בשבת שעברה, בשעות אחר הצהריים, הפעיל עלינו חמאס שוב את הטרור הפסיכולוגי שלו, כששיגר אל הרשת את הסרטון הופך הקרביים של התצפיתנית החטופה לירי אלבג. הסרטון הקודם - שבני משפחת החטוף שתועד בו, לכאורה, ביקשה שלא להרחיב עליו - פורסם גם הוא בשבת אחר הצהריים. שבוע לפניו, שוב בשבת אחר הצהריים, פירסם חמאס את הסרטון שבו נראה מתן צנגאוקר, כשהוא מדקלם את מה שהוכתב לו על האכזבה שלו מראש הממשלה ומוסיף שהוא "מבקש מכל עם ישראל לצאת להפגין מול בית ראש הממשלה". שבוע נוסף אחורה, גם כן בשבת אחר הצהריים, הפיץ חמאס עוד סרטון, הפעם של החייל עידן אלכסנדר. "ראש הממשלה בנימין נתניהו, אני מאוכזב מאד...הפקרת אותנו...עם ישראל אל תפקירו אותנו...", הקריא החייל החטוף את המסר שהכתיב לו ארגון הטרור עבור כולנו. שבוע לפני זה, גם הפעם בשבת, הפיץ חמאס תיעוד שלטענתו הוצגה בו חטופה שנהרגה במהלך הלחימה.
למה חמאס בוחר להפיץ את הסרטונים שלו בשבת אחר הצהריים? נדמה שלא קשה לנחש. חמאס יודע שלכל שבת יש מוצאי שבת, שבמוצאי שבת יש הפגנות נגד הממשלה, ושהסרטונים שלו מתדלקים את ההפגנות הללו, שבהן נקרא בנימין נתניהו להתגמש ולוותר, ומסייעים לו במאמציו להוציא מאיתנו עסקה טובה ככל האפשר עבורו.
לעסקה שעל הפרק יהיו מחירים כבדים, ומכיוון שפרטיה אינם ברורים אני לא מחווה כאן את דעתי עליה. ועדיין, בסיטואציה שנוצרה אחרי מה שעברנו ב- 7 באוקטובר, בדגש על החטופים שלנו שמוחזקים על ידי חמאס, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מי צריך לשלם את המחיר על זה, אנחנו או האויב. איזה מחיר אנחנו נדרשים לשלם? בגדול, אם נתייחס למה שמפורסם, להפסיק את המלחמה נגד מדינת הטרור שצמחה לצידנו, ולאפשר לשלטון חמאס - שרצח בנו, והרג בנו, וטבח בנו, ואנס בנו, וחטף מאות מאנשינו - להישאר על הרגליים, להמשיך קדימה, ולבנות את עצמו מחדש. איזה מחיר חמאס נדרש לשלם? שום מחיר. כלומר, לשחרר את הקורבנות שחטף משטחנו הריבוני, וזהו. ומי שחי בשלום עם הנוסחה שאומרת שגם אחרי כל מה שקרה פה אנחנו הצד שצריך לשלם, מעיד על עצמו ש-7 באוקטובר לא הזיז אותו כהוא זה מהבלאטה של הקונספציה שעליה עמד ערב קודם לכן.
