הסיפורים קורעי על הלב על חיילי צה"ל שנפלו בקרבות לצערנו לא מפסיקים להגיע. וכל סיפור שכזה הוא לא רק סיפורה של משפחה שכולה שתישא את הכאב למשך כל חייה, אלא גם סיפור של חיים צעירים שנגדעו באחת.
סמ"ר עידו זנו, חובש קרבי בגדוד שקד בחטיבת גבעתי היה רק בן עשרים במותו, כשנפל לפני כחודש בקרב בהיתקלות בג'באליה שבצפון רצועת עזה לאחר שטיל נ"ט נורה לעברו. זנו איבד את חייו באירוע הקשה הזה שגבה גם את חייהם של שלושה לוחמים נוספים, 12 חיילים מהגדוד נפצעו גם הם, שלושה מהם באורח קשה.
זנו, בחור יפה תואר, מנווה מונוסון יהוד, למד בתיכון מקיף בעיר. הוא היה חובב גלישה וגם אוהד שרוף של הפועל תל אביב בכדורגל. בשיחה עם אביו יוסי, הוא מספר כי עידו לא היה חייב להתגייס לקרבי בגלל בעיה בריאותית, אבל "הוא התעקש, הוא מאוד אהב את הצבא והיה חשוב לו לתרום ולשרת בצורה הכי מיטבית שאפשר". עוד מוסיף אביו כי הוא עד כדי כך היה מסור לשירותו הצבאי "שהוא לא רצה לצאת לחופשים רק כדי לא לצאת מעזה, וכדי להישאר עם החבורה שלו כל הזמן".
הבשורה על מותו נחתה על יוסי, קרן רעייתו ושלושת ילדיהם הנוספים עומר (בן 13) שליו (23) שירה (12) כרעם ביום בהיר. "הפעם האחרונה שראיתי אותו", מספר יוסי, "היתה שבועיים לפני שהוא נהרג. זה היה במוצאי שבת לפני שהוא חזר לבסיס. אפילו לא ממש הספקתי להיפרד ממנו", הוא אומר.
הסיבה לשיחתנו היא הקמת מקום חדש שמשפחתו של עידו מבקשת לשפץ על מנת להנציח את זכר בנה בצורה הטובה ביותר. "בית השמחה של עידו", מרכז קהילתי ומקום לאירועים ביהוד שכבר קיבל את כל האישורים הבירוקרטיים מהעירייה, עתיד לשמש אחרי שיגויס כסף לשיפוץ שלו, כמקום לאירועים משמחים או כפי שמציינת המשפחה, כמרכז קהילתי שישמש מגדלור של אחדות ושמחת חיים.
"זו המורשת של עידו מבחינתנו. החלטנו להקים משהו שמח לזכרו. בסופו של דבר זה מה שאנחנו רוצים שכולם יזכרו ממנו, זה מה שיישאר ממנו. והמטרה היא להמשיך ולעשות טוב כמו שהוא היה אוהב לעשות עבור אנשים".
"עידו היה תמיד ילד של אנשים" מספר יוסי על בנו, "הוא היה ילד שמח שאהב לחבר בין אנשים, גם אם לכאורה לא היה ביניהם קשר. הוא ילד אהוב תמיד, מאד קשור למשפחה, מוקף תמיד בהרבה חברים. כל הזמן הוא היה מחויך. בשבעה, אחת החברות שלו מבית הספר סיפרה לנו שבזמן כל תקופת החטיבה והתיכון היא עברה חרם חברתי קשה, ועידו היה היחידי שדיבר איתה, והיא לא יודעת איך היא היתה שורדת את התקופה הזו בלעדיו. ולכן ראינו לנכון להמשיך להנציח את המורשת שלו, לחיבורים, לשמחות. למקום בו אנשים שיבואו ויחגגו, לאולם שישמש את הקהילה המקומית לכל מה שרק ירצו, ואנחנו יודעים שהוא היה אוהב את זה".
ביום שלישי האחרון קמה המשפחה מיום האבל השלושים על מותו של עידו. "ביום למחרת עלינו לקבר, וביום חמישי לאחר מכן כבר הנחנו תפילין לבר המצווה של אחיו הקטן של עידו. ביום בשבת האחרון ציינו את בר המצווה שלו", מספר יוסי, "זה בליל של רגשות ורכבת הרים בלתי נתפסת שזה תוזמן ככה". כשאני שואלת איך הם מתמודדים בחודש האחרון, יוסי מספר שעוטפים אותם חברים כל הזמן. "החודש האחרון היה שבעה של שלושים יום. כל הזמן יש אצלנו אנשים בבית".
החלום הגדול של עידו היה לטוס עם כל חבריו לתאילנד אחרי השחרור. חלום שהוא לא יצליח להגשים. בלילה לפני שנהרג עוד הספיק לתכנן את הנסיעה שלו עם אחד מחבריו הטובים. כעת מבקשת המשפחה מכל מי שיכול לתרום ולסייע לגייס את הכספים להקמת "בית השמחה של עידו", הנצחה בדרך ייחודית שתביא לשמחה, אחדות ומשמעות לעיר הולדתו של עידו, ובאהבה ללא תנאי שהאמין בה.
הלינק לתרומות: https://giveback.co.il/project/81928