ישראל חיה בתוך סיוט מתמשך מאז 7 באוקטובר. אף אחד לא יכול היה לחזות תסריט בו המדינה תיגרר למלחמה כבדה בשבע חזיתות קשות כשיותר מ-250 אזרחים וחיילים מוחזקים בשבי חמאס. במשך שנים דיברו בצה"ל על "תרחיש הכל". זה היה סוג של אירוע יום הדין בו כל הזירות מתלקחות בו זמנית ומייצרות מלחמת גוג ומגוג איזורית שתעמיד את כוח העמידה של ישראל וצבאה במבחן משמעותי, חסר תקדים.
מה שקרה ב-7 באוקטובר זה תרחיש "יותר מהכל", או "הכל פלוס". גם חזיתות רבות במקביל, גם מאות חטופים, גם שני חבלי ארץ שפונו מיושביהם, הופצצו ונשרפו לאורך תקופה ארוכה, גם מתקפות טילים ורקטות מאינספור כיוונים, כולל עימות חזיתי ראשון עם איראן ואויב חדש ומוזר שלקח לנו זמן ללמוד לבטא את שמו (חות'ים) ויקח לנו עוד הרבה יותר זמן להיפטר ממנו.
בתוך הכאוס הזה, בתוך התסריט המפלצתי שנכתב על ידי סדיסט אנטישמי אכזרי במיוחד, יש גם רגעים קומיים, כאלה שמעוררים תקווה שאנחנו חולמים את כל זה, שתיכף נתעורר שטופי זיעה קרה ונבין שחלמנו פרק מופרע במיוחד של פולישוק, בבימויו של אפרים קישון.
השיא הוא, כמובן, פסטיבל הימין המשיחי סביב דמותו של נשיא ארה"ב הנבחר, דונלד (בן פרד) טראמפ. חגיגות נצחונו של טראמפ במעוזי הימין בישראל היו קולניות ועליזות יותר אפילו מהמסיבה במאר א-לאגו. המשיח הג'ינג'י הגיע. סמוטריץ' הכריז על "שנת הריבונות", ינון מגל וחבר ליצניו דרשו להקפיא את כל המגעים לעיסקה עד שטראמפ יגיע ויעשה סדר, דוברי הימין ודרשניו רמזו שגם הסיוע ההומניטרי לרצועה עומד לנפוח את נשמתו כשהג'ינג'י על החמור הלבן ייכנס לבית הלבן.
ובכן, השבוע הם גילו שהם החמור הלבן. מרוב ציפיה ל"שערי הגהינום" שהבטיח טראמפ אם החטופים לא ישוחררו לפני שהוא מגיע, התקשינו להבין שהגהינום הזה ייפתח גם עלינו. טראמפ החליט שהוא רוצה שלום, ולא מלחמה. השליח שלו הוריד לנתניהו נבוט על הראש והכתיב את פרטי העיסקה. דרישתו האולטימטיבית של נתניהו לקבל את רשימת החטופים החיים בטרם העיסקה נפחה את נשמתה בחיק המשפחה. כך גם הדרישה להישאר לנצח בציר פילדלפי ובציר נצרים. טראמפ, כך פורסם, נתן לחמאס ערבויות שישראל לא תחדש את המלחמה אם חמאס לא יפר את הפסקת האש. טראמפ וביידן בעצם הכריזו בקולם שהמלחמה נגמרה.
אולפן הפטריוטים, שדמה למשהו בין אוהל קרקס להילולת הבאבא סאלי לאורך רוב ימי המלחמה הנוראיים, הפך בבת אחת לסניף של חברא קדישא. כובעי הנצחון המוחלט נעלמו. סיכות חטופים צהובות צצו במקומם. מסע ההסתה הנורא נגד משפחות החטופים הומר באמפטיה מפתיעה, מרעננת. עירית לינור, זו שהובילה את עגלת הנצחון של טראמפ, נראתה כמובילה את מסע הלוויה. ינון מגל, המנצח על מקהלת הסגידה לדונלד, מלמל "כבדהו וחשדהו". כדי שזה יהיה מצחיק ממש, ישב שם השבוע מישהו ואמר שצריך לנצל את הזמן שנשאר לביידן בשלטון כדי לקבוע עובדות בשטח, בטרם הגעת הטראמפ. אם הבדיחה הזו לא היתה על חשבוננו, גם אני הייתי צוחק.
