אחרי דקות ארוכות של נסיעה השבוע צמוד לגדר המערכת המכונה "שעון חול" לאורך גבול רצועת עזה מאזור כרם שלום לכיוון צפון הרצועה, לפתע נשמעו ממש מקרוב צרורות ארוכים של תתי מקלעים. הרעש השתלב בהדי פיצוצים של תקיפות חיל האוויר, אבל הוא גרם לחיילי מילואים שהיו בג'יפ האמר פתוח להסיט מבט לכיוון חאן יונס. היו אלו טנקי מרכבה סימן 4 של גדוד 9218 מחטיבת "קרייתי" שנכנסו ל"פטרול אלים" מערבית לגדר ב"מרחב החיץ".
מדובר בשטח אבטחה שהפך להיות סלע מחלוקת בין ישראל לחמאס. בזמן שישראל רוצה להרחיב עד כמה שניתן את השטח בשליטתה מקו הגדר ועד לקו הבתים הפלסטיני הראשון שאליו לא ייכנסו פלסטינים, בחמאס רוצים בדיוק ההיפך: לאפשר להם להגיע כמעט עד הגדר בדיוק כמו לפני אירועי שבעה באוקטובר.
לדברי קציני מילואים בשטח, בחלק מהמקומות מרחב החיץ הוא בטווח של 1.5 ק"מ מהגדר ובחלק מהמקומות הוא בטווח של 700 מ' באופן שמהווה בעיה גדולה להגן על הגבול. "אחת ממשימות אוגדת עזה הייתה לתקן את הגדר ולהקים מרחב חיץ נקי מתשתיות טרור מכל סוג, כולל הרס מבנים ששימשו את המחבלים לתצפית, ירי, הסתערות, מנהרות, מחסני נשק וכ"ו. כוחות הנדסה השמידו הכול בטווח של קילומטר מהגבול", הסביר אחד הקצינים.
בשב"כ התעקשו במהלך השיחות בקטאר לא רק להשאיר את מרחב החיץ באחריות ישראלית אלא שיפעלו בו כוחות צה"ל, כמו אלו של גדוד 9218 ואחרים, גם אחרי 42 ימים של משא ומתן לשחרור חטופים. מקורות בפיקוד הדרום אישרו כי אין עדיין הסכמות בין הצדדים על גודלו של מרחב החיץ והוא נותר פתוח למו"מ בהרבה מקומות. בראיית השב"כ, נוכחות קבועה של צה"ל במרחב החיץ תמנע ממחבלים להתקרב לגדר, תסכל ניסיונות התקפה בעתיד, לפני שהם מגיעים בקלות בלתי נסבלת לגדר ומשם פורצים במהירות לשטח הישראלי לעבר מוצבים ויישובים, וחשוב מכך, כדי להשיב את האמון של האזרחים שיראו במו עיניהם כי מעבר לגדר יש לוחמים של צה"ל שחוצצים ביניהם לפלסטינים בצורה ברורה בניגוד לעבר. "יש תחושת ביטחון ויש ביטחון", אמר גורם ביטחוני.
ככל שנעים מדרום לצפון על כביש "בורמה", צמוד לגדר, ניתן להבין את מטרות המלחמה שמתנהלת מאחורי הקלעים על קו הגבול וגודלו של מרחב החיץ. כל זאת בזמן שהשיח הציבורי בישראל מתמקד בחטופים, אסירים ביטחוניים שישוחררו והישגי צה"ל בעומק השטח הפלסטיני.
"רוצה לאמא", ריסס בצבע לבן חייל על כתובת מיכל מים לא הרחק מהכביש, עדות למשך הלחימה והגעגוע הביתה. מצד שמאל של הכביש הצביע אחד מהחיילים על מוצב "מו"פ דרום", שבו התחולל ב-7.10 קרב עקוב מדם של לוחמי גדוד 51. "האזור הזה היה מלא באופנועים וגופות מחבלים", סיפר אחד המילואימניקים. "עכשיו אתה רואה אדמה לחה, אבל כמה ימי שמש כל האזור יהיה פודרה מהכניסות והיציאות של הטנקים. הסיורים באזור חשובים כי עדיין יש אפשרות לפיגועים על הגבול. חוששים מפיגוע ראווה ברגע האחרון לפני ההסכם".
"כשהמחבלים נכנסו פנימה - הכול היה להם מוכר"
כל הנסיעה תהדהד בראשי איפה היה צה"ל. מאמץ בלתי נגמר משבעה באוקטובר לדייק את הסיפור איך צה"ל לא הגיע בזמן ליישובים ולמה המענה הצבאי התארך באופן בלתי מוסבר. קשה לפספס תוך כדי נסיעה, אבל התמונות של הרס שכונות פלסטיניות שלמות חוזרות על עצמן, בתים שגם אם הם עומדים, הם לא ראויים למגורים כי חסרה רק מכה אחת והם קורסים לתוך עצמם. וכל זאת יחד עם ערמות ענק של קורות בטון, בלוקים וברזל.
