגרסיבית, שבגדול משלה בכיפה - גם נוכח ממשלות לעומתיות שעלו מעת לעת - שינתה את כיוונה.
לאן תיקח את העולם הרוח החדשה? אי אפשר לנבא. למעשה, אי אפשר לנחש אפילו אם זה טוב או רע ליהודים.