21 מילים. זה מה ששר הביטחון לשעבר יואב גלנט הקדיש לאחריותו לאסון הביטחוני הכבד ביותר בתולדות ישראל בנאום ההתפטרות שלו מהכנסת השבוע. 21 מילים, מתוך 630, פחות מ-5%. גלנט בחר לרדת מבימת הפוליטיקה עם שיר הלל להישגים של מדינת ישראל במלחמת שבע החזיתות, בפזמון חוזר של שבחי עצמו: הובלתי, התוויתי, הבהרתי, התרעתי, קבעתי, פעלתי, ולבסוף - הודחתי, בשל עמידתי נגד חוק הפטור מגיוס, לטובת חיילי צהל ולמען ביטחון מדינת ישראל. זה הנרטיב שהוא רוצה לקבע לגבי העבר, ההווה, והעתיד הפוליטיים שלו, כי כפי שהבהיר בסוף נאומו, מבחינתו זו רק פרידה זמנית, הוא עוד ישוב, ואת הכישלון המהדהד והמדמם של 7 באוקטובר הוא דחק לשוליים כמעט בלתי נראים של הסיפור.
גלנט אמנם נגע בדבריו במחיר הכבד מנשוא ששילמו אלפי לוחמות ולוחמים, אזרחות ואזרחים, וגם התחייב להמשיך לפעול בכל כוחו להשבת החטופים הביתה, אבל הוא נמנע מלהזכיר או להתייחס ישירות ל-7 באוקטובר, היום בו נהרגו ונחטפו הכי הרבה ישראלים מאז קום המדינה. רק 21 מילים רמזו, ומרחוק, לקיומו של אסון ולחלקו במחדל. "כשר ביטחון לשעבר, אני אחראי לכל מה שאירע מתחילת תפקידי בחודשים שלפני המלחמה ועד לסיום תפקידי בחלוף למעלה משנה מתחילת המלחמה", הוא אמר, עשה צ'ק על רובריקת "האחריות", ועבר הלאה.
מתרחק מהתבוסה הצורבת ומשכתב עם תודעת ניצחון
בשונה מראש הממשלה בנימין נתניהו, שמתחמק בניסוחיו עד היום, גלנט מיהר לקחת אחריות פומבית בימים הראשונים שאחרי האסון, ושב וחזר על נוסח פחות או יותר דומה בכל הצהרותיו ונאומיו, לצד קריאה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, בעוד נתניהו פועל למסמס ולזהם אותה בתוך מכונת הרעל נגד בית המשפט העליון. בניגוד לראש הממשלה, שר הביטחון לשעבר גם ביקר בניר עוז, הקיבוץ שספג את המכה הקשה ביותר, ויותר מפעם אחת, והרכין את ראשו באצילות אל מול ראומה קדם, שאיבדה את בתה, חתנה ושלושת נכדיה בטבח שמחת תורה, וזעקות הזעם והשבר: "איפה הייתם?".
אבל ההחלטה של גלנט להתפטר מהכנסת כעת - כדי שיוכל להתמודד בעתיד בליכוד ללא איום של סנקציות מהסיעה - חשפה שכמו נתניהו, אין לו שום כוונה ש-7 באוקטובר יביא לסוף דרכו הפוליטית, ושהסיפור שהוא מספר לעצמו ולאחרים הוא לא על הפקרה וכישלון אלא סיפור הצלחה. הזמן שחלף, ובעיקר בזכות שרשרת ההישגים הביטחוניים המסחררים והמדהימים על ראשיהם של סינוואר, נסראללה ומשטר אסד, אפשרו לכל קברניטי 7 באוקטובר - מנתניהו דרך גלנט עד הרמטכ"ל הרצי הלוי - להתרחק מהתבוסה הצורבת ולשכתב אותה עם תודעת ניצחון.
