אני מקווה שכולכם קראתם השבוע על ניגודי העניינים של השופט יצחק עמית, כפי שנחשפו על ידי נטעאל בנדל ב"ידיעות אחרונות". עמית, בקליפת אגוז, דן בענייניה של עיריית תל אביב בעודה מנהלת נגדו הליכים משפטיים, עסק בקידומו של שופט שדן בענייניו, בכובעו כחבר הוועדה לבחירת שופטים, וישב בדין בתיקים שבהם ייצגו מולו נציגי משרד עורכי הדין שמייצג אותו עצמו. ביומיים שאחרי הפרסום המשיך בנדל, פירק את תגובותיו של השופט עמית לפרסום, והציג את טיעוניו באור מביך למדי, אבל לא נכנס כאן לפרטים.
הסיפור הזה הזכיר לי את ניגודי העניינים הקודמים של עמית, שחשפנו כאן באוגוסט 23'. עמית, התברר, דן פעם אחר פעם בעניינו של הבנק הבינלאומי, שאחיו שימש בו בתפקיד בכיר, בעוד הבנק מופיע ברשימת המניעויות שלו. בנוסף, הוא היה חלק מהרכב השופטים שאיפשר לפתוח מרכולים בתל אביב בשבת, כשגיסו הוא יו"ר חברת דור אלון (המופיעה גם היא ברשימת המניעויות שלו), הבעלים של רשת המרכולים AM:PM, שכל קורא עיתונים בכיתה ג' ידע שהייתה אחת הנהנות העיקריות מפסק הדין של עמית ושל חבריו.
מה שהדהים אותי גם אז, יותר מהכול, היו התגובות של השופט. כמו השבוע, בפרסום ב"ידיעות אחרונות", גם בפרשה ההיא, עמית לא התווכח עם רוב העובדות. הוא רק חשב שאין איתן בעיה. במקרה אחד הוא הסביר שהוא דן בתיק של הבנק הבינלאומי, שכאמור הופיע ברשימת המניעויות שלו, רק כשופט תורן. במקרה אחר הוא טען שלבינלאומי - ששלח שני עורכי דין לדיון בבית המשפט - בכלל לא היה אינטרס בתיק. במקרה שלישי, שפסק הדין שניתן בהליך שבו הוא ישב היה "קצרצר" בלבד. במקרה רביעי, שממילא המערערת בהליך חזרה בה מהערעור שהגישה בהמלצת בית המשפט. במקרה חמישי, שאמנם הבינלאומי היה צד להליך, אבל היו עוד נתבעים חוץ ממנו. במקרה שישי, שבכלל היה מדובר בעתירה ש"סתרה מושכלות יסוד", כאילו שבאיזשהו מקום כתוב שאם העתירה סותרת בעיני השופט מושכלות יסוד, אז אין בעיה שהוא ידון בה גם כשאחד הצדדים מופיע ברשימת המניעויות שלו.
שתי שאלות פשוטות נראו לי הכי חשובות בתוך מסך העשן שפיזר אז עמית. האם לחברות שבהן מועסקים בתפקידים בכירים אחיו וגיסו, היה אינטרס בתוצאות ההליכים שבהם הוא עסק? התשובה ברורה. כן. האם הוא עצמו היה ער לכך שזה בעייתי? ודאי. שהרי הוא זה שהצהיר מראש שהוא מנוע.
אז למה איש חכם כמו יצחק עמית לא מתרחק מתיקים כאלה כמו מאש? ובכן, התשובה לשאלה הזו מתארת על רגל אחת את סיפורו הבעייתי של בית המשפט העליון בעשורים האחרונים.
כי מה, בעצם, אומרים יצחק עמית ושורה ארוכה מחבריו? שאין חוק אובייקטיבי שהם פועלים לפיו. הם יחליטו מתי הם בניגוד עניינים לפי ראות עיניהם, והם יחליטו איזה חוק או החלטה של הכנסת יש לפסול, גם כן לפי ראות עיניהם. אדם מן היישוב, בין אם הוא זגג ובין אם הוא חבר כנסת, צריך לפעול בהתאם למה שמתיר או אוסר ספר החוקים. שופטי העליון לא. הם אינם כאחד האדם. להם יש מערכת הפעלה אחרת. הם לא כפופים לשום דבר שהוא מעבר למערכת הערכים שלהם עצמם, ולמערכת השיקולים שלהם עצמם. ולכן, אם נראה להם שאין להם בעיה לשבת בתיק שקשור למי ממקורביהם, אז כנראה שאין בעיה. מי קבע? הם. ומאותו מקום בדיוק, אם חוק של הכנסת לא נראה להם או החלטה של השר לא נראית להם או מדיניות הממשלה לא נראית להם, אין שום בעיה לבטל אותם, גם אם בשום מקום לא כתוב שהם אסורים.