לו היינו בשלב שבו ניסינו הכל וכלום לא הצליח, מילא. אבל איך יכול להיות שרוב אלה הדורשים עיסקה "עכשיו, עכשיו, עכשיו" לא תובעים שאת המחיר על הטבח הזה ישלם חמאס? איך זה שלא נשמע מהם קול רחב, צלול וברור הדורש לפגוע בבטן הרכה של ארגון הטרור הנתעב הזה? להודיע לו, רק לדוגמא, שעל כל חטוף שלנו שנרצח או על כל חטופה שלנו שלא חוזרת הביתה, אנחנו מכריזים על עוד קילומטר ברצועה כעל אדמה ישראלית שעליה אבידע בכר מבארי יגדל תפוחי אדמה? למה הם לא דורשים שם, על במות ההפגנות, שנפסיק את הסיוע ההומניטרי עד שתושבי עזה יצעקו אל חמאס "שחררו אותם, כי אנחנו גוועים"? איך זה שהמוני המוחים בחרו שלא להצטרף לאנשי צו 9 שביקשו למנוע הכנסת אוכל לרצועה כל עוד אנשיה מחזיקים את החטופים שלנו, ולא הפכו אותם למובילי המחאה? במילים אחרות, חשוב מאד שכל מי שצועק שצריך להחזיר את החטופים "בכל מחיר", יגיד אם "כל מחיר" כולל מבחינתו גם הודעה על הכרזת ריבונות ישראלית על חלקים מעזה אם החטופים לא מוחזרים מייד, ואם לגיטימי מבחינתו שנרעיב את עזה עד שהנהגתה תואיל לשחרר את אנשינו לביתם. כי זו המשמעות האמיתית של "כל מחיר". ומי שצועק "כל מחיר" ומתכוון רק למחירים שאנחנו נידרש לשלם, מכריז בפועל שתוכנת ההפעלה שלו מעודכנת עדיין ליום שלפני. שהרי תמיד בעבר - בכל מו"מ, בכל הסדר, בכל מהלך מדיני, בכל צעד שמצד אחד שלו עמדנו אנחנו ומן הצד השני שלו עמד האויב - אנחנו היינו אלה שמתנדבים לתת. האם לא נכון נוכח התוצאות העגומות לשקול לשנות כיוון?
האם אני יודע להתחייב שלמחרת היום שבו נשנה את המשוואה, החטופים יחזרו? לא. אבל לא ניסינו. ואיכשהו, כמעט בשום הפגנה, גם לא עולה הקריאה לנסות.
עוד רגע נחזור לעניין. קודם לכן, נפתח סוגריים ונלך רגע אל בג"צ. כי כשמדברים על "לעשות הכל" ו"בכל מחיר", מעניין לחזור אל פסק דין אחד שהזכרתי כאן בעבר, שמלמד שמבחינתם של שופטי בג"צ לא ניתן לעשות הכל כדי להחזיר את השבויים שלנו, בטח לא כשה"הכל" הזה עובר דרך פגיעה באויב. פסק הדין הזה ניתן לפני כשש שנים, ובמרכזו עומדות חמש נשים תושבות רצועת עזה, כולן קרובות מדרגה ראשונה של מחבלי חמאס. הללו, יחד עם כמה ארגוני שמאל, עתרו לבית המשפט בדרישה שזה יורה להכניס אותן לישראל לצורך קבלת טיפול רפואי בבית חולים בירושלים נוכח מחלתן הקשה. ברקע הדיון הזה עמדה החלטה של הקבינט המדיני־ביטחוני, שבמאמץ להפעיל מנופי לחץ שיסייעו להגיע לעסקה ולהשיב ארצה את אברה מנגיסטו, את הישאם א-סייד ואת גופותיהם של הדר גולדין ושל אורון שאול, החליט שלא לאפשר באופן אוטומטי את כניסתם ארצה של חולים שהם בני משפחה של פעילי חמאס. וכאן חשוב להבהיר: מדינת ישראל לא מנעה מהנשים הללו לצאת לטיפול בכל מקום בעולם שאיננו ישראל, אלא שהן מצידן טענו שיש להן בעיה כלכלית לנסוע למקומות אחרים, ולפיכך הן מעוניינות לקבל את הטיפול דווקא כאן. האם לגיטימי למנוע טיפול רפואי בישראל - וכאמור, רק בישראל - מנשותיהם של מחבלי חמאס, כשלפי חוות הדעת של מתאם השבויים והנעדרים, איסור הכניסה לישראל יכול להיות אפקטיבי לקידום השבת האנשים שלנו שמוחזקים אצל ארגון הטרור הזה?