גם במקרה הזה, נתניהו הוא אבי הקונספציה. הוא החל בשכתוב ההיסטוריה כבר מהרגעים הראשונים אחרי שהוא וסביבתו התעוררו מההלם של 7 באוקטובר. מקורביו שוגרו להשיג ולמחוק פרוטוקולים מן העבר ולהערים קשיים ולחסום את מנגנוני התיעוד וההקלטות של גורמי הביטחון בדיונים החסויים, שופרות התעמולה גויסו לקמפיינים של רפש וקונספירציות נגד צה"ל ושב"כ, אחר כך נגד משפחות חטופים ואחים לנשק. במקביל, החלו טפטפות רעל נגד בג"ץ ובית המשפט העליון לצאת למסע דה לגיטימציה נגד ועדת חקירה ממלכתית, המנגנון הראוי היחיד לבדק בית מקיף ואמיתי לאסון לאומי בסדר גודל כזה.
בציבור הכללי זה לא עובד, כפי שמוכיחים כל הסקרים באופן עקבי: רוב גורף של הישראלים תומך בוועדת חקירה ממלכתית, אותו רוב שרואה בנתניהו אחראי ל-7 באוקטובר, מתנגד לחוק ההשתמטות ותומך בעסקת חטופים. אבל זו כבר לא השבשבת של נתניהו, כפי שמעידות גיחותיו התקשורתיות הבלעדיות בערוץ 14 בשנים האחרונות. אחרי שנה ושלושה חודשים של צפייה בפטריוטים, הבייס העמוק כבר יודע בדיוק מי אשם ובעיקר מי לא, משוכנע שועדת חקירה ממלכתית היא זרוע של הדיפ סטייט ושהדרישה האותנטית של ניצולי ושורדי ושכולי 7 באוקטובר היא זרוע של מפגיני קפלן.
"תחלמו", גלית דיסטל אטבריאן צרחה בכנסת בחודש שעבר, ודודי אמסלם הכריז שתהיה רק ועדת חקירה "אמיתית, של העם, הגונה וישרה", יו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן נטש השבוע ברשעות משפחות שכולות באמצע דיון רק כי דיברו יותר מדי על הדרישה שלהן להגיע לחקר האמת ולקבל תשובות. יותר מאלף משפחות שנפגעו הצטרפו למועצת אוקטובר שיש לה רק מטרה אחת, ועדת חקירה ממלכתית, אבל בממשלה ובקואליציה אוטמים אוזניים בפני הכאב שלהן עם ספינים על ועדות פוליטיות/אלטרנטיביות/מיוחדות ובעיקר בלי שופטים שלכאורה לא אמינים בעיני הציבור, (אפשר לחשוב כמה אמון יש בהם, כן?). בפועל, לא מתקדם באמת כלום, פרט למאמץ של נתניהו לשכתב את ההיסטוריה שנמשך כל הזמן, כרגיל.
מגדל שן של פוליטיקאים מנותקים וחסרי לב
גם היחס למשפחות החטופים שמתייצבות מדי שבוע בוועדות הכנסת, שהופך קר ומנוכר משבוע לשבוע, ירד השבוע לעוד שפל חסר רגישות וחמלה: ההחלטה של יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה לאסור את כניסתה של עינב צנגאוקר, אמא של מתן שחטוף בעזה, בשל "הפרות סדר", מביישת ומבישה את התואר והמוסד הממלכתי שבראשו הוא עומד, במקום להיות בית העם, הופכת להיות מגדל שן של פוליטיקאים מנותקים וחסרי לב.
צנגאוקר ו-99 חטופים נוספים נמצאים בעזה כבר יותר מ-450 יום בגלל מחדל שקרה במשמרת שלהם; הנוכחות של בני המשפחות שלהם בכנסת אמורה להפריע להם ולהזכיר שכל עוד הם לא חוזרים הביתה ה-7 באוקטובר עדיין נמשך וזה עליהם. אבל קו ישר מחבר בין האטימות והרוע בו נתקלות משפחות חטופים ומשפחות שכולות במסדרונות הכנסת לבין הקמפיין נגד ועדת חקירה ממלכתית: לא רק שההנהגה לא לוקחת אחריות על המחדל וההפקרה, היא גם מנסה להעלים ולהשכיח את 7 באוקטובר ולמחוק אותו, גם מההווה וגם מהעבר.