ברגעים שהטור הזה נכתב, נתניהו מנסה לרצות את סמוטריץ' על מנת שזה יואיל בטובו לא לפרק את הממשלה בעקבות העסקה. עם בן גביר אין טעם אפילו לנסות, הוא הצביע נגד גם בפעם הקודמת. אני שואל את עצמי לאן הגיעה ה"ציונות הדתית" כשמנהיגיה מנסים לבלום את המאמץ הנואש שלנו להציל נפשות רבות בישראל, לחלץ את האחים והאחיות שלנו מציפורני המוות. איך יכול להיות שהציונות הדתית, מגזר שחלקו במלחמת הגבורה שנפתחה עלינו ב-7 באוקטובר ייכתב באותיות של קידוש לבנה, מאיימת לפרוש מהממשלה אם נעז להציל את החטופים שלנו, אבל מקבלת בשתיקה את חוק ההשתמטות שינציח את היעדרותו של מגזר אחר, גדול אפילו יותר, מהנשיאה בנטל. אוי לבושה.
נתניהו יכול לבוא בטענות רק לעצמו. מי שהולך לישון עם משיחיים, קם עם מיחושים. הוא בישל את הדייסה הזו ועכשיו הוא נאלץ לבלוע אותה. הוא היה בטוח שיוכל להחליק את העסקה הזו במורד גרונם של הסמוטריצ'ים, אבל זה לא קל כפי שהיה נדמה לו. סמוטריץ', אורית סטרוק וחבריהם יודעים שאם יבלעו את גלולת העסקה המרה (מבחינתם), יאבדו את זכותם להטיף מוסר בעתיד לכל מיני תבוסתנים שישחררו מחבלים, יפרקו מאחזים או יחתמו על הסכמים. גם הם במילכוד.
יום חמישי הוכרז על ידי הימין הקיצוני כ"יום הזעם". מובילי דעת הקהל התחרו זה בזה בפוסטים, ציוצים ומאמרים בהם נקבע נחרצות שהעסקה היא כניעה, שישראל הובסה, שחמאס ניצח. מדובר, כמובן, בהבלים. הכל תלוי בעיני המתבונן, בציפיות הדמיוניות, ברהב ובהצהרות השחץ ובכובעי ה"נצחון המוחלט" שנאכלים עכשיו בתיאבון באולפנים השונים.
ישראל ניצחה נצחון מכריע, הסטורי ומהדהד. את כל אויביה. אבל זה אינו נצחון מוחלט, כי המונח הזה חמקמק ובלתי אפשרי במקומותינו. מי שיביט על רצועת עזה ממעוף הציפור יגלה כברת אדמה הרוסה, מבוקעת, מדממת, לדראון עולם. עיני כל האיזור ניבטות לשם עכשיו ואין בסביבה מי שלא מבין שכל מי שירים את ידו הרצחנית על היהודים וינסה לעולל להם מה שעוללו להם בעבר, ימצא גהינום. ועוד לא דיברנו על השחץ של נסראללה, שהוביל גם את חיזבאללה לתבוסה המשפילה בתולדותיו.
אבל הימין שלנו לא מסתפק בנצחונות מהסוג הזה. הם רוצים נצחון משיחי. הם רוצים להתיישב בעזה, הם רוצים להתיישב בלבנון. עכשיו, כשמדברים גם על טורקיה כאויב פוטנציאלי, דניאלה וייס בטח מקימה כבר את גרעין "השיבה לאנטליה". ובכן, אלה הזיות. הבעיה שלנו היא שעד לפני כמה שנים נתניהו לא נתן להזיות מהסוג הזה לבלבל אותו. הפעם, הוא פיטם, האכיל וגידל את ההזיות הללו עם הבריטון המוכר ההוא, הכובעים, ההצהרות והנאומים המיותרים. ועכשיו הוא מתפלא שכולם הבינו שהפסדנו.