ובכן, מבחינתם של השופטים עוזי פוגלמן, יצחק עמית ועופר גרוסקופף התשובה היא לא באלף רבתי. החלטת הקבינט, קבע פוגלמן, "אינה נותנת משקל הולם לערך חיי אדם... ואינה מצויה במתחם הסבירות". "לא כל האמצעים כשרים", הצטרף אליו גרוסקופף, והוסיף שההחלטה "אינה תואמת את ערכי מדינת ישראל". והשופט עמית? הוא בכלל פקפק בחוות הדעת המקצועית של הממונה על סוגיית השבויים והנעדרים, שלפיה המהלך הזה יסייע לנו. "אשרי המאמין", כתב בלעג, בלי להסביר איזו הבנה או ידע יש לו, שמביאים אותו לזלזל בעמדת הגורם המקצועי.
"הגם שאין חולק כי ממשלת ישראל רשאית לנקוט את מירב האמצעים כדי לקדם את השבתם של שבויים ונעדרים ישראליים המוחזקים על ידי ארגון החמאס, וכי מדובר בתכלית ראויה שיש לחתור ללא לאות להגשמתה", התפייט פוגלמן, "הרי שאין בכוחה של תכלית זו להצדיק הסדר השולל אפשרות לקבל טיפול רפואי מציל חיים בישראל מבן משפחה של איש חמאס...תכלית השו"ן (הפעילות לשחרור השבויים והנעדרים - ק.ל.), על אף חשיבותה הרבה שאינה שנויה במחלוקת, אינה יכולה להצדיק כל אמצעי באשר הוא....משכך, ההחלטה אינה מצויה במתחם הסבירות". "תכליתה של המדיניות החדשה שהובאה לבחינתנו היא הפעלת לחץ על ארגון החמאס במסגרת מאמציה של מדינת ישראל לקדם את השבת השבויים והנעדרים", הוסיף השופט יצחק עמית. "תכלית זו היא בוודאי תכלית חשובה, ואולם, כפי שציין חברי, השופט עוזי פוגלמן, לא כל האמצעים כשרים על מנת להשיגה". הרכב השופטים הורה לאפשר באופן מיידי את כניסתן של בנות המשפחה של מחבלי החמאס לקבלת טיפול בבתי החולים "אוגוסטה ויקטוריה" ו"אלמקסאד" בירושלים. "בכל מחיר"? לא כשאת המחיר הזה עלולות לשלם נשותיהם של אנשי ארגון הטרור שרוצח בנו.
אחד הדברים המדהימים בכל השיח סביב סוגיית העסקה, היא שלעובדות אין שום ערך. מישהו בנה עלילת דם מרושעת שלפיה יש קבוצה באוכלוסייה שלא אכפת לה מהחטופים - קבוצה שבראשה עומד בנימין נתניהו, שגם מסכל בכוונת מכוון כל אפשרות להגיע לעיסקה כי אין לו עניין שהחטופים יחזרו הביתה - והטענה המטורפת הזו הפכה למסד העובדתי שסביבו מתנהל הדיון כולו. קחו את הריאיון של מזכיר המדינה האמריקאי, אנתוני בלינקן, בסוף השבוע. האיש הזה איננו אוהד גדול, לא של ממשלת ישראל הנוכחית ולא של העומד בראשה. ולמרות זאת, הוא מסביר באנגלית ברורה את מה שהסבירו לפניו כמה בכירים אמריקניים נוספים, שמי שאשם שאין עיסקה זו לא ישראל, אלא חמאס. שמי שמכשיל את ההתקדמות, זה לא בנימין נתניהו אלא ארגון הטרור. ומה עושים רגע אחרי זה אולפני הטלוויזיה והרדיו והמפגינים ברחוב? ממשיכים להסביר שהכל בגלל ראש הממשלה.
