עסקת החטופים יוצאת לדרך: כך נראה הניצחון המוחלט של ישראל

זה לא יהיה "ניצחון מוחלט", בטח לא במובן שרבים אצלנו חלמו עליו, אבל זה יהיה ניצחון דווקא משום שהוא מקפל בתוכו גם הכרה סופית בהפסד שנחלנו ב-7 לאוקטובר, לפני יותר משנה.

לא צריך להיות מומחה מתחום הפסיכולוגיה כדי לדעת שהדחקה, ככל שהיא נחוצה לעיתים כדי להתמודד, לשרוד ולנצח, הרי שהיא גם מרחיקה אותנו מתחילת תהליך הריפוי, קל וחומר - מהחלמה. החלמה שעם ישראל כה זקוק לה.

יש מי שנפשם לא תירפא לעולם, בין אם מדובר במשפחות החללים הרבים ואפילו במי שיחזרו שלמים ובריאים יחסית לחיק יקיריהם כי אם נדמה למישהו שלהוציא אדם חי מהגיהינום היא משימה קשה, הרי שלעיתים להוציא את הגהינום מהאדם היא משימה קשה שבעתיים.

למזלנו הרב, כמו שלמדנו מההיסטוריה הארוכה של עם הנצח, אומה כן יכולה להשתקם אפילו מהגרועים שבאסונות, לבחור בחיים ולשאת פנים אל עבר המחר.

התומכים בעסקה הם שוחרי פני עתיד, הם קצו בסבל שעובר על המשפחות, הם קצו בשקרים שלפיהם "רק לחץ צבאי..." (את ההמשך אתם כבר מכירים בעל פה). הם קצו בתמונות חללים צעירים שמגיעות תמיד אחרי צמד המילים שעוצר ליבה של אומה: "הותר לפרסום".

בשעה שנחתם הסכם עם הגרועים שבאויבינו מאז הדברת גרמניה הנאצית, אפשר - להבדיל אלפי הבדלות כמובן - לבקש שלום גם בתוכנו. זה מתחיל בהבנה שבני הפלוגתא שלך רוצים את טובת ישראל בדיוק כמוך.

גם המתנגדים לעסקה צופים אל העתיד, הם רק מבקשים לא להסתנוור מהאפשרות שיביא תקווה, אלא לשמר גם את הדאגה - הן ראינו כבר את המסלול שבסופו שבויי חמאס, ראויים למוות בייסורים, לא רק שמתקבלים כגיבורים בתהלוכות ניצחון אלא גם הופכים ליזמים של מסע הרצח הבא. אתם דואגים לכך שתוכלו להביט במראה אחרי שלא הפקרתם את החטופים לגורלם, הם אומרים, אבל תנאי ראשון לאפשרות לשאת את הראש ולהביט במראה הוא לעמוד זקוף.

אין כאן מלחמת אחים, יש כאן התנגשות בין שני צרכים בסיסיים שאי אפשר בלעדיהם. מה עוד אין כאן? אין פה ניצחון מוחלט. רחוק מכך.

הוויכוח על כך הוא מורכב, אבל האמת היא פשוטה להכאיב: אין כאן ניצחון מוחלט מפני שמדינת ישראל אינה יכולה לנצח את הטרור הפלסטיני ללא שימוש בכלים שינתקו אותה סופית מקבוצת ההתייחסות שלה בקרב העמים (גם הכלים המוגבלים שבהם אחזה כבר הרחיקו אותה מהם כהוגן, לרוב שלא בצדק).

ספר לבריטי, ההולנדי או האמריקאי עד מחר על ילדים שנטבחו בפיג'מות בכפר עזה, שדרות ובארי, הפחד אותו עם האסלאם הקיצוני שפשה ברחובותיו שלו - וכלום לא יעזור: תמונה של ילדים עזתים גוועים מרעב תהיה תמיד על ראשינו, גם אם מי שגזל מפיהם את הסיוע ההומניטרי הוא ארגון המרצחים שהביא למותם של עשרות אלפים מבני עמו.

זה לא פלא שהיחידים שמציעים מלחמת חורמה כאופציה (להבדיל ממי שמתנגדים לעסקה משיקולים רציונליים) הם השוליים המשיחיים שבעיניהם הציונות אינה רק תנועה מתפשטת, חסרת גבולות, אלא גם תנועה בדלנית, כזו שלא צריכה להיפתח לעולם.

גם עמם לא צריך להיות ויכוח בעיקר מפני שהוא סר טעם: אפשר להתווכח על מפות, על הערכות, על שמות, תקוות וסכנות, אי אפשר להתווכח עם מי שבטוחים שהמפתח לפענוח רצון האל נמצא בכיסם.

הבכי של עיתונאית חדשות 12, דנה וייס, גרר לא מעט תגובות לועגות ברשת. נניח לרשעים או סתם למי שידם על המקלדת קלה ומהירה מהתקשורת בין לבם ומוחם. זה גם היה האייטם הנצפה ביותר ברשת (לפעמים מוכרחים לפרגן גם למתחרים). משמע - וייס ביטאה רגש שקלע לתחושותיהם של רבים. הרוב המוחלט בקרבנו חש צורך למחות דמעה של התרגשות.

זו דמעה שאין מוצדקת ממנה - וכן, יש בה עליונות מוסרית אמיתית על האויב. בעוד זה מקדש מסע של רצח שמוביל לא רק לכמעט 2,000 חללים בקרבנו, אלא לרבבות הרוגים בצד שלו, שחייהם נחשבים בעיניו כקליפת השום (בשמאל הישראלי יש מי שמרחמים על תושבי עזה הרבה יותר מאשר בארגון שבחרו להמליך עליהם), הרי ששנת הישראלים נדדה בלילות מדאגה לגורל אחיהם ואחיותיהם במנהרות חמאס.

העליונות המוסרית הזאת - ושום דבר אחר חוץ ממנה, היא צינור החמצן של מדינת ישראל. כן, יש לנו צה"ל ורפאל, מדינאים, גנרלים ובעיקר חיילים שמשליכים נפשם מנגד בגבורה, אבל הערבות ההדדית היא זו שמבטיחה שנצח ישראל לא ישקר.

לכן, דווקא בשעה שההפסד שנחלנו ב-7 באוקטובר 2023, חוזר להכות בנו בדמות רוצחים, אנסים ובוזזים שיוצגו כלוחמי חופש בין הריסות עזה, דווקא מהמקום הזה נובע הניצחון שלנו: הם מהללים רוצחים, אנחנו מאפשרים לזה לקרות כדי להשיב בנות ובנים לגבולם. אלה פניהם, אלה פנינו.

במשך יותר מ-15 חודשים אנחנו רודפים אחרי קו האופק של הדברת חמאס. ספק רב אם יש כזה, אבל אם חיפשתם ניצחון, הרי שהוא בהבדל בין תהלוכות הדמים של מקדשי המוות בשם האמונה הפנאטית, לבין החיבוק החם שתעניק מדינה שלמה למי שהם (גם המבוגרים שבהם) הילדים של כולנו.
זה הניצחון המוחלט.