בעוד הרבה מאוד שנים, כשהיסטוריונים שלא חוו את התופעה הזו בעצמם ינסו לנתח את הביביזם, אני מקווה שהם ייתקלו במרחבי הרשת בטקסט המכונן הזה, שנשמע מפיה של גברת בשם יערה זרד באחד משידורי ערוץ 14 השבוע: "אתה יכול לקחת את זה לכל מקום שאתה רוצה", פתחה ואמרה לינון מגל, "אני סומכת על ראש הממשלה נתניהו. אם היה יושב יאיר לפיד ומביא לי את אותה עסקה, לא הייתי סומכת עליו. בגלל שזה ראש הממשלה נתניהו, בגלל שהוא עמד על ציר פילדלפי ולא נכנע לכל האמירות, בגלל שהוא עמד על הסיפור של הביפרים ונסראללה, כל דבר הוא עמד ולא נכנע מול המערכת, אני סומכת עליו".
מדובר בגלגול הביביסטי המשודרג של "תסמונת סטוקהולם". הנה מה שיש לויקיפדיה לספר לנו על התסמונת הזו: "תסמונת סטוקהולם (או קרבה רגשית בשבי) היא מושג מהפסיכולוגיה הפופולרית המתאר תופעה שבה שבוי מפגין מה שנראה כמו נאמנות ואפילו חיבה כלפי השובה שלו. השבוי עלול גם לתפוס את המצילים או כוחות המשטרה כאויבים, משום שהם מסכנים את השובה".
ובהמשך: "מאז המצאת המושג, השימוש בו התרחב גם לנשים מוכות, נפגעי עבירות מין, ילדים שחוו התעללות, קורבנות של גילוי עריות, שבויי מלחמה, חברי כתות, אסירים במחנות ריכוז, עבדים וזונות".
ובכן, הרלוונטי לענייננו הוא "חברי כתות". כבר סיפרתי כאן בעבר על כת אמריקאית בשם "המחפשים" (The Seekers) שקמה בארה"ב במאה הקודמת סביב כוהנת שקר בשם דורות'י מרטין. על פי נבואתה של מרטין, כדור הארץ עומד להיכחד בידי כוחות עצומים והם, מאמיני הכת, יינצלו לבדם באמצעות ספינת חלל שתגיע ביום הדין ותאסוף אותם מכאן לעולם אחר.
בכת הזו האמינו אלפי אנשים שניהלו את חייהם לאורך שנים ארוכות סביב הציפיה ליום הדין, בו יישמד העולם ורק הם יינצלו. היום הזה הגיע. אלפי המאמינים התכנסו באחוזתה של מרטין והמתינו לחייזרים שאמורים להגיע להושיעם. אלא שהם לא באו. ולא רק שהם לא הגיעו, העולם גם לא נחרב. כולם המתינו למוצא פיה של מרטין, שהתקשרה רגע לחללית וגילתה שהעולם ניצל ברגע האחרון, בזכות אמונתם של חברי הכת. ומה אתם חושבים שקרה שם? מעטים עזבו את הכת מאוכזבים. הרוב המכריע נשאר. לא רק נשאר, אלא שאמונתם בהבלים הללו התחזקה פלאים. הרי בזכותם העולם ניצל.
מדענים שניתחו את התופעה הזו בזמן אמת, הסבירו שאנשים שמאמינים במשהו בעוצמה כזו, משך זמן שכזה, מפתחים אמצעי הגנה אישיים למקרה שהכל יקרוס. על פי ההסבר הזה, כשהבלון מתפוצץ ומתברר שהמשיח הוא משיח שקר, המאמינים מעדיפים להמשיך לשקר לעצמם ולהמציא תיאוריות חלופיות שיאפשרו את המשכה של תרמית הפירמידה הזו, ובלבד שלא ייאלצו להודות בינם לבין עצמם שיצאו אידיוטים.
