לפני כשבועיים, בכנס שארגן משמר החינוך הממלכתי, עמדו יחד ראשי מפלגות האופוזיציה, יאיר לפיד בני גנץ ויאיר גולן, וקראו לביטול החלטת הממשלה להעניק לאבי מעוז סמכויות במשרד החינוך. כזכור, סגן שר החינוך, ממפלגת נעם הקיצונית, קיבל תקציב ייעודי לצורך הקמת מערכת מעקב אחר מנהלי בתי ספר, במטרה לנטר תוכניות חיצוניות.
תחת מעטה של "שקיפות", נוצר חשש כבד שמעוז שידוע בקיצוניותו, ינהל ציד מכשפות קולני נגד מנהלים שיבחרו להכניס תוכניות המעודדות שוויון, סובלנות כלפי להט"ב ומפגשים בין קבוצות שונות בחברה הישראלית. אין בהסדר הזה שום היגיון זולת הרצון הפוליטי לשרת את מטרותיו הצרות של מעוז - איש ישיבת הר המור הקיצונית שדעותיו מייצגות פרומיל מהחברה הישראלית - ולכפות את אותן על כלל הציבור.
אנחנו, אנשי המחנה הדמוקרטי־ליברלי, אומרים: לא יקום ולא יהיה. אבל האמירה שלנו רחבה מזה. הממשלה, שנתונה לסחטנות מגזרית צרה, נתנה לנו בפרשת אבי מעוז קריאת השכמה מהדהדת, שמכריחה אותנו למתוח קו בחול; לסמן את החזית החשובה ביותר במשא ומתן הקואליציוני הבא. לקראת ממשלת האחדות הרחבה המסתמנת בסקרים ובלבבות, המאבק על החינוך צריך לעמוד על ראש שמחתנו.
דמוקרטיה אולי מתממשת בבחירות, ויש אף שיגידו שהיא מוסדרת בבית המשפט, אולם היא נבנית בכיתות הלימוד. מה שלומדים הילדים שלנו היום - יקבע אם ישראל תישאר דמוקרטית מחר; אם אזרחיה יאמינו בשוויון, פלורליזם וסולידריות. לכן, בבחירות הקרובות, המחנה הדמוקרטי־ליברלי חייב להציב מטרה ברורה: תיק החינוך חייב להיות בידיו. לא מדובר רק ביעד פוליטי כי אם באחריות היסטורית.
מערכת החינוך הישראלית מפוצלת כמו החברה עצמה. במקום מערכת מאוחדת שמקדמת ערכים משותפים, ובכך עוזרת למצק אותם, קיימים היום ארבעה זרמים נפרדים, שכל אחד מהם פועל כמעט ללא פיקוח. התוצאה היא שבר עמוק: תלמידים חרדים שלא לומדים ליבה, לא מוכשרים לשוק העבודה המודרני ומחונכים להשתמטות, וכל זה בשם צורכי המפלגות החרדיות שחותרות להשאירם מוחלשים; בתי ספר ממלכתיים שנאבקים בתקציבים נמוכים; בתי ספר ערביים שסובלים מאלימות, השתקה ודיכוי; בתי ספר ממלכתיים־דתיים שמחנכים חינוך אידאולוגי הולך ומקצין; וחוסר איזון בין כלל המרכיבים הללו, שמעמיק את הקיטוב במקום לצמצם אותו.
תוסיפו לכך את העובדה שכמעט שלא נלמדים תכנים אזרחיים או ערכים דמוקרטיים, וקיבלתם מתכון לקטסטרופה חברתית. מערכת החינוך, שצריכה להיות הגשר שמחבר בין חלקי החברה, הפכה למנגנון שמחזק את הנפרדות.
שר החינוך הבא יוכל לשנות את כיוון הרוח. הוא חייב לשנות את כיוון הרוח; להתמקד בערכים דמוקרטיים, לימודי ליבה משותפים, וכישורים שמתאימים למאה ה-21, ובכך לבנות מכנה משותף יציב לכלל החברה ולחזק אותה. כך זה עובד בדמוקרטיה ליברלית. החזקה בתיק החינוך היא גם הזדמנות לתקן את העיוותים התקציביים. המגזר החרדי והחינוך הממלכתי־דתי נהנים היום מיחס מועדף במימון, על חשבון החינוך הממלכתי. הפערים האלו לא רק לא הוגנים - הם גם פוגעים בצמיחה הכלכלית ובחוסן החברתי של המדינה.
דרישה של תיק החינוך לבדה לא תספיק. על מנהיגי המחנה הדמוקרטי־ליברלי, הכולל חילונים, דתיים, מסורתיים, את הערבים אזרחי ישראל, וגם חרדים החותרים לחיים במדינה דמוקרטית, ליזום, כבר היום, תוכנית על־מגזרית שתכלול ליבה אחידה בתחומי האזרחות, עברית, אנגלית, מתמטיקה, מדעים, דמוקרטיה ומפגשים בין מגזרים; תוכנית שתכלול שוויון מגדרי, סובלנות דתית וכבוד לאדם באשר הוא אדם. לצד זאת, על מערכת החינוך לחנך להכרה בהיסטוריה ובתרבות של כל חלקֵי החברה הישראלית. וכדי שזה יעבוד, חייבים לעצב מנגנוני פיקוח ואכיפה ברורים, שיאפשרו למדינה לוודא שכולם משחקים לפי אותם כללים.
בבחירות הבאות, המחנה הדמוקרטי־ליברלי לא יכול להרשות לעצמו להילחם רק על סוגיות משטריות או ביטחוניות. הקרב האמיתי הוא על העתיד - ותיק החינוך הוא המקום שבו העתיד הזה מתעצב. זה הזמן להתנות כל שותפוּת קואליציונית בדרישה ברורה: עיגון ליבת החינוך המשותף בקווי היסוד של הממשלה, ערובות קואליציוניות לרפורמה אמיתית, והובלת משרד החינוך על ידי מי שמאמין באמת בדמוקרטיה, בשוויון ובחברה משותפת. כי הקרב על החינוך הוא הקרב על הדמוקרטיה. אם לא ננצח בו עכשיו - נאבד אותה מחר.
נכתב על ידי איתמר קרמר, מנהל משמר החינוך הממלכתי, סא"ל במיל' ולשעבר מנהל בתי ספר ומחנך.