וכמו שיצחק עמית לא פוסל את עצמו כשהוא בניגוד עניינים כי הוא משוכנע שבניגוד למירי רגב, שופט יודע "לנטרל רעשים חיצוניים", כפי שכתב פעם באחד מפסקי הדין שלו, כך הוא יודע לקבוע טוב ממנה האם ראוי או לא ראוי לפעול כך או אחרת כדי להרחיק מישראל מסתננים בלתי חוקיים. לא כי בחוק כתוב שהדבר אסור. כי לשופטים נראה שהוא אסור. זה לא ויכוח על פרשנות החוק. זו תחושת עליונות.
איך אמר פעם השופט בדימוס יורם דנציגר? "בכנסת מתקבלים חוקים ברוב אקראי, בנוכחות דלילה. לבוא ולהגיד שכל מעשה חקיקה הוא בעצם מייצג את ההשקפה של הציבור במלואו, ולכן רק בגלל זה - אל לכם השופטים להתערב? זה ממש לא עושה עליי רושם". האיש משרת בגוף שנבחר על ידי תשעה אנשים ואשר חורץ גורלות ברוב של 2 נגד 1, ומדבר על הכנסת שמקבלת חוקים ב"רוב אקראי".
ואפרופו העניין הזה של "רוב אקראי, בנוכחות דלילה", כדאי להזכיר שחוק ההסדרה, שנפסל בבג"ץ, עבר בכנסת ברוב של 60 נגד 52, חוק המסתננים האחרון שנפסל עבר ברוב של 56 מול 28, וחוק הגיוס שנפסל התקבל ברוב של 65 נגד 1. קמה לה בבית המשפט העליון קבוצה שמנסחת לעצמה את החוקים וקובעת לעצמה את הכללים ואיננה כפופה לשום דבר שפשוטי העם כפופים לו.
וכך אסתר חיות מרשה לעצמה לדון בעניינן של חברות שמפרנסות את בעלה. וכך ענת ברון מרשה לעצמה לדון בעניינם של תורמים גדולים למוסד שעוסק בהנצחת בנה, ושבראשו עומד בעלה. וכך מני מזוז מרשה לעצמו לדון בעתירה שתוקפת גוף שבתו משמשת בו בתפקיד בכיר. וכך דפנה ברק ארז מרשה לעצמה לדון בתיק שבו מייצג מולה עורך דין שאותו היא מגדירה "חבר ועמית", שסייע לה בכתיבת הספר שלה, ושקרא עבורה קודם לפרסום את כתב ידה והעיר לה את הערותיו.
וכך עוזי פוגלמן מרשה לעצמו לדחות עתירה שדורשת לפתוח בחקירה פלילית נגד בעלה של הנשיאה דורית ביניש, שלושה חודשים אחרי שהוא עצמו מונה לעליון במינוי זמני בתמיכתה הנמרצת של ביניש, ושישה ימים בלבד לפני שביניש מתייצבת בוועדה לבחירת שופטים כדי לתבוע שהוא ימונה לעליון במינוי של קבע. בתיק אחר, שבו ייצגה מי שעבדה במשך ארבע שנים כעוזרת המשפטית שלו וכיכבה ברשימת המניעויות שלו, פנה פוגלמן אל צוות יומן בית המשפט העליון, ביקש להסיר את שמה של מרשימת המניעויות שלו. ואחרי שכתב את פסק דינו וקיבל את בקשתה לדחות את העתירה נגד הלקוח שלה, הסביר, בין השאר, בתשובה לשאלתי שאחרי "כשנה וחצי מסיום העסקתה" מתקיים "ניתוק זיקה" ביניהם. מי קבע שהניתוק מתרחש כעבור "כשנה וחצי"? כמובן, כבוד השופט בעצמו.