גם בימים אלו ממשיך צה"ל לשפץ, לסלול כבישים לצד הגדר ולהקים צירים חדשים. התמונה החדשה שנגלית היא ממערב: גדר שעון חול חדשה או משופצת, טכנאים שמשלבים בה תשתיות חכמות ומדי פעם שער ברזל ענק נעול, ממזרח גדר תלתלית וכשיש ציר לצידו שער צהוב שמוביל לעומק השטח הישראלי. לאורך הכביש מדי פעם ניתן לראות שקי סיוע הומניטארי הכוללים אורז, פול וחיטה, שנפלו מהשיירות בדרך לרצועת עזה. "רוב השערים פה נפרצו על ידי המחבלים. הם פוצצו את המנעולים ונכנסו פנימה. גדר תלתלית לא הייתה רלוונטית. הם נעו על הכבישים שלנו, ידעו בדיוק לאן להגיע. זה קיצר להם מאוד את הזמנים בהגעה למוצבים ולקיבוצים", הסביר אחד החיילים בשטח כשברקע התודעה שלפני פרוץ המלחמה - שלחמאס ולג'יהאד האיסלאמי היו עשרות מוצבים לאורך 64 קילומטרים של הגדר. "כל אזור הגבול היה מלא בעמדות של חמאס וג'יהאד איסלאמי. הם אספו עלינו מודיעין במשך שנים. ידעו בדיוק מה קורה. אז כשהם נכנסו פנימה? הכול היה נראה להם מוכר". פרטים דומים הועלו בתחקיר מפקד אוגדת עזה תא"ל אבי רוזנפלד שהוצג למפקד פיקוד דרום האלוף ירון פינקלמן.
בהמשך הנסיעה צפונה אי אפשר היה להתעלם מ"דרילרים" שקדחו באדמה, לפי הערכות, ניסיונות לאתר מנהרות במרחב הגדר. עברנו את מוצב "פגה", שם התחולל קרב קשה מאוד של לוחמי גולני עם מחבלי חמאס. השבוע הוצג התחקיר של הקרב בפיקוד הדרום. לא הרחק מהגדר ניתן היה לראות סוללות עפר גבוהות, עמדות טנקים שנבנו בתקופה של מפקד האוגדה האלוף יהודה פוקס, ועמדות חי"ר מפלדה שהוצבו בתקופת האלוף נמרוד אלוני. אף אחד מהם לא אויש ב-7.10, כי לא הועלתה הכוננות לפני השעה 06:29. המטכ"ל קפא על מקומו בשעות שקדמו לטבח כי "המודיעין נרדם".
"מהשער הזה חדרו למוצב כיסופים. פחות מארבע דקות וחצי הם היו במוצב", סיפר חייל מילואים. כוחות צה"ל שהיו על הגדר ב-7.10 נלחמו ונהרגו מאש המחבלים. כוחות העתודה היו בחדרים, רצו למיגונית כשמערכת התרעה מפני רקטות לא הפסיקה לפעול. "מה שאתה רואה פה זה אתר פסולת של שבעה באוקטובר: מיגוניות מחוררות מירי, עמדות 'רואה-יורה' שספגו טילי נ"ט או התקפות רחפני נפץ", הסביר החייל והצביע על עמדות "רואה-יורה" שיצאו מכלל שימוש ולא שופצו/תוקנו.
לפתע באמצע הכביש עמדה משאית עם לוחית זיהוי פלסטינית ועליה סיוע הומניטארי. בחלקה האחורי נפלו כמה שקים. "ככה היא עומדת כבר ארבעה ימים", אמר אזרח שחלף במקום. "חוררו אותה בירי. הבנתי שכל פעם שהם נכנסים לשטח הפלסטיני, לא מעט גנבים חמושים יורים על השיירות כדי להשתלט על הסיוע. כולם רוצים ליהנות ממה שחמאס לוקח".
עוד כמה דקות של נסיעה על הכביש החדש, קיבוץ ומוצב כיסופים מאחוריי ולפניי מה שמכונה "טרמינל 3" באחריות אוגדה 99. אני מגיע לשער הכניסה לציר נצרים. המרחב מוקף עמדות ממוגנות ירי, כלי רכב צבאיים ושער חשמלי בשונה משאר השערים, בגלל ריבוי הכניסות דרכו. בהמשך הנסיעה אני עובר את מעבר קרני משמאלי ורואה מרחוק את שכונת שג'אעיה - מוקד של רוע שממנו יצאו להתקפה על קיבוץ ומוצב נחל עוז וקיבוץ כפר עזה. מדדתי נסיעה ברכב ממוקד הפריצה בגדר "שעון חול" ועד לתחילת הגדר קיבוץ נחל עוז: 45 שניות. עד לשער החקלאי האחורי דרכו חדרו מחבלים: דקה ו-17 שניות.