בואו נחזור לטקסט עצמו של אותה זרד: היא טוענת שנתניהו "עמד בנושא פילדלפי". היא טוענת את זה למרות שכבר פורסם שישראל עתידה לפנות את פילדלפי. לא ברור אם זה ביום ה-52 של ההסכם או ביום ה-60, אבל ברור שלא נישאר שם. לכולם ברור, חוץ מאשר למאמיני הכת. מה יקרה כשנפנה את פילדלפי? הם ימציאו משהו אחר, או ימצאו אשם חלופי בכך שפינינו את פילדלפי. הם ינקו איכשהו את האחראי האמיתי. זרד טענה עוד שנתניהו "עמד על הביפרים ונסראללה". ובכן, גם זה פייק. את ההצעה לחסל את נסראללה ולהפעיל את מבצע מכשירי הקשר הוא קיבל ב-11 באוקטובר 2023 בהמלצת הרמטכ"ל ושר הבטחון גלנט. הוא פחד ובלם. לצורך זה הכניס לקבינט את גנץ ואיזנקוט. כשהביפרים הופעלו, כעבור כמעט שנה, זה היה כבר "חצי כוח" וסיפור מכשירי הקשר, שאמור היה להרוג (לא לפצוע) 15 אלף אנשי חיזבאללה, פוספס לגמרי.
באשר לחיסול נסראללה: כזכור, נתניהו ורעייתו עזבו את הארץ והמריאו לניו-יורק בלי להשאיר דירקטיבה מפורשת לחיסול. המערכת ניצלה את היעדרותו כדי להכתיב את ההזדמנות המבצעית השניה, ואת העובדה שהוא היה רחוק, בניו-יורק. לסיכום: נסראללה היה יכול להיות מחוסל הרבה קודם ומבצעי הביפרים ומכשירי הקשר היו יכולים להיות מבוצעים באפקטיביות גדולה הרבה יותר, אלמלא היה לנו עסק עם פחדן. כפי שכבר פורסם, בפעם הראשונה שההצעה עלתה פנה נתניהו לגלנט בלחישה ואמר לו "יואב, אתה יודע שהאויב יודע את הכתובת שלך ואת הכתובת שלי".
עד כאן באשר לטענות העובדתיות של אותה חברת כת, שמוכנה לקבל עסקה איקס מביבי אבל לא מוכנה לקבל את אותה עסקה איקס מיאיר לפיד. ומה אם זו לא היתה עסקת חטופים, אלא רכישת מכונית משומשת? בואו נניח שהמכונית הזו במצב רע. המנוע שחוק ומקרטע, השאסי עבר תאונה קשה, הקילומטראז' בשמיים. ובכן, יערה זרד תהיה מוכנה לקנות אותה, ובלבד שנתניהו, ולא לפיד, יהיו המוכרים. או שנתניהו, ולא לפיד, יהיה הנהג.
למה? כי על נתניהו היא סומכת!! אז בואו ננסה לנתח את המרכיבים מהם עשוי הבטחון המופלא הזה של המאמינה זרד, בראש הכת נתניהו. ההנחה היא שכשאתה סומך על מישהו, אתה מסתמך על עובדות, על נסיון, על דברים שאירעו בעבר ושכנעו אותך ש"יש על מי לסמוך", נכון? בואו נתחיל.
נתניהו פרץ לחיי העולם לאחר נפילת אחיו, יוני, במבצע אנטבה. הוא ביטל את תכניותיו לחיות כאיש עשיר באמריקה, שינה בחזרה את שמו מבן ניתאי לבנימין נתניהו, הקים את "המכון נגד טרור", כתב ספרים נגד טרור, ערך ועידות בינלאומיות חשובות על הטרור ולימד את העולם כולו את העקרונות עליהם חייבים להתבסס אם רוצים להביס את הטרור: לא מנהלים איתו מו"מ, לא נכנעים לדרישותיו, לא ממצמצים ולא מהססים, נלחמים נגדו בכל הכוח עד הכרעתו והשמדתו הסופית.
