ממשלת הסיפוק המיידי מציגה: כך מפקירים את עתיד מדינת ישראל

סליחה על הפתיח הפילוסופי-משהו, אבל בני האדם מתוכנתים כדי לרדוף אחר סיפוקים מידיים, בוודאי בעידן הקפיטליסטי (תילי תילים של תאוריות נכתבו כבר על ההבדל בין דור הספר לדור הטלוויזיה ועל השפעת סרטוני הפרסום - שפותרים לנגד עינינו בעיות, מהשמנת יתר ועד בעיות פיננסיות בשלושים שניות. נניח להן לעתה), אבל בעידן הנוכחי של הפוליטיקה הישראלית, נדמה שהסיפוק המיידי הפך לחזות הכל.

קחו לדוגמה את גדעון סער. עמדת המיקוח שלו, בשיחות שקיים עם עמיתיו לאופוזיציה, לא הייתה טובה, בלשון המעטה. הסקרים הראו לו שהתמיכה בו מסתכמת בקרובי משפחה מדרגה ראשונה והנכס היחיד שנותר לו היה אצבעותיו - שלו ושל חבריו לסיעה, כדי לסחור בהן ולהבטיחן לכל המרבה במחיר.

גם בקרב מי ששמחו על הצעד שעשה לבסוף, אין אפילו אחד שסבור שהייתה אידיאולוגיה מאחורי המהלך, עד כדי כך שלפעמים לא מובן מדוע סער מתאמץ בכלל להעמיד פנים, אבל נעזוב את מניעיו לרגע - ונסתכל על התוצאות האפשריות.

סער אולי לא היה זוכה למעמד כזה של ליברמן, לפיד, גנץ, איזנקוט או בנט, אבל הוא היה יכול להבטיח לעצמו (ואולי אף לאחדים מחבריו) מקום ריאלי בכל התארגנות פוליטית של הגוש שירכיב את הממשלה הבאה.

במקום זאת הוא זחל בחזרה אל הליכוד, רוקד לפי חלילו של נתניהו, תלוי ברצונם הטוב ובחסדיהם של האדון - ובעיקר של הגברת.

מה יצא לו מזה? יכול להיות שסער מהמר על כך שישוריין במקום ריאלי ושאחרי הפסד הליכוד בבחירות, יהיה חלק מההנהגה החדשה, אולי אפילו מועמד לראשות המפלגה. זה ריאלי בערך כמו שאני אהיה מלך השערים של הפרמיירליג, אבל הי - פנטזיות הן בחינם, ומאחר שזו של סער הייתה להיות יום אחד ראש ממשלה, הרי שקשה מאוד להיפרד מחלום ילדות, גם כשאתה אמור להיות גבר מבוגר.

אם לזקק את המעשה של סער ולנתק אותו מהקשרים פוליטיים, הרי שבגדול הוא העדיף תגמול מידי, בדמות תפקיד שר והבטחה כלשהי (שסוכמה ואולי אף נחתמה) לבחירות הבאות ברשימת הליכוד, על פני עתיד פוליטי ריאלי.

למה אני בטוח שסער נמצא בדרך ללא מוצא? גם מפני שנתניהו הלחיץ והסחיט, זה שבמו פיו מוטט כבר פעמיים (לפחות) אופציות לעסקת חטופים רק כדי לא לפרק את ממשלתו, יבטיח כל דבר לכל אחד, אבל יותר מכך - בשל העובדה שסער הוכנס לממשלה כדי להכשיר את שרץ ההשתמטות, דבר שמנוגד לחלוטין לדעת הבייס שלו - חברי ליכוד, אנשי הציונות הדתית שלא מוצאים את מקומם בקרב המפלגה שניכסה לעצמה את השם ובשוליים, גם מי שהם אנשי ימין חילוני לא-ביביסטי, שסברו שנותרה עצם אחת ישרה בגופו.

האמינו או לא, גדעון סער אינו הנושא כאן, כי הנה מצטרף אליו עוד אחד שלא עובר בסקרים את אחוז החסימה, בצלאל סמוטריץ'.

זו הייתה יכולה להיות שעתה היפה של הציונות הדתית, שהייתה יכולה להיות מוכתרת כאליטה החדשה של ישראל. הייצוג המרהיב שלה בחזית הלחימה (ולמרבה הצער גם בין הנופלים), ההכרה של רוב החברה הישראלית בנצחיותן של רוב ההתנחלויות, השילוב של רבים כל כך מבניה - לא רק במערך הלוחם אלא גם בעולמות העסקים בדגש על הייטק, פריחת החינוך הממלכתי-דתי ועוד.

