על שלושה פשעי ישראל: הבוקר שבו עסקת החטופים יוצאת לדרך

לרגע אחד, הזכירו המראות הבוקר ימים אחרים: עובד התברואה, תלוי מאחורי משאית האשפה שואג לעבר אחד השכנים: "נו, אמרו כבר שמות?" - ומתאכזב לגלות שטרם פורסמו. בהמשך הרחוב מישהי ממהרת, על פי לבושה, לאימון הבוקר, מאזינה ברוב קשב לטלפון הנייד שעל אחת מתחנות הרדיו. מיד אחריה בוקע קול דומה מנהג מונית שממתין לנוסעיו בכניסה לאחת החניות. ואפילו מהמקלט של ההוא שמצפצף לו שהוא חוסם...

בנטרול השכלול שבאמצעי התקשורת, הרי שניתן לומר שמדינה שלמה נצמדה הבוקר ל"טרנזיסטורים", כאילו היה זה חודש אוקטובר 1973, יוני 1967, כ"ט בנובמבר 1947 או - אם תרצו להקל מעט, נוסיף לרשימה את הגול של נחום סטלמך נגד ברית המועצות ב-1956 או את זה של מוטל'ה שפיגלר מול שבדיה במשחקי הגביע העולמי של מקסיקו 1970.

הנסיבות עגומות, אבל האחדות הזאת שבמסגרתה מצפים אפילו מי שחוששים מאוד מהעסקה ובעיקר מהשלכותיה, לצאתם של אחיהם ואחיותיהם מחושך לאור, מעידה על כך שגם בימים שבהם נדמה לנו שפסה האחדות מקרבנו, יש לנו יותר משותף מאשר מפריד.

ואחרי שאנו מחזיקים גם את אצבעות הרגליים, בתקווה לכך שהעסקה תצא סוף סוף אל הפועל, יש בכל זאת כמה נקודות ששווה להתעכב עליהן.

הראשונה היא הצבעת השרים החרדים, שגילו כאן נאמנות כפולה, בעצם - סיימו את הוויכוח אודותיה: שר בממשלת ישראל חייב להיות זמין לעניינים של חיים או מוות בכל שעה משעות היממה, גם אם זו אירעה בשבת. נקודה.

למרות שבמקרה דנן קלעו השרים החרדיים לעמדתי, הרי שנצטרף כאן (מי היה מאמין?) לביקורת שהשמיעו בעניין מתנגדי העסקה: אין הצבעה ללא דיון, אין הצבעה ללא שמיעה של הפרטים, לרבות ההסתייגויות הביטחוניות. אין ולא יכולה להיות כזאת.

אפשר ששרים חרדיים פסולים להצבעה בנושאי ביטחון, אבל אם כך הוא - שייקבע בתקנון שמי שלא שירת מימיו בצבא לא רשאי לפסוק בעניינים שכאלה.

עם כל הכבוד לקשקושים של שר השיכון (למשל) על ערכה של מצוות פדיון-שבויים, הרי שאין לו מושג על מה הוא מדבר - לא היה לו כזה עת לא כפה בחודש מאי את קיום העסקה על ראש הממשלה (כדרך שבה בן גביר מתפאר שסיכל אותה) בכפוף לאותה מצווה - ואין לו מושג עתה.

זאת ועוד: מדינת ישראל עוסקת בענייני ביטחון שהם בגדר פיקוח נפש גם בסופי שבוע, גם בשבת קודש. תואיל חבורת הצבועים הזאת שמתקיימת על כספי מדינת ישראל האם היא עדיין סגורה בתחום המושב שלה, או שהיא חלק ממדינה מודרנית (השרים הנכבדים היו יכולים - למשל - לבקש לינה במרחק הליכה ממקום כינוס ישיבת הממשלה ולהשתתף בה מבלי לחלל שבת).

אבל זה עוד המקרה הקל, כי אמש הכריז האיש שמונה, אוי לאותה בושה, לשר לביטחון לאומי כי הוצע לו להישאר בממשלה ולקבל את הקרדיט המלא על פיטורי הרמטכ"ל.

אוי לאוזניים שכך שומעות: אדם שלבש מדים רק בפורים, יפטר רב אלוף שעשה עשרות שנים מחייו בפשיטות מעבר לקווי האויב, מארבים ועוד.

שלא יובן לא נכון: המטה הכללי האחראי על כל הצלחה או כישלון של צה"ל כשל כישלון נוראי ב-7 באוקטובר. עת ייערכו התחקירים והסיכומים יצטרך הרצי הלוי לפרוש לאלתר מפיקוד על צה"ל, למרבה הצער עם כתם נוראי שילווה אותו למשך שארית חייו וימנע ממנו כל תפקיד ציבורי בעתיד.