ובכן, אותו נתניהו הוא אלוף העולם בשחרור מרצחים, מחבלים ושאר טרוריסטים. עסקת שליט היתה השיא הקודם. העסקה הנוכחית משדרגת את השיא הזה למצב בו קשה להאמין שיישבר אי פעם. לא ניכנס כאן לניתוח מדוע עסקת שליט היתה שגיאה והעסקה הנוכחית מחויבת המציאות. העובדה פשוטה: האיש שהטיף לכל העולם לא להכנע לטרור, הוא גדול הנכנעים לטרור.
מה שעוד יותר מעליב, היא הסיבה שגרמה לו לוותר על כל עקרונותיו ולשחרר מהכלא את סינוואר וחבריו במסגרת אותה עסקת שליט: בקיץ 2011 פרצה המחאה הגדולה. לכמה רגעים נדמה היה שהיא מערערת את שלטונו של נתניהו. הוא העריך, בצדק, שאם ישחרר את שליט יפיס את דעתם של מאות האלפים שהפגינו על מחירי הקוטג' והדיור, שהרי זה היה בדיוק הקהל שהפגין גם על שליט. הוא צדק. בפוליטיקה הוא מבין. הוא מכר את נשמתו ואת ביטחון המדינה כדי לשרוד בשלטון. ועל האיש הזה, יערה זרד סומכת. עובדה.
נלך לעזה. זה התחיל בזה שנתניהו הצביע בעד ההתנתקות. כמה שלא ינסה לברוח מהעובדה הזו, היא תדביק אותו. הוא היה היחיד שבכוחו היה למנוע את ההתנתקות, בשיאו של המרד בליכוד, כשהמורדים חיפשו מנהיג בעל משקל ושיעור קומה. אבל הוא פחד, השתפן, אמר לאורי אריאל בכנסת ש"גם במשאל המתפקדים אני אצביע בעד" וקרס אל תוך עצמו. רק ברגע האחרון, אחרי שהפור כבר נפל, שבוע לפני הביצוע בשטח, הואיל להתפטר.
ואז, הוא התהפך שוב: בבחירות 2009, באחד מימיו האחרונים של מבצע "עופרת יצוקה", התייצב נתניהו בשערי אשקלון, גבו לעזה, והצהיר שכשהוא יעלה לשלטון הוא יתן לצה"ל את ההוראה להפיל את שלטון חמאס בעזה. הוא הסביר את זה בבריטון המוכר והאמין שלו, הוא היה מנומק ומשכנע, הוא הדגיש שאצלו אף אחד לא יעצור את צה"ל ושחייבים לעקור את הטרור מעזה.
ההצהרה הזו ניצחה לו את הבחירות. מה שעשה מאז ועד אוקטובר 2023, זה את ההיפך הגמור. לא רק שלא הפיל את חמאס בעזה, הוא הציל את חמאס בעזה. לא ניכנס כאן לכל הפרטים. הם מוכרים עד זרא. במשך שנים ארוכות נמנע נתניהו מלהכנס לעימות עם חמאס, ברח מכל הזדמנות שנקרתה על דרכו, דחה את כל הדרישות של שב"כ לערוף את הנהגת חמאס והפך את הארגון הרצחני לסוג של בעל ברית סמוי.
עכשיו, בבת אחת, הוא התהפך. פתאום פילדלפי זה סלע קיומנו, ציר נצרים הוא מקום קדוש, הנקז דרכו יחזרו הפלסטינים לצפון הרצועה הוא אירוע אסטרטגי. למה זה קרה? פשוט מאוד: בגלל טבח 7 באוקטובר. כשהבין שהמיט על עמו את האסון הכבד בתולדותיו, הפך את עורו כדי להינצל. פתאום הוא מדקדק על קוצו של יוד, אחרי ששכנע את קטאר להכניס למכונת הטרור 30 מיליון דולר בחודש. ועליו, יערה זרד סומכת.