יתרה מזאת, בלינקן הסביר שבכל פעם שהמחלוקות בין ארצות הברית לישראל התפרסמו ברבים, חמאס נסוג מהסכמתו להגיע לעיסקה. והאמת, לא צריך את בלינקן כדי להבין שכשצד אחד במו"מ חושב שישנו לחץ משמעותי על הצד השני, הוא יעדיף להמתין ולחכות. נכון, בלינקן לא דיבר על ההפגנות בתל אביב וגם לא על התקשורת הישראלית, אבל צריך להיות עיוור כדי לא להבין שמדובר באותו היגיון מסדר. הגיון שלפיו בכל פעם שחמאס רואה שהלחץ איננו עליו אלא על ממשלת ישראל - והלחץ הזה קורא לממשלת ישראל לוותר לחמאס, להתגמש עם חמאס, ולתת לחמאס "עכשיו, עכשיו" את כל מה שהוא דורש - האינטרס שלו לסגור עניינים קטן, ובהתאמה העיסקה מתרחקת. כן, ממש כך. המפגינים ברחובות מרחיקים את העיסקה, לא מקרבים אותה. הם ודאי לא היו רוצים לראות את החטופים יושבים במנהרות רגע אחד נוסף, הם ודאי דואגים להם מאד, אבל מעשיהם פוגעים בהם. יש להם אחריות תורמת לעקשנות של חמאס. ומי שרואה את התמונות הקשות של לירי אלבג, מבין כמה כבדה היא האחריות הזו.
אני שם בצד את בני המשפחות. מהן אי אפשר לדרוש דבר. הן פועלות מהרגש, כפי שכל אחד מאיתנו במצבן כנראה היה פועל. את חלקן הרגש הזה מוביל למעשה אחד, את חלקן למעשה אחר, ואיש מאיתנו לא היה רוצה להתחלף איתן בתפקיד המסויט הזה שנפל עליהן. אבל כשהדיווחים מספרים על עיסקה מתקרבת, כשחמאס מנסה לשפר את הישגיו מפה וישראל מנסה לשפר את הישגיה משם, וברגע הזה אנשים יוצאים לרחובות, מדליקים מדורות, וצועקים על ראש הממשלה שיוותר עוד, האם הם באמת חושבים שהם מסייעים במשהו? האם הם לא מבינים שהם פוגעים בחטופים? תארו לעצמכם שנציגינו במו"מ מנהלים עכשיו ויכוח קשה עם הצד השני על השאלה אם ישוחררו 14 חטופים חיים או 15 חטופים חיים. ונניח שהלחץ שלכם לחתום "עכשיו, עכשיו" ישפיע וידחוף את הממשלה לוותר ולחתום מהר. אתם מבינים שיכול להיות שהמחיר יהיה השארתו של ישראלי אחד נוסף שם? אתם מוכנים להסתכל בעיניים של האמא של האחד הזה, כדי להסביר לה מה עוללתם?
וכמו המפגינים, כך כלי התקשורת. הרי ברור שהעיתון (היה יותר מאחד כזה) שפרש את תמונתה של לירי אלבג על כל דף השער שלו, כשלצידו באותיות קידוש לבנה הטקסט של הוריה "אנו קוראים באופן בהול לראש הממשלה לממש את הכוח שלו ולסיים את המשא ומתן באופן מיידי", נתן מתנה בחינם לחמאס. כולנו שמחנו לקבל את אות החיים מתצפיתנית החטופה, וכאמור, את הוריה של לירי אי אפשר לשפוט, הם עושים כל מה שנראה להם נכון כדי להחזיר את בתם. אבל האם מוגזם לצפות מהעיתונות לגלות מעט אחריות לאומית? הרי למה חמאס מפרסם סרטון של חטופה הקוראת לעזרה במצבה הנוראי? כי הוא דואג לה? כי הוא כואב את כאבה? כי חשוב לו להשאיר אותנו מעודכנים? לא, הוא עושה את זה כי הוא רוצה שהלב הרגיש שלנו יישבר וניתן לו את כל מה שהוא רוצה. ומה עושים כלי התקשורת בישראל? משדרים את הסרטון הזה בדיוק עם אותם ההקשרים שחמאס רוצה שנשדר. מה ההבדל - באפקט של הפרסום, ורק בו כמובן - בין מה שעושה חמאס למה שעושה "ידיעות אחרונות"? בין מה שמשדר חמאס למה שמשדרת הטלוויזיה שלנו? הרי התמונות של לירי אלבג על שערי העיתונים כמוהם כמודעת פרסומת שחמאס הוא משרד הפרסום שלה. פעם משרד הפרסום של אוסם תופס את השער, ופעם משרד הפרסום של סינואר. שניהם, להבדיל, מוכרים את מרכולתם. שניהם, להבדיל, רוצים לשכנע אותנו בנכונות התעמולה שלהם. ומה אנחנו עושים? משתפים עם זה פעולה. במקום לשים לצד התמונה של אלבג דרישה בלתי מתפשרת לדרוש מחירים כבדים ממי שעולל לה את מה שעולל, העיתונות כולה שרה במקהלה את שירו של האויב, ומצטרפת אליו בקריאה לממשלת ישראל לתת לו את מה שהוא רוצה. זה כל כך נורא שאי אפשר לתפוס את זה.