מעמדת כוח שכזאת היא הייתה יכולה לשלוח יד לעבר יתר חלקי החברה בישראל ולהיות מה שהייתה ההתיישבות העובדת לציונות ולמדינת ישראל עד לפני כמה עשורים.

במקום זה היא מיוצגת בכנסת בידי נוכל פוליטי שמהנדס את תקציב המדינה כך שיוכל להמשיך ולהזרים מיליארדים לתמיכה בהשתמטות המאורגנת משירות ומעבודה, ברשימה שהיא הלחמה של שרידי מה שהייתה פעם המפלגה הדתית-לאומית (מפד"ל) עם יהדות גזענית מבית מדרשו של כהנא.

בעצם, היא בכלל לא מיוצגת בכנסת, שכן במרבית הסקרים לא מצליחים נציגיה לדלג מעל רף אחוז החסימה - אולי מפני שמי שהכניס את סמוטריץ' למשרדי האוצר והביטחון, קצת מתבייש במה שהוא עושה. אצבעם של סמוטריץ' וחבריו בעד חוק ההשתמטות, תהיה גם חתימה על תעודת הפטירה הפוליטית שלהם. המחנה שכבר 15 חודשים מדלג באמונה משבעה אחת לשנייה, על עוד בן שנפל, לא ישכח ולא יסלח למי שהיה פעם "חצי משתמט" והפך למשתמט גמור.

אם נבקש גם כאן לזקק את מעשה סמוטריץ' לאמת נטולת הקשרים פוליטיים, הרי שגם הוא מעדיף לראות את הטווח הקצר, את הגמול המיידי ולא את העתיד הרחוק יותר.

תתפלאו, אבל גם סמוטריץ' אינו הנושא - כי קחו למשל את ישראל כ"ץ, האיש שנושא רשמית בתפקיד שר הביטחון, אך נטול אפשרות להכריע בעצמו כמעט בשום סוגייה שאינה מנהלתית. כ"ץ היה יכול להישאר במשרד החוץ.

בלי הישגים גדולים מדי (בלשון המעטה), אבל לפחות בעמדת המתנה ליום שאחרי נתניהו עם סיכוי כלשהו לרשת אותו - אם לא בהתלהבות שבה התייצבו בוחרי הליכוד בקריאות קצובות מאחורי "ביבי ביבי", אזי לפחות (אולי) כמועמד של פשרה פנים ליכודית שהייתה מבקשת לדחות את ההכרעה הפנימית עוד קצת.

מה עשה כ"ץ? לא עמד בפיתוי של פוטו-אופרטיוניטי עם וסט וקסדה (שלמרבה הצער גורמות לו להיראות יותר כמו בוב הבנאי ופחות כגנרל, ע"ע החיקוי המוצלח של ירון ברלנד ב"ארץ נהדרת") כשהוא ממשכן תמורתו את האידיאולוגיה הליכודניקית, בהתמקדות בקידום חוק השתמטות. אוי לעיניים שכך רואות - ואפשר להגיד הרבה דברים על חברי ובוחרי הליכוד, אבל הם רואים הכל וגם זוכרים. במילים אחרות: לא כולם טיפשים כמו שכ"ץ חושב.

ושוב, אם לנסות להרחיק את כל זה מהזירה הפוליטית ולצמצם למשפט: גם ישראל כ"ץ בחר לזכות בסיפוק המיידי במקום לתכנן לטווח הארוך.

לא יודע מה אתכם, אבל לפחות אצלי האחד ועוד אחד ועוד אחד האלה מתחברים לשלושה - שמעידים על יתר חבריהם לממשלה. אם פעם הייתה לנו ממשלת ליכוד לאומי, אזי עתה יש לנו את ממשלת הסיפוק המיידי.

"היום שאחרי" בעזה? רק אחרי שאחרון מחבלי חמאס ייכנע (במילים אחרות, לעולם לא), עסקת חטופים כוללת - שמחירה הכואב ידוע מראש? בואו ננסה בשלבים, שיהיה משהו עכשיו לפייס את דעת הקהל ועל הנותרים נדבר יותר מאוחר או לעולם לא - מה שיבוא קודם.

וזה לא מפתיע, כי גם האיש שעומד בראשה היה יכול לנצל כבר מזמן את הכוכבים שהסתדרו עבורו בשורה, כדי לנסח חזון חדש - לא רק למדינת ישראל אלא למזרח התיכון (ואולי אפילו לעולם - ממש כך!) כולו.

עם סדר חדש בלבנון ובסוריה, עם פתרון מניח את הדעת שתחום בין הצורך להאכיל את עזה לצורך למשור על ביטחונם של תושבי הנגב המערבי - ובעיקר עם נורמליזציה עם כלל מדינות המפרץ, בראשות סעודיה, שהיה מניח תשתית למזרח תיכון חדש, מזרים דם חדש בעורקי המשק הישראלי ועוד.

