מה התאריך היום? ה-7 באוקטובר. מה היה התאריך אתמול? ה-7 באוקטובר. מה יהיה התאריך בעוד כשבועיים, נניח? צדקתם, ה-7 באוקטובר.
1,000 מחבלים, רוצחים שפלים ומתועבים, יתקבלו כגיבורים ברצועת עזה, מבלי שלצה"ל תהיה אפילו את האופציה להשבית את מה שייראה לאוכלוסייה כתהלוכת ניצחון. כמה חטופים ישוחררו באותו היום, אתם שואלים? ובכן, התשובה היא שלושה.
גם אם יתעקש מישהו על מפתח נורמלי יותר, עדיין מדובר בפדיון שבויים של עשרות, חלק ניכר ויקר שבהם כבר אינו בין החיים, לעומת אלפים שייצאו את שערי בתי הכלא בישראל, חלאות אדם בעיני כל בן אנוש, גיבורים גדולים בקרב הפלגים האסלאמיים מהללי-המוות וצמאי הדם, הנותנים את הטון בחלקים גדולים מדי של העולם הערבי.
איך שלא תסובבו את זה, מדובר בעסקה רעה מאוד לישראל. הבעיה היא שבלעדיה תישאר מדינה שלמה תקועה עדיין ב"לופ", כמו בסרט על ההוא שמתעורר בכל יום לבוקר יום האתמול.
תקופה של נס? המקום היחידי שבו מתחולל נס שכזה הוא בין שתי האוזניים של השרה אוריק סטרוק, בקרב רוב הישראלים מדובר ביום ועוד יום ועוד יום של אבל וחורבן, על אחת כמה וכמה כשמדובר במרבית משפחות החטופים והמשפחות השכולות, על אחת כמה וכמה כפול כמה עשרות, כשמדובר בחטופים עצמם, שבויים לנצח בעזה גם אם ישוחררו (הלוואי) מחר בבוקר.
גנבים בלילה
ישראלים רבים, על פי כל סקר (זולת אלה של ההוא שכותב את התוצאות עוד לפני שערך את המחקר) - הרוב הגדול שלנו, חש מועקה נוראית שנמשכת כבר יותר מ-15 חודשים.
המראות שעולים מחדש בכל כתבת מגזין, בכל תאריך ציון של שנה - בהתחלה לטבח, אחר כך לנופלים שבאו בעקבותיו. אל אלה יש להוסיף גם מצוקה כלכלית שאנו רק בתחילתה, כי בעוד כל עם ישראל צמוד למסכים כדי לראות איך מתקדמת עסקת החטופים, העבירו חברי הקואליציה, כגנבים בלילה, את העלאת דמי הביטוח הלאומי והקפאת קצבאות הילדים.
זהו צעד הכרחי אולי, אבל בטח לא לגיטימי לממשלה שדאגתה הראשונה במעלה הייתה לא לחיילים המשוחררים, אלא לכך שאף שקל לא ייגרע מדמי ההשתמטות והבטלה של בני הישיבות.
הוסיפו לזה בידוד עולמי שבו נתקל, במוקדם או במאוחר, כל ישראלי ששוהה בחו"ל לפרק זמן שעולה על כמה ימים, חרם כלכלי שמתחילים לחוש תעשיינים ויצואנים שאינם מתחום התעשיות הביטחוניות, חרם אקדמי שהפך חוקרים ישראלים מחוזרים בעולם למוקצים מחמת מיאוס ועוד.
כן, לא רק המנה העיקרית שאנו אוכלים מאז אותו 7 באוקטובר הפכה לבלתי ניתנת לעיכול, אלא גם התוספות.
ממשלת ישראל, תתפלאו, אינה אשמה בכל אלה. יש לה אחריות כמובן, אבל זה מקרה שהטבח אירע במשמרת שלה. היא אשמה בעיקר במה שהתחולל אחריו, בדשדוש בעזה, בחוסר היכולת להכריע ובעיקר בהכרזות כוזבות לפיהן "רק לחץ צבאי יוביל לשחרור החטופים", שקר שלא עלה רק בחייהם של לא מעט חטופים, אלא גם בחייהם של מי שפקדו עליהם להוכיח את ההיפך.
לרגע חשבנו שכל זה מאחורינו: הביפרים שפצעו באחת אלפי מחבלים, התקיפות המוצלחות באיראן ובתימן, חיסולו המתוכנן של נסראללה והכמעט-מקרי של סינואר, חילוץ של כמה חטופים חיים, השמדת מה שנותר מצבא סוריה.