נעבור למערכת המשפט: לאורך כל שנותיו בשלטון, משנות התשעים וכמעט עד היום, נתניהו נחשב לאחד מגדולי המגנים על מערכת המשפט הישראלית, על בית המשפט העליון, על עצמאות המערכת. הוא חסם ובלם כל יוזמה או רמז של יוזמה לפגוע בעצמאות בג"ץ, לשנות את שיטת בחירת השופטים, לחוקק חוקים שיצרו את צעדי המשפט. הרשת עמוסה בנאומיו חוצבי הלהבות בנושא.
מתי הוא התהפך ב-180 מעלות? כשהוגש נגדו כתב אישום. לפתע, שינה את עורו, השיל את דמותו הקודמת ועטה על עצמו גלימה לוין-רוטמנית. פתאום נשכחו כל ההצהרות, כל הנאומים, כל הדוגמאות, כל ההסברים שהוא עצמו הסביר. הכל התפוגג כאילו לא היה מעולם. ועל המילה שלו, יערה זרד סומכת.
ומה עם ועדת חקירה ממלכתית? אמת, הוא מעולם לא הקים ועדה כזו. הוא ראש הממשלה היחיד שמעולם לא הקים ועדה כזו. למרות שכל האסונות קרו אצלו. אבל לפני שנתיים, כשהיה ראש האופוזיציה, הוא יצא למסע צלב להקמתה הדחופה, המיידית והנדרשת של ועדת חקירה ממלכתית. עכשיו! לפני שהראיות יטושטשו!! באיזה עניין? לא אסון מירון, לא אסון הכרמל, לא פרשת הצוללות, לא טבח 7 באוקטובר. פרשת הרוגלות. זה היה הטריגר. ובכן, הוא הצליח לבלבל אותנו. לא משנה הטריגר, משנה הפוזיציה. אם נתניהו הוא ראש הממשלה בזמן האסון, לא תוקם ועדת חקירה ממלכתית כי אנחנו לא סומכים על מערכת המשפט. אם נתניהו הוא ראש האופוזיציה, אז כן. ועליו, הם סומכים.
יש עוד. למשל, "השמן והרזה". זוכרים את ביבי של 2001-2002? שר אוצר אצל שרון. מקצץ וחותך באכזריות את קצבאות הילדים, אומר שהעניין הזה שבו יש קבוצה גדולה של אנשים שעושה ילדים כדי שאלה יעשו עוד ילדים, בלי שיש אפשרות לפרנס אותם, הורסת את המשק? האיש הזה, שהצליח להציל את המשק ולהוריד מאוד את תשלומי ההעברה לחרדים ואף להגביר את היציאה לעבודה ואולי גם את הגיוס, פועל עכשיו בדיוק להיפך, על סטרואידים. התהפך ב-180 מעלות. לא בגלל שמשהו בתפיסתו החברתית-כלכלית השתנה. הוא מבין מה הוא עושה. הוא הורס את הכלכלה ואת העתיד של ישראל כי הוא חייב את החרדים לצידו בבלוק. מה יקרה אם מחרתיים הוא כבר לא יצטרך אותם? הוא יתהפך שוב. ועליו, הם סומכים.
אין טעם להמשיך עם הרשימה הזו. היא אינסופית. כי בסוף, האידיאולוגיה היחידה של האידיאולוג הגדול, שעליו יערה זרד סומכת, היא הוא עצמו. הוא מאמין שבלעדיו אין לישראל תקומה. ולכן, הדבר הראשון והדחוף ביותר שצריך לעשות, זה לדאוג לו-עצמו. להישרדותו. אם הוא ישרוד, אנחנו הרווחנו. וכן, יש אנשים שמאמינים בזה. גם שנה וחצי של ממשלה אחרת, שעברה עלינו כאן לא מזמן, לא הצליחה לקעקע את האמונה הזו. שנה וחצי רגועות, עם שיפור ניכר בכל תחומי הבטחון, עם רצועת עזה שקטה, עם כלכלה בהמראה, עם גרעון שנמחק כליל ועודף תקציבי, עם ירידה בפשיעה ועליה במשילות, עם שיפור עצום בלגיטימציה של ישראל בעולם ובמעמדה, כל אלה לא משכנעים את יערה זרד להסכים לעסקה אם דווקא יאיר לפיד יהיה זה שיביא אותה. הרי שכנעו אותה שלפיד מכר את הגז הישראלי לחיזבאללה בחינם, כשהאמת הפוכה: הסכם הגז עם לבנון הוא אחד המוצלחים ביותר בתולדות ההסכמים הימיים בעולם. גם בגלל המזל: אחרי שנחתם התברר ששדה המריבה כלל לא קיים. לבנון קיבלה מים מלוחים, ישראל קיבלה הכרה רשמית בכל המאגרים שלה.