עכשיו, דמיינו לעצמכם שהעוזר של השר מיקי זוהר, עורך דין במקצועו, פורש ממשרתו אחרי ארבע שנים של עבודה משותפת עם השר, וכעבור שנה וחצי לקוח שלו זוכה במכרז לאספקת מוצרים למשרד שבראשו עומד זוהר, כשהשר עצמו חבר בוועדת המכרזים וכשהעוזר לשעבר מופיע בפניו כמייצג של הלקוח שלו, וזוהר מסביר שהוא הרשה לעצמו להיות חלק מההליך משום שאחרי "כשנה וחצי" התרחש בינו לבין העוזר הנאמן "ניתוק זיקה". מישהו פה היה מקבל את התירוץ הזה?
מאיפה זה בא? מיוהרה, מזלזול בציבור, מבוז עמוק כלפי נציגיו, וממחשבה שהחבר'ה שם בכנסת אולי נבחרו על ידי מיליוני אזרחים, אבל הם לא באמת יודעים כמונו, השופטים, מה טוב למדינה.
ונניח שהפרשות הללו לא היו צריכות להסתיים בכתב אישום או בחקירה פלילית, ואפילו לא בפגיעה במסלול הקידום של יצחק עמית. העובדה שכל המערכת מצופפת שורות, תוקפת בחמת זעם את מי שמפרסמים את הדברים הללו, ואין בה איש שדורש בדיקה קטנה, סמלית, קצרה, רק כדי לוודא שלא נפל חלילה רבב בנשיא המיועד של בית המשפט העליון, מי שצריך להיות זך ונקי מכולנו, מלמדת הכל.
הסדרה המרתקת "שופטים בשר ודם", שהפיק בזמנו נפתלי גליקסברג וששודרה ב"כאן 11", לימדה את סיפור ההתנשאות הזו על רגל אחת. "הפוליטיקאים שמותחים ביקורת על בית המשפט העליון השכם והערב, בחיים שלהם לא קראו פסק דין של בית המשפט העליון מההתחלה ועד הסוף", אומר שם על חברי הכנסת השופט המנוח אליהו מצא. "שר חי פחות בתוך עמו מאשר שופט", מסביר יצחק זמיר, ייבדל לחיים טובים וארוכים, באופן שקשה להאמין שיצא מפיו של מישהו שחי כאן. "השר נוסע, ויש לו את המזכירה והדובר והנהג. את כל זה אין לשופט. שופט קם בבוקר, כמו כל אדם, נכנס למכונית שלו, עומד בפקקים, והולך לסופר לקנות, אם אשתו שולחת אותו. החברים שלו, זה החברים שהיו תמיד. הוא לא שונה מכל אדם אחר".
הבנתם? יצחק זמיר חי בתוך עמו. דודי אמסלם? מה הוא יודע על מה שקורה ברחוב?
רוב זה רוב
מתווה בחירת השופטים שהניחו על השולחן דדי שמחי ויזהר שי, שני אבות שכולים שבהרבה מאד נושאים חושבים אחרת זה מזה, לא תואם את החלומות שאיתם יצאו לדרך תומכי הממשלה הזו, גם לא קרוב למשהו שדומה להשקפת עולמם, ואפילו לא מתכתב עם מה שהם חשבו שנכון לעשות כדי להתחיל לתקן את מערכת המשפט שלנו. ולמרות כל ההסתייגויות הללו, טוב שהמתווה הזה, בתיקונים מתבקשים, יקודם ויחוקק.
למה? לא רק בגלל שהמתווה הראשוני של יריב לוין הלך רחוק מדי. כי החברה הישראלית עברה משהו בתקופה האחרונה. כי בכל מקום שאפשר לנסות להרגיע ולמתן, כדאי למצות את האפשרות לעשות את זה. כי הצורך לשתף פעולה בדיון הנוגע בעתידנו כאן, חייב להיות בימים האלה במקום גבוה מאד בסדרי העדיפויות שלנו.
