ב-27 בינואר 1945 שוחרר מחנה הריכוז הנאצי אושוויץ. בדיוק 80 שנה אחרי, ישוחררו ישראלים שחוו תנאי אושוויץ בעזה מאז השבעה באוקטובר 2023.
זה עדיין בלתי נתפס שהשבעה באוקטובר קרה לנו. שהיה פוגרום אנטישמי על אדמת ישראל וחטפו מאות - מאות! - ישראלים. שמו אותם במכלאות ורבים מהם נרצחו כשהם שוקלים כמו יהודים ששוחררו מאושוויץ לפני 80 שנה.
אנחנו חיים כבר יותר מ-470 ימים במציאות בלתי נתפסת, שנוצרה בגלל שראש ממשלת ישראל ראה באויבי ישראל האנטישמים נכס משמעותי במאבקו נגד מדינה פלסטינית. וכן, אמנם במשך שנים חמאס זכה לתמיכה כספית מקטאר באישורו ואפילו על פי בקשתו של בנימין נתניהו - אבל הנשק היה רק האמצעי לעשות פוגרום בלתי נתפס בתוך גבולות ישראל. חומר הבעירה של המוטיבציה לעשות את זה ולהילחם כמעט שנה וחצי בצבא הכי חזק באזור, הוא השנאה היוקדת ליהדות ולציונות. האנטישמיות.
וזה לא מפתיע. אמנת חמאס היא המסמך האנטישמי ביותר שאפשר לתאר - מלאה בעלילות דם ותיאוריות קונספירציה. "בכספם השתלטו על אמצעי התקשורת... בכספם הציתו מהפכות..." כתוב באמנה האנטישמית שלהם. "הם עמדו מאחורי המהפכה הצרפתית, המהפכה הקומוניסטית... הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם הראשונה, שבה הצליחו לחסל את מדינת הח'ליפות האסלאמית... הקימו את חבר הלאומים באמצעותו יכלו לשלוט בעולם... הם שעמדו מאחורי מלחמת העולם השנייה... הם שהורו על הקמת ארגון האומות המאוחדות ומועצת הביטחון... אף מלחמה מתנהלת בשום מקום בעולם בלא שתהיה ידם מעורבת בה".
זה ממשיך: "ישראל, ביהדותה ויהודייה קוראת תיגר על האסלאם ועל המוסלמים"; "היציאה ממעגל הסכסוך עם הציונות היא בגידה בעיקר, וארור העושה כן"; "אין פתרון לבעיה הפלסטינית אלא באמצעות הג'יהאד. באשר ליוזמות, ההצעות והוועידות הבינלאומיות, הרי הן בזבוז זמן והבל הבלים".
בקיצור, מדובר במסמך שקורא להשמדת היהודים. לא רק בישראל אלא בכל העולם. זה המוטיבציה של אחרון המחבלים של חמאס. זה הדלק שאיתו שרפו אותנו בשבעה באוקטובר. השנאה הזו הוחדרה דרך חינוך דתי-ג'יהאדיסטי לתוך המוח של הילדים בעזה וביהודה ושומרון. וחלק לא קטן מהילדים האלה הפכו לרוצחי יהודים, שמתקשרים להוריהם ומתגאים בכך שטבחו בילדים וילדות יהודים.
והחמאס והאידיאולוגיה שלו לא ייעלמו עכשיו - אפילו אם אחרון הנשקים יוחרמו בעזה. צריך לומר, מטרה עליונה של ישראל עכשיו זה להילחם באידיאולוגיה הזו. באש הזו. לצערנו ולצער אוכלי המוות בממשלה, באידיאולוגיה לא נלחמים עם כדורים, פצצות וטנקים. באידיאולוגיה ששזורה בצורה כה עמוקה בחברה הפלסטינית, צריך להילחם בכל החזיתות - החינוכית, הכלכלית, התרבותית, החוקית, החוקתית, הצבאית, הרוחנית וכולי. קחו לדוגמה את, סליחה על ההשוואה, גרמניה הנאצית.
עשור אחרי מלחמת העולם השנייה עדיין היו הרבה מאוד גרמנים שהאמינו בנאציזם, שהוטמע בחברה הגרמנית במשך שנים - עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בעצם. וגם אחרי מלחמת העולם השנייה, כשגרמניה נראתה כמו עזה כיום, גרמנים חשבו שהרעיון היה טוב אבל הביצוע שלו היה רע. כמה רבים? כמה מיליונים. אחרי המלחמה עדיין היו שמונה וחצי מיליון נאצים רשומים במפלגה.
אבל הדמוקרטיה הגרמנית פרחה אחרי המלחמה. גרמניה, לפחות גרמניה המערבית, השתקמה במהירות. איך זה קרה? פעולות מקיפות ורחבות בחסות כיבוש אמריקני-בינלאומי: תפסו ושפטו נאצים רבים; חוקקו חוקים מאוד חזקים נגד דעות קיצוניות והסתה; עשו הגנות נרחבות על הדמוקרטיה בחוק ובחוקה. אבל אלו היו רק דברים שעשו ברמה החוקית. את התשתיות שינו לחלוטין והשקיעו רבות בחינוך לדמוקרטיה וברווחה.