כשאני שואל את אחד המשפיענים הבולטים במחנה הביביסטי איך הם מסבירים את כל זה, מה הם אומרים לעצמם כשהמצלמות נכבות והמיקרופונים מושתקים, הוא טוען שזה היה ביבי הישן. ביבי שהתרפס בפני השמאל ונכנע לדרישותיו. עכשיו, כך מגל, הימין הוא זה ש"יישר" את ביבי, הימין הוא זה שהבהיר לביבי את הדרך הנכונה, והוא הולך בה.
כשהוא מדבר, אני נזכר בימין. נניח, באביגדור ליברמן שדרש פעם אחר פעם, בתוך חדרי הקבינט ובפומבי, לצאת למלחמה נגד האיום החמאסי בעזה. כשהבין שדרישותיו לא נענות ונתניהו מצפצף, שם מפתחות והתפטר מתפקיד שר הבטחון. או בנפתלי בנט, שעשה לנתניהו את המוות גם במהלך מבצע "צוק איתן" כדי שיעשה מה שצריך בעזה, אך לשווא. נתניהו עצמו התייחס לשני אלה בספרו. נתניהו מתוודה שם על דרישותיהם של השניים לכבוש את עזה, לרסק את חמאס, לפרק את קיני הטרור, ומספר איך הוא ניפנף אותם והוריד אותם ממחוזות הטירוף האלה, כמבוגר האחראי שמבין שהמחיר יקר ולא שווה את זה.
גם אחרי שהם קוראים את מילותיו של נתניהו עצמו, הם לא משתכנעים. זה לא נתניהו! זה בג"ץ, שבגללו אי אפשר היה להרוג את הנוח'בות בפרימטר (לא היה ולא נברא), זה הפרוגרס בצבא (כנ"ל), זה השמאל (אפילו ציפי ליבני הצהירה שעם חמאס אסור לדבר, בחמאס צריך להילחם), אלה הקפלניסטים (שהיו הראשונים לקפוץ לתוך האש ב-7 באוקטובר, בחזית הצבאית ובחזית האזרחית), וכו' וכו'.
ולעצם טענתו של מגל: אחרי שחודשים ארוכים הוא וחבריו מצהירים ש"אין עסקה, לא תהיה עסקה", אחרי שחודשים ארוכים הוא וחבריו נשבעים בשמו של "ציר נצרים" ומקדשים את סלע קיומנו פילדלפי, אחרי שהם מקוננים ומתנגדים לשחרור מחבלים עם דם על הידיים תמורת החטופים, אחרי כל כובעי ה"נצחון המוחלט" והצהרות הרהב האינסופיות, מתברר שביבי נבהל מטראמפ והתקפל תוך חמש דקות. במקום בו עמד המנהיג נתניהו עד לפני כמה דקות, נותרה שלולית רדודה של מי זיעה חמוצים ובתוכם כובע מסמורטט של "הנצחון המוחלט".
זה לא שהם "יישרו" אותו. זה הוא שיישר אותם. לא בפעם הראשונה, וגם לא בפעם האחרונה. הם כבר מתיישרים באוטומט. כי כפי שכבר נכתב כאן לא פעם: חלק גדול ממובילי דעת הקהל בחבורה הזו לא נלחמים על אידיאולוגיה, אלא על הפרנסה. האחרים הם אלה שמאמינים להם.