כן היו רגעים של התרוממות רוח שאותם ניסינו להאריך באופן מלאכותי (ראו למשל את ההשתלטות ללא ירי של כדור אחד על החרמון הסורי הנטוש, שהוצגה כאן כניצחון גדול), אבל גם בכל אלה תקתקה לה בירכתי התודעה התחושה שה-7 באוקטובר לא תם.
הפרויקט של רביבו
אין ניצחון בלי החטופים, קראו שוב ושוב המשפחות המטלטלות בין תקווה לייאוש, מותשות לא רק מציפייה מורטת עצבים אלא גם מהפיכתם לאויבים מבפנים, כמו שאפשר היה לראות רק אתמול בכנסת, עת התגולל חבר הכנסת רביבו, זה שהסביר בוועדה שהוא לא יכול לתמוך בהעלאת מס על הסיגריות הנמכרות בדיוטי פרי, בגלל שחלק מהרווחים מחולק לרשות שדות התעופה, שוועד העובדים הגדול שלה עלול לחרוץ את דינו בפריימריז של הליכוד.
כבר אז אפשר היה לחשוב שמי שמבכר מוות מייסר מסרטן ריאות של מאות ישראלים בשנה, על פני פגיעה אפשרית במעמדו בליכוד, אינו ניחן בעמוד שדרה מוסרי מפותח במיוחד, אבל לשמוע אותו מאיים על אב של חייל חטוף שאם ימשיך לדבר כך, בנו יישאר בעזה לעוד שנים - זה עוד לא שמענו, אפילו במקום שבו חשבנו ששמענו באמת כבר הכל.
אין ניצחון בלי החטופים, אמרו וצדקו - ועתה מתברר המחיר הנורא. ייאמר מיד, עוד לפני שכל הפרטים גלויים לעין הציבורית, מדובר ככל הנראה בעסקה הרעה ביותר שאפשר היה להשיג לאורך 15 החודשים האחרונים. אין בה שחרור של כל החטופים - והחשש הוא שגם לא יהיה.
זאת מפני שגם בחמאס וגם בישראל יודעים שאין זה משנה כלל אם הוא מחזיק ב-98 חטופים, בתקווה גדולה לכך שכמחציתם (וסליחה על השימוש ב-כ' כשמדובר בחיי אדם) בחיים, או ב-38 (למשל). יישארו לו עוד מספיק חטופים חיים ומתים כדי לסחור בהם הלאה, למנוע מצה"ל לתקוף במקומות שלפי ההערכה הם מוחזקים בהם ובעיקר כדי לדרוש דרישות שהשורה התחתונה שלהן היא שמדינת ישראל תודה בכישלונה.
כלומר, זה הולך להיות קשה עד בלתי נסבל אפילו לאגו, למורל הלאומי שלנו.
הותר לפרסום
אז למה אחרי שחיסלנו, השמדנו, תקפנו והיינו כפסע מהניצחון המוחלט, אנו נדונים לחזות בתהלוכות ניצחון בעזה, שבהן יככבו רוצחים שאין שפלים מהם? כי ב-7 באוקטובר הפסדנו.
הפסדנו כתוצאה משילוב בין עיוורון מדיני ארוך שנים לכישלון צבאי מחפיר, איום ונורא ממש - והיום ההוא עודנו נמשך. הוא נשמך לא רק בסיוטי הלילה של מי שנחנקו מעשן בממ"דים ושרדו את התופת, אלא בירכתי התודעה של עם שלם, שבכל פעם שבה נדמה שהשתחררנו מעט, אנו חוטפים עוד כמה מנות של "הותר לפרסום" בפרצוף.
רק ראו מה קרה לנו אתמול, כשבתום יום עבודה התיישבנו אל מול המסך, כדי לנסות להבין מה מתחולל בחדרי המשא ומתן בקטר - מכינים בדמיוננו כבר שלטי "ברוכים השבים" לחטופים, ואז חטפנו את חמשת חללי פלס"ר הנח"ל שהזכירו לנו שסיום המלחמה אינו בהכרח רק אינטרס של האויב.
בכל אשר תפנה העין, פשתה תרבות השקר. דובר צה"ל למשל, באמצעות הכתבים הצבאיים שגם אצלם לא תם ה-7 באוקטובר, אבל בעיקר מפני שלא למדו ממנו דבר, משוויצים במספר האדיר של מחבלים שחוסלו או נשבו בימים האחרונים.
ניתן לדו"צ את הקרדיט שהמספרים הם מספרי אמת ולא הערכות מנופחות. הבעיה היא שאותנו לא מעניין מספר המחבלים שחוסלו, אלא מספרם של אלה שעדיין נלחמים, חלקם מגויסים חדשים, חלקם עושים שימוש באמצעי לחימה שהוברחו אליהם משטח ישראל באמצעות הסיוע ההומניטרי.
בצלאל לא ידע
גם בכנסת, שממילא לא התחילה עם יותר מדי קרדיט למידותיהם הטובות של חבריה, נשברים בכל יום שיאים חדשים. אלא לא באים לידי ביטוי רק במופעי "החברים של רביבו" בוועדות הכנסת, ששכחו שכאשר משפחת חטוף או משפחה שכולה משמיעה את דברה, הדבר היחיד שמותר לעשות הוא להשפיל מבט, גם אם נאמרים דברים שהאוזן דוחה על הסף.
היא באה לידי ביטוי במפגני רפיסות נוסח המפלגה שגנבה את השם המפואר "הציונות הדתית", רק בכדי שתוכל לפרוט אותו לכספים קואליציוניים. רק אתמול הגדירו המפלגה והעומד בראשה, שהוא גם שר האוצר, את העסקה המתגבשת כ"קטסטרופה לביטחון הלאומי". כלומר, בתרגום לעברית: אסון שיחמיר את מצבנו הביטחוני. לא תקציב כזה או אחר, לא חוק שקצת לא נוח להם אתו, אלא ממש קטסטרופה ביטחונית-לאומית.
ייאמר מיד שגם מי שדעתו שונה מזו של שר האוצר, יודה שיש ממה לחשוש, אבל באותה נשימה אפשר גם לשאול כמה שרלטנות יכולה להיות באדם או במפלגה שמחליטה לעצום עיניים נוכח מה שלתפיסתה הוא "קטסטרופה" ולהישאר בממשלה שהביאה את האסון הזה על מדינת ישראל?
הן גם במשכן כנסת ישראל, זה שבו צריכים לכתוב, מתחת לסמל המנורה את המשפט: "אחד בפה ואחד בלב", מדובר בשיא חדש של ציניות. אי אפשר גם לאכול את הקטסטרופה וגם להשאיר אותה שלמה.
עוד הערה קטנה לפני ננסה לסכם: החשש הנורא מכל הוא שישראל בכלל לא רצתה עסקה שכזאת, שמתווה השלבים שסכנה גדולה להפקרה של חלק מהחטופים בצידו, הוא פשרה בין הסרבנות הנמשכת הן מצד חמאס והן מצד ממשלת ישראל, להסכים לעסקה אחרת, לבין הדרישה של הנשיא הנבחר של ארה"ב.
לקום מחר בבוקר
החמאס אולי מפחד מטראמפ, אבל נתניהו - אחרי הנתק מממשל ביידן, פשוט לא מסוגל להמרות את פי הנשיא החדש. על טראמפ אפשר לומר הרבה דברים, אבל בניהול משא ומתן הוא מבין. למה הוא לוחץ להגיע לעסקה? בעיקר כי הוא יודע שהגיהינום שהוא מבטיח לחמאס או "ההשלכות החמורות" שמפניהן הוא מזהיר את ממשלת ישראל, אפקטיביות הרבה יותר כאיום מאשר כמדיניות שיש לממש.
גם מי שחושב שממשלת ישראל עומדת לעשות את הדבר הנכון, לא יכול שלא להשתומם נוכח הצייתנות המוחלטת שמגלה נתניהו.
אז למה אף על פי כן נוע תנוע? כי מדינה ששחררה 1,027 מחבלים תמורת חייל שנחטף בעת פעילות מבצעית על גדר המערכת (כלומר, משהו שיש בו סיכון מובנה), לא יכולה לעמוד מנגד מול חיי עשרות (לצערנו, כרגע "רק" כמה עשרות) שנחטפו ממה שנחשב למקום הבטוח ביותר לאדם, ביתו שאמור להיות גם מבצרו.
כן, מדינת ישראל עומדת לשלם מחיר יקר מאוד תמורת המשוחררים בשלב הראשון לעסקה - ואם זו תימשך (ועולה כמובן החשש שלא כך יהיה) היא תשלם עוד מחיר כבד הרבה יותר.
זה עצוב, זה עגום, זה רע, אבל זו הדרך היחידה להפוך את ה-7 באוקטובר ליום זיכרון, לנקודה הכי שחורה בהיסטוריה של מדינת ישראל, אבל גם לכזאת שהיא נחלת העבר.
זהו המחיר שנדרש כדי שנתעורר סוף סוף אל בוקר חדש, שכן "היום שאחרי" אינו רק צמד מילים שהפך כבר לקלישאה בדיונים על עתיד עזה, אלא גם המצרך החיוני, גם אם יקר מאוד, להישרדותה של מדינת ישראל. המדינה שכבר יותר מ-15 חודשים מתעוררת לחשכת הבוקר של יום האתמול, מוכרחה כבר לפקוח את עיניה אל שחר של יום חדש.