שנה ושלושה חודשים של רכבת הרים רגשית - למדתי להתקיים בתוך חוסר ודאות, פחד, חוסר שליטה וחוסר אונים. השבועות האחרונים מטלטלים וכואבים במיוחד. אני מנסה שלא לטבוע בתוך ים השמועות, הידיעות, חצאי האמיתות והשקרים סביב שיחות המשא ומתן ובתוך כל זה לדחות את הקץ ולא לתכנן איך אנחנו מציינים יום הולדת שני לכפיר בשבי.
איך יתכן שהאחיין שלי שנחטף בן 8.5 חודשים, יציין יום הולדת שנתיים בגיהינום?! איך יתכן שהוא עדיין לא חגג יומולדת עם אביו, עם משפחתו, בביתו ובארצו?! איך אני אוכל לעמוד שוב על במה ולהקריא "ברכה" לילד (הוא כבר לא תינוק) שלא פה, איך אוכל להמשיך ולאחל לו בריאות וחופש וביטחון כשהתחושה היא שהסיכוי שהוא ישוב, אולי האחרון שיהיה, הולך ומתרחק, כמו כל ההזדמנויות הקודמות שהיו.
"הרשימה" עם שמות החטופים שאמורים להשתחרר בפעימה ההומניטרית לא הייתה צריכה להתפרסם. אין משמעות לאף רשימה, אמינה ככל שתהיה, כל עוד לא נחתם הסכם. הפרסום שלה מטלטל וחסר אחריות. המסר היחיד שאפשר להבין ממנה, הוא איתות שחמאס מעוניין בהסכם ושהסכם חייב להיחתם כבר. הסכם שיכלול את כולם. יתחיל בחטוף הראשון אבל גם יבטיח מתי ובאילו תנאים ישוחרר האחרון.
ההתעקשות של ראש הממשלה להציג עצמו כמי שמנסה להוציא כמה שיותר חטופים חיים בפעימה הראשונה תמוהה בעיניי. מדוע אינו שם על השולחן הצעה להסכם כולל, קצר טווח בן מספר שבועות, שיכלול את כולם. או אז, משמעות כל שלב בהסכם פחותה.
ההבנה הרווחת היא שאינו עושה זאת כי הדבר ידרוש הפסקת לחימה או הפסקת אש ארוכת טווח, אני לא בטוחה שכפיר או אריאל מבינים את ההבדל בסמנטיקה. הם נאלצים לחיות בינתיים את הסיוט, כבר שנה ושלושה חודשים! 15 עשר חודשים של הפקרה שלהם ושל יתר החטופים תוך הפרת זכויותיהם הבסיסיות ביותר לחיים בכבוד, לחירות, שלא לדבר על זכויותיהם כילדים וחסרי ישע.
מדינת ישראל מחויבת לאזרחיה, ערכית, מוסרית וגם על פי החוק. רק בשבוע שעבר חולצו ילדים מכת בדרום אמריקה ושלושה מטיילים מפסגת הר ביפן. אז מדוע לא מחלצים את כפיר? שנה ושלושה חודשים שאני מרגישה שאנחנו מנסים לשכנע, להזכיר, לזעוק את מחויבותם של מי שכשלו בהשבת כל החטופים.
פנינו לרגש ולערכים - ערבות הדדית, קדושת האדם החי והמת, החשיבות שבחידוש האמון והחוזה שבין המדינה לתושביה. פנינו להיגיון - השבת החטופים בהסכם הוא צעד נכון אסטרטגית עבור אזרחי המדינה ועבור החיילים שנלחמים להגנתה.
כעת נותר לנו לפנות לחוק ולבקש משופטי בג"ץ לוודא שהממשלה אכן פועלת באופן שתואם את מחויבותה להגן על זכויות האדם הבסיסיות של כפיר, אריאל, שירי וירדן ועוד 94 חטופים, חיים וחללים. הערב התבשרנו שיוסף וחמזה שנחטפו בחיים, נרצחו בשבי. הם היו צריכים לחזור בחיים, הם יכלו לחזור בחיים. אם רק היתה מתקבלת כבר החלטה. עוד הוכחה כואבת שהם לא רק סובלים, הם גם מתים שם.
העתירה שהגשנו השבוע, 112 בנות ובני משפחות חטופים וחטופות ששוחררו בעסקה - דורשת משופטי בג"ץ להוציא צווים דחופים שיבטיחו שהמדינה תעשה את המובן מאליו, את הנדרש ממנה על פי חוקי היסוד שהיא חוקקה - ותפעל להבטיח את הזכות לחיים בכבוד, הזכות לחירות ועבור החללים החטופים - גם הזכות להיקבר בכבוד. לא נשקוט ולא נעצור עד שכולם יוחזרו. וזה חייב לקרות הפעם.
עופרי ביבס לוי היא אחותו של ירדן ביבס שנחטף לעזה עם רעייתו שירי ושני ילדיהם אריאל וכפיר.