ואחרי שאמרנו את זה, חשוב מאד להסיר מהשולחן את הנחת היסוד המעוותת שמישהו עבד קשה כדי להשתיל לנו בראש בשנתיים האחרונות, לפיה חקיקה שלא עוברת ב"הסכמה רחבה", אינה לגיטימית. לא ברור מאיפה הומצאה הגישה הגורסת שרוב קטן איננו רוב, מה שברור זה שעד הגעתה של ממשלת הימין הנוכחית, הגישה הזו לא נהגה פה. בהסכמי אוסלו, יצחק רבין ושמעון פרס ייבאו אלינו מתוניס ארגון טרור, נתנו לו שטח, ואיפשרו לו להתחמש - מהלך קיצוני שעלה לנו בהרבה מאד דם - ואיש מהם לא חשב שיש לו בעיה לקדם אותו כי אין לו "הסכמה רחבה".
אבל עזבו החלטות של הכנסת. לא מכבר פסל בג"צ, על חודו של קול, ברוב של חמישה מול ארבעה, סעיף בחוק שאותו כינתה התקשורת "חוק בן גביר". לפני שנה פסל בג"צ חוק אחר, הפעם חוק יסוד, זה שעסק בעילת הסבירות, ברוב של 8 נגד 7.
והאירוע הזה היה אמור לטלטל אותנו הרבה יותר מכפי שטלטל. כי נגיד, לצורך הדיון, שזה בסדר שבג"צ יכול לפסול חוקים. ונגיד, שוב לצורך הדיון, שזה בסדר שהוא יכול לפסול גם חוקי יסוד. גם מי שתומכים בעמדה הזו יסכימו שפסילת חוק, ודאי חוק יסוד, צריכה להיות אירוע דרמטי. שאם הכנסת הנבחרת מחליטה משהו, הוא צריך להיות הזוי ברמות בלתי נסבלות כדי שייפסל.
לדוגמא, אותו חוק שמפניו הרבו כל כך להזהיר אותנו, שבו כנסת לא שפויה תחליט להחליט להוציא להורג את כל הג'ינג'ים. במקרה כזה, הדגישו בפנינו שוב ושוב, חשוב שתהיה ביקורת שיפוטית שתעצור את המהלך. אלא מה? שיש להניח שאם הכנסת תחליט להרוג את כל הג'ינג'ים, לא יהיה שופט בעליון שיאשר את החוק הזה. אבל הסיטואציה שבה הציבור הרחב, עם ישראל כולו, בוחר את הכנסת, זו מחליטה ברוב דעות לחוקק חוק מסוים, ובית המשפט הגבוה לצדק מחליט לבטל אותו על חודו של קול, כשכמעט מחצית משופטיו מתנגדים לפסילה - בלתי נסבלת.
נראה למישהו הגיוני שכדי לחוקק חוק בכנסת צריך "הסכמה רחבה" וכדי לפסול אותו די בהחלטה שתתקבל על חודו של שופט אחד? ובכלל, ממתי רוב של 64 מול 56 או 68 מול 52 איננו רוב? איפה זה כתוב? אינספור חוקים התקבלו כך במשך שנות דור, לפני שהגיעה קבוצה מסוימת בתחילת הקדנציה של הממשלה הנוכחית והודיעה שאם יקודם חוק שקבוצת המיעוט לא מסכימה איתו, היא תשרוף את המועדון, תצית את נתיבי התנועה, תפגע בכלכלה הישראלית ותפרק את צה"ל.
כתבתי כאן יותר מפעם אחת שלטעמי הקואליציה צריכה לאפסן כרגע את חלומותיה הגדולים על שינויים טקטוניים במערכת. בכלל, אני בעד ממשלת אחדות ובעד לקדם כמה שיותר מהלכים בהסכמה רחבה. זה מצביע על רצון טוב, ורצון טוב בחברה כמו שלנו חשוב מאד. אבל אחרי שאמרנו את זה, רצון טוב, כאמור, איננו חוק, והחלטה אופוזיציונית לא לשתף פעולה עם שום דבר שמביאה הקואליציה, לא יכולה להעניק לה זכות וטו על כל מהלך.
איבדו אמון בשופטים
כעת, בואו נדבר על הוועדה לבחירת שופטים. הסיטואציה שנוצרה כאן במהלך השנים לפיה בשל הרכב הוועדה הימין לא מצליח להשיג בה רוב, ולא משנה מי מרכיב את הממשלה ומי נבחר להנהיג את המדינה ומה חושב הציבור הישראלי - איננה הגיונית. אני לא הולך להצביע בבחירות כדי שאחרי שאזכה ברוב, תבוא קבוצת מיעוט ותחליט בלעדיי לאיזה כיוון צריכה המדינה ללכת.