יתרה מזאת, הוא היה יכול לנצל את עוצמתו הפוליטית (כראש ממשלת 68 ח"כים) כדי לסגור מעתה דיל עם יריביו הפוליטיים, שיעניקו לו רשת ביטחון לשחרור החטופים ולהצהרה מדינית מתונה (גם אם מעורפלת) שנועדה לפייס את השותפים מריאד, ומילא זה - יסייעו לו בעיכוב משפטו עד לפרישתו מהחיים הפוליטיים, בשיבה טובה וכמי שהוביל את ישראל אל עידן חדש.

מה הוא עושה במקום? מנהל קרב מאסף: משנורר גימלים מהרופאים כטירון נצנצן, כדי לדחות בעוד כמה ימים את עדותו, מלמד סנגוריה על אשתו הגולה אצל בנו, מפעיל מכונה של ליצנים שעוסקת בזוטי-זוטות או בטיפוח של עלילות דם על ראשי מערכת הביטחון עד שאפילו בקרב תומכיו, אלה שתמיד ראו בו איש מבריק, מתעורר החשד שמא השתבשה עליו דעתו.

וזה נורא, פחות בגלל הטרגדיות הקטנות של פוליטיקאים שלפחות שלושה מהם ייזכרו כלא יותר מהערות שוליים בדברי ימי מדינת ישראל - והרבה יותר מכך בכלל הטרגדיה שלנו. כי מה מבדיל מנהיג מתומכו, נבחרי ציבור מבוחריהם וחברי כנסת-שרים ממי שהצביעו עבורם, אם לא היכולת לראות למרחק?

בעוד אנו עסוקים באיך לגמור את החודש, באהבות וסכסוכים, בחברויות ואינטריגות קטנות במקום העבודה, ברכב חדש, בנסיעה לחופשה או בחוגים של הילדים, כלומר - בכאן ובעכשיו, בחיים שחינכו אותנו לצפות לגמול מידי, הרי שהמנהיגים שלנו אמורים היו לתכנן עבורנו לטווח הארוך.

למשל להגיש תקציב שלא רק פותר בעיות של ממשלה במאבק הישרדות בדמות כספים קואליציוניים, אלא בונה גם את עתיד ישראל.

למשל השבחת כוח האדם בענף ההוראה - מגיל הגן ועד למוסדות האקדמיים, דרך בתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים והתיכונים.

למשל טיפוח מערכת הבריאות וסיפוק צרכיה הדחופים, בראשם עתודה של רופאים שיעמדו לרשות האוכלוסייה הגדלה והמקשישה.

וכן, למשל גם בתיקון מערכת המשפט. לא באמצעות תרמית שמכונה "רפורמה" אך תפקידה הוא להנדס מחדש את הדמוקרטיה, אלא בגיוון השופטים, בהוספת שופטים, בהתייעלות שתמנע עינויי דין ועוד.

זו הייתה יכולה להיות שעתם היפה של אזרחי ישראל, למרות נקודת המוצא שאין כואבת ממנה של ה-7 באוקטובר. שעה של הבטחות ביטחוניות, חברתיות וכלכליות, שלשם שינוי יש בהן ממש. שעה של שיבת בנים לגבולם וחטופים למשפחותיהם, שעה שבעזרת ממשל אמריקאי תומך אך בלתי מעורב (כפי שמסתמן ממשל טראמפ) זקוקה רק להנהגה ישראלית אמיתית, לא ברית של משתמטים עם גזענים ושל נוכלים עם מי שמבקשים רק לחמוס עוד מעט בטרם ייגמר.

למרבה הצער, בעוד אנו עסוקים בצרות החיים שלנו, שלא מאפשרות לנו לתכנן לטווח הארוך (אפילו חיסכון פנסיוני, לכאורה האינטרס של כל אדם, נכפה עלינו בחוק...), "התברכנו" בממשלה צרת אופקים עד כאב, ממשלה שמחשבת את קיצה מהצבעה להצבעה, מתקציב לתקציב, ממינוי למינוי, מחקיקה הזויה אחת לאחרת, מדיון אחד בבית המשפט לניסיון לדחות את זה שאחריו.

ממשלה שבה כל האמצעים כשרים: פגיעה בביטחון, אובדן חיי חיילים שלא לצורך, הפקרת החטופים, הרס הכלכלה - וכל מה שיש לו נגיעה לטווח הארוך, דברים שאינם מעניינים אפילו את חברי ממשלת הסיפוק המיידי.