זוכרים את אותו מסמך שהודלף ל"בילד" הגרמני ופורסם בהמשך גם ב"ישראל היום"? זוכרים שהסבירו לנו שמדובר בקמפיין השפעה נוראי מצידה של לשכת נתניהו על הציבור הישראלי? ובכן, יותר ויותר מתקבל הרושם שהסיפור הפוך. שהטענה הזו עצמה, הייתה קמפיין השפעה של העיתונות הישראלית ושל גורמים במערכת הבטחון, שיחד ניסו לשכנע אותנו שמה שכתוב במסמך איננו נכון. שחמאס לא באמת משחק בנו כמו שחשבנו.
תזכורת קטנה: המסמך הזה, שחיברו דרגי ביניים במודיעין של חמאס, והמתייחס להצעת המתווכות להפסקת אש, לימד עד כמה חשוב לחמאס לטפח את הקרע הפנימי בתוך החברה הישראלית, עד כמה חשוב לו להפעיל לחץ פסיכולוגי על משפחות החטופים כדי להגביר את הלחץ העממי על ממשלת ישראל, עד כמה חשוב לו להביע גמישות כלפי חוץ כדי שלא יואשם באחריות לכישלון המגעים, ועד כמה חשוב לו לעשות הכל כדי לאפשר לאנשיו להתארגן מחדש עם תום המערכה, כשישראל תפנה את הרצועה. המסמך החמאסי הפנימי הציע, בהקשר הזה, שארגון הטרור יודיע שהוא מסכים לפריסת כוחות ערביים על הגבול, כדי שאלה ימנעו מישראל להיכנס לרצועת עזה עם סיום המלחמה, בטרם יספיקו אנשיו לארגן מחדש את יכולותיהם הצבאיות.
תסתכלו על מה שהתרחש במו"מ עד כה. תסתכלו על האופן שבו חמאס מפעיל את כל בלוטות הרגש שלנו. תסתכלו איך הוא מבעיר בקלות את הרחובות שלנו. איך הוא מפרסם סרטונים שבהם חטופים שלנו מדקלמים קריאה לציבור הישראלי לצאת לרחוב ולהפגין נגד הממשלה שלהם שאשמה בכל הצרות. איך הוא מביא ישראלים טובים ופטריוטים לקרוא לממשלה לעשות את זה. איך הוא נאבק להמשיך להנהיג את רצועת עזה. תסתכלו ותבינו שהמסמך שפורסם ב"בילד" היה שיקוף מדויק של המציאות. העיתונות הישראלית זעמה על הפרסום הזה ב"בילד" מכיוון שהוא פגע בנראטיב שהיא משדרת ללא הרף. נראטיב שלפיו יש צורך להיכנע. נראטיב שמספר שחמאס רוצה עיסקה ואנחנו אלה המסרבים להתגמש. מי שאחראים אצלנו על זרימת המידע ועל תיווך המציאות לא רצו שניחשף למציאות הזו. ואם היה מבצע השפעה על החברה הישראלית, לא הפרסום ב"בילד" היה המבצע הזה, אלא המאבק התקשורתי שניסה לספר לנו שאין בו ממש.
