זרח הוא הצעיר משלושת בניה של אם יקרה, חולה אנושה שאף רופא לא מצליח למצוא לה מרפא. זקן חכם מציע להביא לה פרח שליבו לב זהב, שאותו תריח וכך תירפא. הבן יוצא מקצה העולם לקצהו, ועובר מכשולים רבים כדי להביא לה את הפרח. בדרך הוא מאבד כמעט כל מה שיש לו, אך בסופו של דבר חוזר יחף ומצולק עם הפרח בידו. האם מריחה את לב הזהב ומבריאה. זה הסיפור שרבים מאיתנו קראו בילדותנו. אצלנו הכול היה הפוך. הילד היה החולה, אני האמא שתרה אחרי תרופה, מרפא, מזור או אפילו הקלה לסבלו. לא הצלחתי למצוא פרח כזה. הבן שלנו לא החלים ולא הבריא. אחרי ארבעה ניסיונות שלא צלחו, בחמישי הוא שם קץ לחייו.
יש מקרים רבים שבהם אי אפשר למנוע התאבדות, לפחות לא בעזרת הידע וההבנה שיש לנו כיום, לא של הרפואה המערבית לא של מנעד התורות המזרחיות. הרצון לחיות, היכולת לעמוד בסבל הרב הכרוך בחיים של מי שאיננו דבק בהם, והנכונות להיאבק עליהם, כל אלה חייבים לנבוע מתוך האדם. קשה לאחוז ביד שאיננה מושטת.
אבל במקרים אחרים, לא מעטים, כאשר תחושת האין אונים משתלטת, הבריחה אל ההתאבדות היא משברית, נסיבתית, ולכן גם עשויה לחלוף ואפשר להתמודד אתה ולעצור אותה. במקרים אלה יצירת קשר, יד מושטת ואוזן קשבת, אפילו שתיקה, תומכות ומתמשכות, עשויות לעזור מאוד. ולכן אסור להסתיר, לא נכון לשתוק וכדאי לשתף ככל האפשר. לשתף ולהשתתף. לשתף, קרי לשוחח עם אחרים, לעתים בעלי ניסיון או תובנות יותר מאיתנו. להשתתף פירושו לא לוותר, להבהיר שוב ושוב כמה אנו מודעים לכאב ולסבל, ועד כמה אנחנו רוצים ומוכנים לעזור ולתמוך בכל דרך אפשרית.
דבר לא נכון לעשות הוא להטיף, להפעיל אמירות שיפוטיות, לנסות לשכנע שהסבל יעבור. לא נכון להשוות את הסבל עם סבל אחר, לומר למתייסרים שיש דברים קשים מהייסורים שלהם. לכל תהום פה פעור משלה.
דבר לא נכון לעשות הוא להפעיל עליה או עליו את הצורך להתחשב בהורים ובאחים ולהימנע מלהכאיב להם. למי שסובלת ולמי שמתענה כל כך אין כוח או יכולת להעמיד עצמם במצבו של הזולת ולדאוג לו. דיבורים כאלה מעצימים את תחושות האשמה אצלם, מוסיפים על סאת הסבל גדושה ממילא ומגבירים את הייאוש.
הורים רבים מכבדים את רשות הפרט של ילדיהם ונמנעים מלהתערב בענייניהם. זה לא תמיד נכון לעשות, מפני שבהתחשבות זאת למעשה אנחנו נמצאים מפקירים לעצמם את מי שהבדידות היא אחד ממקורות הכאב שלהם, ומחמירים אצלם עוד יותר את התחושה שהם לבד בעולם. חשוב לשהות יחד איתם במקום של הכאב, להיות נוכחים בשעות קשות ולא להניח להם לנפשם.
לא נכון לספר על אחרים שעברו משברים ויצאו מהם, אבל בהחלט כדאי להניח לפיתחם מאמרים וכתבות על ידוענים ואמנים מצליחים - כמו עידן רייכל או גיא מרוז - שהעידו על עצמם קבל עם ועדה, על כך שסבלו מדיכאון ארוך. והנה לא זו בלבד שיצאו ממנו, אלא אף עלו מחדש על מסלול יצירה ונסקו.
הרמת ידיים הן מצד הסביבה הן מצד המיוסרים היא מסוכנת. כשנראה כאילו כלו כל הקיצין, יש לזכור ולהזכיר - תמיד יש עוד משהו שאפשר לעשות, שאפשר לנסות, שכדאי לבדוק; תמיד יש לתת לתהליך את כל הזמן שהוא דורש. אלה שמרימים ידיים ומאבדים את הסבלנות עלולים לסבול כל חייהם מרגשי אשמה וחרטה. סבלנות ואורך רוח עלולות להיות מייגעות ומייאשות, אבל הן נדרשות בכל שלב, ואין להן תחליף.
כשאת במצוקה, כשאתה סובל, נדמה לך ששום דבר לא יעזור. הבדידות והכאב הורגים. אבל התאבדות איננה הקלה. התאבדות היא פתרון בלתי הפיך. היא איננה עוצרת את הכאב, היא גודעת את החיים.
צריך תעצומות נפש כדי להישיר מבט ולדבר עם מי שרוצה לשים קץ לחייו על מה שהוא הולך לעשות. אבל אין ברירה, אסור לוותר.
המאמר מתפרסם במקביל לפרויקט מיוחד לחנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל