נתוני הפשיעה שפורסמו לאחרונה מגלים תמונה קשה. בשנתיים של הממשלה הנוכחית, הפשיעה עלתה כמעט בכל הפרמטרים. במציאות הישראלית, ציות לחוק הוא בקושי המלצה. ההתנהלות של בכירי הממשלה בשבועות האחרונים מאיימת להפוך את הכאוס למדיניות רשמית. חוסר נכונותם המוצהר של שרים בכירים וח"כים לציית לבית-המשפט ולשתף פעולה עם המשטרה, משדרים לאזרחים מסר לפיו המדיניות שמקדמת ממשלת ישראל היא: אנרכיה.
"לולא מוראה של מלכות" אמרו חכמינו במסכת אבות "איש את רעהו חיים בלעו". המציאות הישראלית הקשה, ההשתוללות בכבישים, האלימות יומיומית ברחובות הערים, השחיתות גוברת, מגלים שמוראה של המלכות נשחקה מאוד. אצל קבוצות גדולות באוכלוסיה האמון בגורם האכיפה המרכזי, המשטרה, נמוך (41%). לא פלא על כן שתחושת הביטחון האישי של 45% מהישראלים נמוכה גם היא (נתונים: מדד הדמוקרטיה הישראלית 2024).
בלי נכונות רחבה של אזרחים לציית לחוק ישראל תהיה מדינה כושלת (failed state). אבל למרבה הצער דומה שהציות לחוק, הנורמה הבסיסית של מדינה מתוקנת, הולך ונשחק. התגובה הממשלתית לסיכון הזה היתה צריכה להיות חיזוק גורמי האכיפה ומתן כבוד לחוק מצד מנהיגי המדינה. אבל בישראל הדוגמה האישית של בכירי הממשלה וחברי כנסת הפוכה.
בראש מערכת אכיפת החוק עומד שר המשפטים. הוא האיש המופקד על מערכת המשפט. דאגתו הראשונה צריכה להיות נכונותם של אזרחים לציית לצווי בתי-המשפט. אלא שלמרבה האסון, שר המשפטים לוין נוקט בדיוק בדרך הנגדית. לאחר שחבט בבית-המשפט העליון ובמערכת המשפט בישראל מאז כניסתו לתפקיד, בשבועות האחרונים הוא מנהל מול בג"ץ קרב גלוי, כשהוא מבזה דה-פקטו את הוראתו לבחור נשיא לבית-המשפט העליון ומסרב להתחייב כי הוא יציית למועד אותו קבע בית המשפט למימוש הצו הזה.
שר המשפטים אינו לבד. בימים האחרונים הוציא בג"ץ צו המאריך את כהונתם של שניים מחברי מועצת "כאן", תאגיד השידור הציבורי. בתגובה הצהיר שר התקשורת כי " צו הביניים ניתן בחוסר סמכות ובניגוד לחוק." וקבע כי "קיימת מניעה חוקתית לקיימו מחמת פגיעה חמורה בהפרדת הרשויות וביסודות הדמוקרטיה". כלומר הצהיר כי לא יממש את הצו. גם השרה מאי גולן, מסתבר, אינה חובבת ציות לחוק. לאחרונה היא זומנה לחקירה בגין נסיעה ברמזור אדום ופגיעה ברוכב אופניים אבל לא התייצבה כנדרש. אל אלו הצטרפה גם ח"כ טלי גוטליב. גוטליב, שנחשדת בגילוי מידע סודי זומנה לחקירה ביחידת להב 433. בתגובה לזימון הצהירה כי "המלצתי לה (לחוקרת) לחדול מלפנות אלי שכן אין בכוונתי להתייצב".
מאבקי כוח בין הרשות השופטת לבין הכנסת וממשלה אינם דבר חדש. במידת מה, הפרדת הרשויות בדמוקרטיה נועדה ליצירת איזון בין הרשויות גם בדרך של מאבקים כאלו. אבל בשנים האחרונות כבר לא מדובר במאבק ענייני על איזון ראוי. שורה של פוליטיקאים מימין בהובלת ראש הממשלה הפכו את מערכת המשפט לשק חבטות, ואת בג"ץ לאשם המרכזי בכל תחלואי וכשלונות הממשלה.
המגמה המתוארת כאן של חוסר נכונות לעשות את הדבר הבסיסי ביותר ולציית לחוק, היא עליית מדרגה, או נכון יותר לומר, ירידה לשפל חדש של הממשלה הנוכחית, שריה ונציגיה הנבחרים. היא מבססת, בהצהרות והתנהגות, סטנדרט של אי ציות לבית-המשפט ולמשטרה. זאת בדרך שהלכה למעשה הופכת כל צו של בית משפט, כל זימון לחקירה או כל פעולת אכיפה באשר היא, להמלצה בקושי. ההצהרות והמעשים הללו, הכופרים בסמכותו של בית-המשפט להיות הפרשן המוסמך של החוק, מקעקעים את יסודות הממלכה עצמה.
כבר אין מדובר רק ברמיסת "שלטון החוק" במובנו המופשט. הדרך בה נוהגים נבחרי הציבור הללו ואחרים יוצרת קו מדיניות חדש ומסוכן. במסגרת ה"מדיניות" דה-פאקטו הזו, נבחרי הציבור, אלו שצריכים לשמש דוגמה עצמית לציות לחוק שהם מחוקקים ומופקדים על אכיפתו, עושים אותו פלסתר. תוצאתה של הדרך הזו, אם לא יבלמו אותם מפרי חוק, היא אחת: אנרכיה.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי "פרס"