אחרי שנה ושלושה חודשים, משפחות חטופים רבות קיבלו אתמול את הבשורה לה חיכו בנוגע ליקיריהן: לפי ההסכם שהושג בין ישראל וחמאס, 33 חטופים צפויים להשתחרר בשבועות הקרובים ולשוב לבתיהם.
יחד עם זאת, עוד עשרות משפחות של חטופים שלא נכללים בשלב הראשון של העסקה נותרו עם סימני שאלה לגבי העתיד שנשקף להם. "בחיים לא הרגשתי כל כך הרבה רגשות ביחד", אומרת יעלה דוד, אחותו של אביתר שחטוף בעזה בראיון לסופ"ש שלו. "אני שואלת את עצמי מלא שאלות, כי אני מאוד מתרגשת שמשהו קורה, ומהצד השני אני אומרת - יכול להיות שאביתר יישכח ונצטרך לחכות עוד שנה או שנתיים. אני לא סומכת על הצד השני, כי יש סיכוי שלא נגיע לשלב שאח שלי נכלל בו, וזה מפחיד אותי מאוד".
אביתר, בן 24, שנחטף ב7 באוקטובר ממסיבת הנובה, ציין בחודש שעבר יום הולדת שני בשבי. הוא ילד הסנדביץ' במשפחת דוד מכפר סבא, ומאז שנחטף, יעלה ואחיה הגדול עילי הפכו לדוברי המשפחה ונושאי הדגל של המאבק להשבתו. "אני הייתי בטוחה שב-8 באוקטובר הוא חוזר, ישנתי עם הטלפון ליד האוזן כי הייתי בטוחה שזה עוד רגע קורה", היא נזכרת. "לקח לי זמן להבין שזה ייקח זמן. רק אחרי חצי שנה הבנתי שזה בכלל לא קרוב להיגמר".
בינתיים, הם גילו משפחה חדשה, משפחת משפחות החטופים, ולדברי דוד, יש בה גם שמחה גדולה על כל מי שחוזר. "יש אנשים שאמורים לחזור בשלב הראשון שאני מחכה לפגוש בעצמי. אין שמחה ממני, באמת. נכון, אביתר לא יחזור בשלב הראשון אבל חלקים ממני יחזרו", היא אומרת, ובוחרת להאמין שאחרי השלב הראשון - גם אביתר חוזר. "אני רוצה להאמין, וגם אין לי ברירה אלא להאמין שזו עסקה שלבית. אני יודעת איזה בלאגן נוראי יהיה פה אם זה יסתמן כעסקה חלקית - יהיה כתם שחור על המדינה שלנו".
מאז 7 באוקטובר חייה של דוד, בסך הכל בת 19, ומשפחתה השתנו ללא היכר. "בהתחלה זה היה נורא מאתגר, הייתי בטוחה שזהו, נגמרו לי החיים, אין לנו חיים יותר. היינו כל הזמן מתראיינים, טסנו להרבה משלחות - לקום בשביל זה בבוקר ולקום בשביל היום שאחרי". אחרי חצי שנה, לדבריה, "התעייפתי נורא. זה היה לא נורמלי עבור ילדה שהרגע חגגה יומולדת 19, להתראיין על בסיס יומיומי. עד שפשוט הבנתי איך לעשות את האיזון, ולהזכיר לעצמי שיש לי חיים של ילדה בת 19".
את האמון במדינה ובהנהגה היא איבדה "מזמן", לדבריה. "אנחנו לא מאמינים לאף אחד חוץ מלעצמנו. ברגע שהבנו שאח שלי - ילד שהלך לרקוד במסיבה - כנראה יושב במנהרה, לא נשאר לנו אמון". היא משתדלת עד מאוד "להישאר נקייה" ולא להיכנס לפוליטיקה, וגם על ההתנגדות הנוכחית בממשלה לעסקה היא מעדיפה לא להגיב או להתייחס. "אני לא רוצה להגיד להם כלום", היא אומרת בתשובה לשאלה על ההתנגדות של סמוטריץ' ובן גביר. "לא מגיע להם. בני משפחה ישבו מולם פיזית ואמרו להם דברים - וזה אפילו לא נכנס להם לאוזן. הם רעשי רקע מבחינתי".
"אין לנו לגיטימציה לחשוב על לוותר, אם אביתר לא מוותר"
גם מול התקשורת, היא מספרת, היא נאלצת להציב חומות, והיא מותחת ביקורת על חוסר הרגישות והמציצנות כלפי המשפחות. "אני פשוט מותשת מערוצי תקשורת. בעיקר בתקופה הזאת ראיתי כמה חוסר רגישות יש. נגיד לפני שבוע שהופצו לראשונה הרשימות (של המשוחררים בשלב הראשון, ט"ש) - נפגעתי שלא חושבים עלינו בכלל." גם אתמול, אחרי שהוכרזה העסקה, היא מספרת שהתקשורת הטרידה את בני המשפחות. "קיבלתי אתמול עשרות טלפונים, אבל למה שאני אענה? אם אני לא עונה לא צריך לחפור לי. הם לא רואים אותנו, יש להם רק כותרת מול העיניים. זו מציצנות, ואנחנו שנה ושלושה חודשים מול הדבר הזה".
ובכל זאת, דוד לא מרשה לעצמה להתייאש. "אין לנו ברירה ואין לנו לגיטימציה לחשוב על לוותר אם אביתר לא מוותר - אנחנו לא יושבים במנהרה עם עיניים מכוסות", היא אומרת, ומציינת את נקודות האור שמחזקות אותה ואת המשפחה: הקשר עם אחיה הבכור, החברים והציבור שמזדהה. "עילי נותן לי כוח. אנחנו מאוד מזרימים אחד לשני כוח. ההורים שלי", היא אומרת ומציינת במיוחד את הג'אם המוזיקלי שמתקיים כבר למעלה משנה מדי יום חמישי בכיכר החטופים והמוזיקה שמרפאת. "זה אירוע מטורף. אביתר מנגן על גיטרה, וכשכל האנשים הכי קרובים אליו על במה אחת - זה מחזק".
אם אביתר צופה או שומע באחותו איפשהו, היא שולחת לו כבר שנה ושלושה חודשים את אותו מסר: "אני כל פעם מחדש מוסרת לו שאני יודעת כמה הוא חזק. כולנו בבית יודעים את זה. אנחנו אוהבים אותו, אנחנו לא נחים עד שהוא חוזר. אני רוצה להאמין שזה ברור לו". לדבריה, היא מתקשה לדמיין את הרגע שאביתר חוזר. "בזמן האחרון לא חשבתי על זה בכלל, אין לי מושג איך לדמיין את זה, אני לא יודעת איך הוא נראה עכשיו. אבל אני כן מדמיינת את הבית חולים, עם האור הלבן המסנוור. אותנו מחכים כל הלילה. את החלק הבא בא לי לא לדמיין - בא לי שזה יגיע".