חזרתי אל הגדר ונסעתי צפונה לשער בגדר שממנו חדרו המחבלים שיצאו משג'אעיה. תוך דקה ו-28 שניות ניתן להגיע בנסיעה סבירה לשער הכניסה למוצב נחל עוז. בזמן שהתצפיתנית מתריעה בקור רוח ברשת הקשר על "פרש טורקי", חדירות של מחבלים, בדיעבד ברור שהיקף הכוחות, רמת הכוננות וטווח המרחק מהגדר למוצבים ולקיבוצים היה בלתי סביר כדי להגן עליו באופן בסיסי אל מול עשרות מוקדי חדירה ואלפי מחבלים. שוב תוך פחות מדקה וחצי הם כבר בפתח המוצב. כל חייל וקצין שפגשתי לאחר מכן וסיפרתי לו על פרק הזמן הכל כך קצר מהגדר למוצב, אמר בערך: לו רק היו מרימים כוננות. טנקים. נגמ"שים וחיל האוויר. אחד החיילים הוסיף: "אם היו מרימים את הכוננות, קרב הבלימה לא היה בפתח או בתוך המוצב אלא על הגבול. עד שחיל האוויר הגיע הסיוע כבר לא היה רלוונטי".
כמעט ואין בתים עומדים
חזרתי לגבול ומשם המשכתי צפונה. ככל שהתקדמתי צפונה, הדי הפיצוצים הפכו לקרובים ותכופים הרבה יותר. פטריות עשן היתמרו משכונת שג'אעיה אבל לא רק. בדרך חשבתי מה יקרה ביום שאחרי תום 42 הימים של השלב הראשון בעסקה. למה רונן בר התעקש על הרחבת מרחב החיץ, ואם זה לא ייצא אל הפועל במסגרת המו"מ ותושבי נחל עוז וכפר עזה לא יראו ביניהם לקו הבתים הראשון לוחמים אלא פלסטינים אוחזים בדגלי חמאס - אז מה תהיה התחושה שלהם? האם הם בכלל יחזרו?
עברתי את מוצב ק-2 שאחראי על אבטחת הגבול וביטחונם של ניר עם, גברעם, גבים, אור הנר והקצה הצפוני של שדרות. ב-7.10 ניהלו לוחמי גולני שיצאו מהמוצב קרב הירואי לאבטח את הגזרה. בהמשך הגדר נראו נגררים כלי רכב מסוג "סוואנה". צה"ל העמיס עליהם חומרי חבלה ובאמצעותם הוא מפוצץ תשתיות טרור בעומק השטח הפלסטיני. מבט לאופק ומיד היה ברור שמגורי הקצינים הגבוהים שבלטו בנוף לאורך עשרות שנים כבר אינם.
מרחוק ניתן היה לראות את האתר חץ שחור. נסיעה מהשער שממנו חדרו המחבלים ועד לכביש 232 שעליו נהרגו מאש מחבלים ב-7.10 מפקדים בכירים, חיילים ואזרחים, נאמדת בשתי דקות בדיוק עד שהחיילים במחסום מעכבים אותך לבדיקה. משם, כשפונים שמאלה לאורך הכביש, תוך דקות בודדות מגיעים אל קיבוץ מפלסים ואי אפשר לפספס את האנדרטאות של ההרוגים ודגלי החטופים.
חזרתי לציר "בורמה" לאורך הגבול, חלפתי על פני מת"ק (מפקדת תיאום וקישור) ארז שבו התנהלו ב-7.10 קרבות, שבמהלכם נהרגו ונחטפו חיילים. עיקוף של המחנה וטיפוס במעלה הדרך כשמצד ימין בולט מושב נתיב העשרה. היקפי ההרס בצד הפלסטיני הם עצומים. כמעט ואין "בתים עומדים" בטווח של קילומטרים בודדים. גם לא בעומק. חיילי המילואים בנקודה מאשרים: "דרך השער הזה חדרו למחנה יפתח ולאחר מכן לבסיס פיקוד העורף". לא היססתי. מדדתי את משך הנסיעה מהנקודה ועד למחנה יפתח: דקה ועשר שניות.
הנסיעה הזו מספקת הצצה לכישלון הגדול ב-7.10, אך בעיקר לקרב מתמשך שמנהלים בימים אלו במערכת הביטחון על עיצוב מרחב החיץ בגבול כדי למנוע התקפות ופיגועים בעתיד. זהו קרב שקט, הרחק מעיני הציבור, אבל הוא קריטי להשבת תושבי הנגב המערבי לבתיהם ולהבטיח את ביטחון האזור עשרות שנים קדימה.