עשור מחיי השקעתי בתיעוד מחיקת הקרבתם של לוחמי האצ"ל והלח"י מהתודעה הישראלית. עשורים לפני שמישהו חלם על רשת חברתית התמסר בן-גוריון לעצב כאן דורות שיהיו משוכנעים שרק למפא"י (ולמחתרות הסוציאליסטיות) נחלה ב-"מגש הכסף" ובהקמת המדינה.
על האופן שבו המשימה יושמה פירטתי בהרחבה בספרי "הדרך אל הפנתאון" (2007, כרמל) שיצא גם במהדורה בינלאומית Politics of Memory, 2013, Routledge)): החל מאי הנפקת מספרים אישיים לחללי המחתרות הרביזיוניסטיות - אל מול חיולם הרטרואקטיבי של חללי ולוחמי ההגנה והפלמ"ח; הפיכת מרחבי הלחימה של ההגנה למקומות לעליה לרגל ולמוזיאונים, אל מול "החבאת" אתרים הממחישים את תרומת "הפורשים" (הטבעת אלטלנה; הפיכת כלא עכו שנפרץ באופן הרואי ע"י הרביזיוניסטיים לבית חולים לפגועי נפש במקום למוזיאון); התנכרות לספריות ציבוריות שהחזיקו ספרים רביזיוניסטיים (כמו הספר "המרד" שכתב מנחם בגין, ובו עדות על תרומת האצ"ל להקמת המדינה, על ידי איום בהסרת התקצוב הציבורי לספריה שתחזיק אותו) ועוד.
בן-גוריון לא אפשר למפלגת חירות להתהדר במוניטין של הקרבה. המחירים לכך היו טראגיים. במארס 1968 כתבה שרה צוקרמן, שבנה שמואל נפל בלח"י, לשר מנחם בגין, על מה שכיניתי "חווית האובדן הלא מוקר" וההקרבה השקופה של בנה: "איני יכולה יותר ... אני אם שכולה קרוב ל-25 שנה ... כבר כמה שנים שכל יום זיכרון לפני יום העצמאות אני מרגישה עלבון וכאב צורב ... מה עם בנינו? … הם הפקר". "כאבך הוא כאבי" כתב לה בגין, "ומה אוכל עוד להוסיף על העוול שנעשה במשך עשרים שנה לבנים הגיבורים והקדושים אשר מסרו נפשם ... וקורבנם לא הוכר. ... בטוחני כי יבוא היום ... בו גם בבנייני 'יד לבנים' ייחרתו שמותיהם של כל לוחמי המחתרת". יום שהגיע אגב רק בשנת 1982, אז הגיע הליכוד לשלטון לא רק במדינה אלא גם במועצת העיר תל אביב.
אני מעלה כל זאת על הכתב עקב הבלתי נתפס: נציגי הליכוד פועלים לפתע כמפא"י: מוחקים את הקרבת יאיר גולן וחבריו ב-7 באוקטובר ולאחריה. מעצבים את "האמת" של בוחריהם ביחס לעבר. גולן וחבריו הם גיבורים שהסתערו אל התופת וחילצו ממנה את מי שרק יכלו ביום בו המדינה כשלה. רק בשל עמדותיהם, או תמונת הראי שהם מציבים לממשל שלא תפקד - מנסה מפלגת השלטון לטעון שיתכן ובכלל בגדו? ממש כמו שנכתב על ארגון מתנדבים שנכנס לחלל שהמדינה הותירה ופעל למען מפונים, משפחות חטופים וכל אזרח שהיה זקוק.
בוש לך מר נתניהו. אתה שמעת מאביך, שיצק מים על ידיו של ז'בוטינסקי, על העוול שעליו כתבתי. עוול שבוצע על ידי ממסד שלא בחל לערב את שיבוש האמת במלחמתו הפוליטית ביריביו. עוול שבגינו קרוביך שלך הלכו שנים כפויי ראש באשמות שווא כי בגדו, התנקשו בארלוזרוב או ביקשו לבגוד במרות. זאת כאשר היו בראש ההקרבה הלאומית.
דפוק על השולחן והבהר לחברי הנבחרת שלך: "לא בבית ספרנו". הבהר להם שיש מי שתרמו בשנה נוראה זו יותר מהם. אמור להם שאיש לא בגד. שבשדה הקרב - כולם גיבורים. כולם אחים לנשק. עשה מעשה בגין. למפלגתך אסור לקחת חלק בפשע שכזה. "אמת אחת. ולא שתיים".
הכותב הוא חוקר במרכז בס"א ובתוכנית לניהול ויישוב סכסוכים ומו"מ, אוניברסיטת בר אילן