כל עוד בית המשפט עוסק בשאלות ערכיות, עולם הערכים של הציבור הישראלי חייב להשתקף בו, גם אם בעיניה של דורית ביניש התחשבות בעמדות של הציבור הישראלי הרחב הן חצי דרך לדיקטטורה. פרופ' אביעד בקשי נראה לשופטים בעליון "צלם בהיכל"? לא תאמינו, אבל כך בדיוק נראית לי דפנה ברק ארז וכך בדיוק נראה לי יצחק עמית. וכשהעליונים מטילים וטו על פרופ בקשי או על כל מועמד אחר שמביא השר לוין, הם מטילים וטו על ציבור ענק שאת תפיסת עולמו הם משקפים. והעובדה שיש לקבוצה קטנה זכות וטו על כל מי שלא נראה לה מבני הקבוצה השנייה, שממש במקרה היא גם קבוצת הרוב בישראל, מלמדת שהשיטה דפוקה מהיסוד.
אפשר להתווכח עם הרפורמה, לא עם הסנטימנט שהוליד אותה. סנטימנט שחשים רבים מדי בחברה הישראלית, שלפיו הם לא נחשבים. הם משלמים מיסים, הם עושים מילואים, הם הולכים להצביע ביום הבחירות, אפילו זוכים ברוב הקולות, ולמרות כל זאת מוצאים את המיעוט ממשיך לנהל אותם ולקבוע להם איך תראה המדינה שלהם, בלי לשאול לדעתם.
יש כאן המוני אזרחים שתולים עיניים בבית המשפט העליון ולא מבינים איך עובדת כאן השיטה. איך מיכאל בן ארי נפסל מהתמודדות לכנסת ואחמד טיבי לא. למה לנתניהו אסור להימצא במצב של ניגוד עניינים ולשרשרת שופטי העליון מותר. כיצד בהתנתקות הושלכו אלפי מפגיני ימין לתאי מעצר לתקופה ממושכת, ואילו להמוני מפגיני שמאל שהבעירו מדורות על נתיבי תחבורה ראשיים לא קרה דבר. איך מספרים לנו שבית המשפט הופך יותר ויותר מגוון, אבל מעבירים את הטיפול בכל בקשות רשות הערעור העוסקות במסתננים, במבקשי מקלט ובפליטים, לאותם שני שופטים - פוגלמן וברק ארז - שבאים מהפאה השמאלית הקיצונית של העליון.
איך כשבג"צ מחליט להרוס את שכונת "נתיב האבות", מסבירה הנשיאה נאור ש"הקו המנחה הוא חובתה של המדינה לאכוף את חוקי התכנון והבנייה", וכשבג"צ מחליט שלא להרוס כפר של בדואים שהתיישב באופן בלתי חוקית על אדמה פרטית של יהודים בנגב, מסביר מני מזוז שמדובר ב"מאבק סיזיפי שלא ייפתר בדרך של אכיפה בלבד". איך שופטי העליון מסבירים שוב ושוב למה מותר להם לפסול חוקים של הכנסת, ומספרים לנו שהם המגינים הגדולים של זכויות האדם, ואז, כשהכנסת מחליטה למחוק מעל פני האדמה חבל ארץ שלם על יושביו, נזכרת פתאום איילה פרוקצ'יה ש"יש כללי ריסון שיפוטי מאד מאד עוצמתיים כשמדובר בעניינים שהם מדיניות מובהקת" ודורית ביניש מסבירה ש"זו החלטה מדינית מובהקת, והשיקולים הם שיקולי מדיניות".
לטווח ארוך, המצב הזה לא יוכל להימשך. לא לחינם אמון הציבור בבית המשפט העליון, כפי שמשקף המדד של המכון הישראלי לדמוקרטיה, נמצא כבר שנים במסלול התרסקות. הכי טוב לשנות את המצב הנוכחי בהסכמה, ומתווה דדי שמחי-יזהר שי יכול לשמש לה בסיס. מי שיסרב לשתף פעולה, צריך לדעת שאפשר גם בלעדיו.