אנו שומעים כבר חודשים ארוכים הסברים על כך שחייבים להפסיק את המלחמה ברצועת עזה כי צה"ל מדשדש, ולא עושה כלום, ובעצם נגמרו לו כל המשימות. כדי לדעת כמה הדברים נכונים, נכנסתי לאתר של דובר צה"ל כדי להתעדכן מה עשינו ברצועה בשבועות האחרונים. ובכן, כוחותינו חיסלו בתקופה האחרונה מאות מחבלי חמאס, ועצרו מאות מחבלים אחרים. במרכז הרצועה, ואלה כאמור דיווחי דו"צ מהימים האחרונים בלבד, חיילינו איתרו והשמידו תוואי מנהרה ובו אתר תת קרקעי לייצור אמצעי לחימה. בדרום הרצועה, בצפון רפיח, לוחמינו איתרו והשמידו מתחם לייצור רקטות ואמצעי לחימה ובו רקטות לטווח בינוני-ארוך. בג'בליה הם השמידו תוואי תת קרקעי בעומק עשרות מטרים ובאורך של כשני קילומטרים, ששימש את מחבלי חמאס לשהייה ארוכה, ובסך הכל השמידו בגזרה הזו תוואים תת קרקעיים באורך של 7.5 קילומטר ובעומק של עשרות מטרים. חוץ מזה, השמיד צה"ל את "שכונת הקצינים", ששימשה את מפקדי חמאס כמקום מחבוא ומתחם טרור בצפון הרצועה באזור המשקיף לגזרת שדרות, ומצא במקום עמדות לירי נ"ט, מלכודים, פירים, מטענים רבים ואתרי שיגור שכוונו לשטח הארץ. בחודש דצמבר לבדו, כך לפי דובר צה"ל, ביצעו מטוסי קרב, מסוקי קרב וכלי טיס מאוישים מרחוק, למעלה מ-1,400 תקיפות אוויריות, כשבין המטרות חוליות מחבלים, פירי מנהרות, תשתיות תת-קרקע, עמדות תצפית וצליפה ומחסני אמצעי לחימה. אלה דוגמאות ספורות בלבד. אם היינו מכריזים לפני חודשיים על הפסקת המלחמה, יוצאים מהרצועה כפי שדורש חמאס, ולא פועלים נגד כל תשתיות הטרור הללו, כל הרשימה שפורטה כאן - מחסני הנשק, המחבלים, המנהרות, אמצעי ייצור הרקטות ועוד - הייתה עומדת על הרגליים ומשמשת את ארגון הטרור גם מחר.
מעבר לזה, אני מודה שאני לא מבין מה חושבים אלה התומכים בהפסקת המלחמה. איך אנחנו מחזירים הביתה את יישובי העוטף, כשחמאס ממשיך לנהל את המדינה שהקים מעבר לגדר שנמצאת מטר מהם? הרי תראו כמה רקטות נורות עדיין מהרצועה. מישהו מוכן לצאת עכשיו מהרצועה, ולאפשר לחמאס להתארגן ולהמשיך לתקוף אותנו כאילו לא קרה כאן כלום?
לא נוכל לסיים את המלחמה הזו בלי להחזיר את החטופים. לא נוכל לסיים את המלחמה הזו כשחמאס שולט ברצועת עזה. לא נוכל לסיים את המלחמה הזו כשהיישובים שלאורך הגבול לא יכולים לחזור הביתה ולישון בשקט בלי חשש. לא נוכל לסיים את המלחמה הזו בלי לצרוב לאויב תודעת תבוסה שתוציא לכל מי שמעוניין לפגוע בנו בעולם הערבי הרחב את החשק לעשות את זה גם בעוד 50 שנה. מההנחות האלה חייבת להיגזר כל החלטה. איך עושים את זה? יש דרכים רבות, אף אחת מהן אינה פשוטה. מה שברור זה מה אסור לעשות. אסור להמשיך להדהד באמצעי התקשורת וברחוב את עמדת האויב. אסור לדרוש מהממשלה לתת לו את מבוקשו. אסור לחזור ל- 6 באוקטובר.