ובכל זאת, מי שנתן את המפתחות לפיטוריו בידי פירומן חסר אחריות, שהזיק לביטחון ישראל בשעה שהלוי עשה לילות כימים בניסיון לשמור עליו, הכריז למעשה על פשיטת רגל מוסרית.

נדמה שהפעם הבינו את זה גם בשני המקומות שמוסר הוא מהם והלאה: לשכותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון שמיהרו להכחיש.

אז הנה הבעיה: למרות כל שנכתב בשורות האחרונות על השר שכל יום שבו הוא מכהן בתפקידו הוא בושה גדולה למדינת ישראל ולעם ישראל, הרי שכאשר מדובר במילה מול מילה, נדמה שמרבית השומעים מאמינים לפרחח ולא לראש הממשלה ולשר הביטחון. מדהים.

ויש גם את חטאו של השמאל, ששוב שוגה בקריאת המפה הפוליטית כדרך שעשה עת התקיימו כאן סבבי בחירות אחד אחרי השני.

באופוזיציה חייבים להחליט מה הם מבכרים: אחריות לאומית או נפילת הממשלה. כי ממש כמו שהתברר השבוע סופית שאי אפשר עוד לכוון לשתי מטרות רחוקות כל כך זו מזו כמו השבת החטופים ומיטוט חמאס, כך התברר גם שאי אפשר להיות גם בעד החזרת החטופים וגם נגד נתניהו תמיד ובכל מחיר.

לנתניהו קופת שרצים תלויה על גבו. אל האישומים שכבר תלויים נגדו בבית המשפט, מצטרפים - בבית המשפט של ההיסטוריה, גם טיפוח חמאס עד למלחמה, הזנתו ושימור כוחו באמצעות האיוולת המכונה "סיוע הומניטרי", ניהול רשלני של המערכה - ואפילו בהקשר עסקת החטופים, מניעתה של זו פעם אחר פעם בשל סיבות הישרדותיות גרידא. איוולת שעלתה בדם.

ועל אף כל אלה, מי שמתיימרים לרשת אותו (גנץ, איזנקוט, לפיד וליברמן) היו אמורים להיות חכמים יותר.

כשם שהיו צריכים להרכיב עמו קואליציה בסבבי הבחירות הקודמים שהסתיימו בתיקו, מבטיחים לו עוד שנים בשלטון אבל במקביל מבטיחים לנו ממשלה ציונית ללא חרדים וללא ימין קיצוני, כך הם היו צריכים להבטיח לו עתה הצטרפות מלאה לממשלה בראשותו.

לא רשת ביטחון עם מועד מוסכם לבחירות אלא אשכרה ממשלה שתמלא את ימיה (כלומר, עוד שנתיים מלאות) תקדם עסקת חטופים מלאה, תעביר חוק גיוס אמיתי - ולא חוק השתמטות בכותרת של גיוס, ותבלום את ריסוק מערכת המשפט.

אי אפשר לטעון שהדבר היחיד שמעניין את נתניהו הוא המשך שלטונו ולא להציע לו חלופה שתבטיח את הדבר שמעניין אותו, לפי אותה גרסה, יותר מכל דבר אחר.

ואחרי כל אלה נחזור לנקודת הפתיחה: זו עסקה רעה לישראל. זו עסקה רעה מפני שמה שאירע ב-7 באוקטובר 2023 היה רע יותר מכל אירוע אחר שחוותה המדינה ב-77 שנות עצמאותה.

זו עסקה רעה אבל הכרחית. טומנת בחובה סכנה כמעט ודאית לקורבנות פוטנציאליים עתידיים, אך מחויבת עוד יותר למי שנחטפו מבתיהם. זה המחיר הכואב מכל על התבוסה ביום ההוא, תבוסה שממנה השתקמנו כבר מכל בחינה אחרת.

לכן לא פלא שדווקא כאן מתגלה חכמת ההמונים, דווקא כאן צץ עם ישראל בגדולתו, שהניחה לרגע בצד את המחלוקות וליכדה אומה שלמה בשאיפה לראות כמה שיותר חטופים חיים שבים לביתם.

עם ישראל שהתכנס הבוקר סביב הטרנזיסטור (אפילו אם היום קוראים לו סמארטפון) ולרגע אחד הזכיר רגעים שהכרנו רק בתמונות שחור לבן. באופן אירוני, זה קורה דווקא ברגע שבו התברר שוב שהמציאות באזורנו היא הכל חוץ משחור-לבן.