בכלל, הייתה השקעה נרחבת וגדולה של בנות הברית בחברה הגרמנית: בתרבות הגרמנית, בפוליטיקה וגם בעיתונות, בכלכלה, במערכת המשפט ואפילו בספורט - שם האמריקאים הבינו שהרבה גרמנים לומדים מה זו דמוקרטיה דרך מועדוני החברים, שבהם קיימו בחירות גם בזמן השלטון הנאצי. כל הדברים הללו היו נגועים בנאציזם. במקביל, הייתה דאגה גדולה מאוד לחיי היום-יום של הגרמנים: ללחם ולעבודה.
עמוק לתוך שנות השישים הנוער הגרמני, הצעירים הגרמנים שגדלו בתוך דמוקרטיה מתפקדת פחות או יותר, עשו מאמץ לנקות שאריות נאציות קיימות ממוסדות ממשלתיים וחברתיים. מהדור הזה גדלו המנהיגים של גרמניה כיום. גם הגרמנים עצמם דחפו לחיים שפויים יותר ורחוקים מאידיאולוגיות רצחניות. הקנצלר האחראי והוותיק קונראד אדנאואר ניהל ממשלה שפויה, שפעלה בשיתוף פעולה מלא עם מדינות האזור וארצות הברית כדי שהחיים של הגרמנים יהיו טובים. בקצרה, הרבה מאוד גרמנים חיבקו את הדמוקרטיה כי היא נתנה להם סיכוי לחיים טובים עם כבוד וככה נעלמו, כמעט לחלוטין, הנאצים.
תהליך הניקוי היסודי הזה נקרא דה-נאציפקציה. זו הדרך בה הפכה מדינה נאצית מחרחרת ריב וזדון למדינה דמוקרטית שוחרת שלום. אין ספק בכלל שלפני כל הליך מדיני ויישום הליך מדיני, צריך שהחברה הפלסטינית תעבור תהליך דה-חמאספקיציה. בג'נין, בג'באליה, בשכם וברפיח. אולם, בשביל זה חייבים להשקיע כסף רב כדי להילחם ברעיון של חמאס - שוב, כי גם אחרי שנחסל את אחרון מחבלי חמאס, הרעיון עדיין יהיה קיים ויהיה חלק מהחברה הפלסטינית.
אם היו בצד שלנו מדינאים עם חזון לחיים ולא רק למוות - אז אולי היו מעלים את הרעיון שאיחוד האמירויות תהיה אחראית לחינוך מחדש של החברה הפלסטינית (ב-2022 הנסיכות איחוד האמירויות הכניסה לתוכנית הלימודים שלה את השואה). אולי גם הייתה חשיבה הוליסטית על התמודדות עם שיקום החברה הישראלית והחברה הפלסטינית.
אבל איך אנחנו יכולים לעשות תהליך כזה חשוב עם ממשלה שמסרבת אפילו לדון על היום שאחרי המלחמה - שנה ושלושה חודשים לתוכה, ואחרי שכבר לפני שנה הרמטכ"ל הרצי הלוי הציג בפני הקבינט את הצורך בתוכנית כזו, כדי לתרגם את ההישגים הצבאיים להישגים מדיניים.
איך אנחנו יכולים להוביל תהליך כל כך חשוב, או לבקש סיוע ממדינות האזור להשקיע בלימודי דמוקרטיה בקרב הפלסטינים, כששרים בממשלה לא מוכנים להפסיק את המלחמה שהבנים שלהם לא נהרגים בה.
האנשים בממשלה של נתניהו כבר הוכיחו שהם בניגוד אינטרסים אינהרנטי לישראל. האינטרס הכי גדול של ישראל זה לחיות לצד פלסטינים שאינם פצצת זמן אנטישמית. אבל הממשלה שלנו, שראתה בחמאס נכס ומימנה לו צבא ורשת מנהרות שבתוכה הוא יכול להחביא מאות ישראלים חטופים, בחיים לא תקדם תהליכים חשובים כל כך לחיים שלנו.
איך נעצור את המלחמה ונתחיל להיבנות מחדש אם בממשלה שלנו יושבת חבורה של כהניסטים (שפעם הוגדרו על ידי הליכוד "יודו-נאצים") שלא מוכנה לסיים את המלחמה הארוכה בתולדותינו כי המניע הדתי שלהם הוא ממש ג'יהאדיסטי - מלחמת גוג ומגוג. בקיצור: אנחנו לא נוכל אפילו לדמיין את עצמנו חיים בביטחון כל עוד אנחנו לא נעביר את הממשלה שלנו, והחברה שלנו, תהליך דה-כהנאפיקציה.