יאיר לפיד, יחד עם עוד כמה ח"כים מיש עתיד, נפגש אתמול עם כל ראשי הארגונים הפעילים של ניצולי השואה. מתברר שגם אחרי הפרסום לפיו המשרד לשוויון חברתי לא מעביר לארגונים הללו את הכספים המגיעים להם, הכסף עדיין לא מגיע. התירוץ הרשמי של המשרד, בראשו עומדת השרה מאי גולן, הוא ש"האחראי על הנושא חולה".
כבר חצי שנה הוא חולה. עד שאתם תגמרו לקרוא את הקטע הזה, ימות עוד ניצול שואה. יש בישראל 125 אלף ניצולי שואה. כל יום מתים 40 מהם. חלק ניכר מהם לא מסוגלים לקנות לעצמם תרופות. חלק אחר נזקקים לסיוע במזון. זמנם הולך ואוזל. הממשלה אמורה לתמוך בארגונים המסייעים להם במיליוני שקלים בודדים וגם הכסף הזה לא מגיע. הוא לא מגיע לא כי "האחראי חולה", אלא כי לא אכפת לממשלה הזו משום דבר, חוץ מעצמה. היא, מגזריה, משרדיה, טפיליה ומושחתיה. היא משקיעה את מירב האנרגיה בהמשך המתקפה על מערכת המשפט, במאמץ להנציח את השתמטות החרדים מצה"ל ובחלוקת השלל. ולמי לא נשאר? לניצולי השואה.
על רקע הסיפור העצוב, המקומם והמרתיח הזה, אני אניח כאן שני אירועים שאירעו השבוע: בשבת האחרונה נהרגו בעזה ארבעה לוחמים, בפיצוץ מטען בבית חאנון. ההרוגים הם רס"ם במילואים אלכסנדר פדורנקו, בן 37 מבת ים; סמ"ר דנילה דיאקוב, בן 21 ממעלה אדומים; סמל יהב מעיין, בן 19 ממודיעין; וסמל אליאב אסטיוקאר, בן 19 מאשדוד.
ממש באותו ערב חגג חבר מרכז ליכוד כלשהו, בשם ראובן, יום הולדת באולמי קליספרה בראשל"צ. לחגיגה העליזה הגיעו רבים ורעים: השרים ניר ברקת, גדעון סער, גילה גמליאל, אלי כהן, אבי דיכטר. יו"ר הכנסת, סמל השלטון אמיר אוחנה. אלוף במילואים צ'ייני מרום. יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר אפי נווה. כולם באו, אכלו, שתו, הצטלמו, הרימו כוסית.
חלפו שלושה ימים. 5 לוחמי סיירת נח"ל נהרגו בעוד פיצוץ ברצועה. 8 לוחמים נוספים נפצעו קשה. תקרית איומה, קשה, מדממת. חמשת ההרוגים הם סרן יאיר יעקב שושן ז"ל, בן 23, ממעלות-תרשיחא, סמ"ר יהב הדר ז"ל, בן 20, מכפר תבור, סמ"ר גיא כרמיאל ז"ל, בן 20, מגדרה, סמ"ר יואב פפר ז"ל, בן 19, מהרצליה, סמ"ר אביאל וויסמן ז"ל, בן 20, מפוריה עילית.
באותו ערב ממש חיתן פונקציונר כלשהו ממנהלת הר הבית את בנו באולם שמחות באשדוד. ומי באו לאכול, לשתות, לסבוא ולהצטלם? שוב, כמעט כולם. רשימה מדגמית: סמל השלטון אמיר אוחנה, השרים אלי כהן, מיקי זוהר, עמיחי אליהו, השר לשעבר גלעד ארדן ורבים נוספים.
נשאלת השאלה לאן נעלמה הבושה ממקומותינו. מה עובר בראשם של נבחרי ציבור, אנשים שחיים על חשבון המדינה, מתנייעים על חשבון המדינה, מסמלים את המדינה, כשהם יוצאים לחגוג לילה אחרי לילה, בימים בהם נופלים עשרות לוחמים ונהרסות עשרות משפחות בישראל. הטרגדיה היא שהחבורה הזו היא לא רק "סמלי שלטון", היא השלטון.