אלפי שיחות נפש היו לי עם בתי האהובה יובל ז"ל בשנים האחרונות. רבות מהן היו מאז שאובחנה אצלה ההפרעה, סוג של חרדה מלווה בדיכאון. זה היה בסוף שנת 2014, יובלי הייתה באמצע השירות הצבאי. בלי שום התרעה מראש היא הפכה מחיילת מאושרת, מוקפת בהמון חברות וחברים, לאישה עצובה שלא מבינה מה עובר עליה ומתקשה להסביר למה היא עצובה, מדוע היא בוכה.
מאז אותה אפיזודה שהחלה בצבא, יובל השתחררה, התגייסה מחדש, סיימה את שירותה הצבאי ויצאה לחיים. היה לה חשוב להשלים שירות צבאי מלא והיא עשתה זאת כמו גדולה. עשר שנים חלפו מאז אותה אפיזודה ועד שיובל שלנו שמה קץ לחייה בעקבות מאניה דיפרסיה קשה שתקפה אותה בחודשים האחרונים לחייה.
במשך כל עשר השנים, רוב חייה של יובל האהובה - היו טובים. היא טרפה את החיים רוב הזמן, אהבה לשמוח, לחגוג, לטייל בחו"ל, מסעדות טובות ומסיבות. היא למדה במכללת פרס, סיימה תואר ראשון, עבדה בעיריית אשדוד במקביל ותמיד הייתה מוקפת בהמון חברות וחברים. היא הייתה נשמה טהורה. כזו שקמה כל בוקר וחושבת רק איך לעשות טוב לסובבים, לנזקקים ולאלה שאין להם. היא העניקה חום, אהבה, תרומות, סיוע מכל סוג, מהרגע שקמה בבוקר ועד לכתה לישון.
אלפי פעמים שמעתי מאנשים את המשפט: "יש לך בת מלאכית, היא נכנסה לנו ללב". כזאת הייתה יובל ברוב השנים כשהרגישה סביר, כשהייתה יחסית מאוזנת. אולם, כשנפלה נפשית, כשנקלעה לדיכאון, זה היה עצב גדול שאפף את כולנו, את כל המשפחה.
יובל גרה איתי לבד בבית. שלושת אחיה עזבו את הבית והיא נשארה לגור איתי. כשהיה רע, כשנפלה לדיכאון, היא כמעט לא יצאה מהמיטה. בכתה שעות, התקשתה להבין מה קרה לה, מדוע זה קורה וכשהתאוששה התכחשה לכך שהיא חייבת לטפל בעצמה, חייבת להיות מאוזנת, סירבה לקבל את העובדה שהיא חייבת כל הזמן ליטול כדורים ולטפל בעצמה.
כך התנהלו חייה של יובל שלנו בעשר השנים האחרונות, עד אותו יום מר ונמהר שבו החליטה שזהו, היא אינה רוצה לחיות יותר - 4.7.2024. במשך אותן שנים, בעת שנקלעה למשברים, יובל לא רצתה לחיות. מאות רבות של פעמים אמרה: "אבא, אין לי כוח לחיים בעולם הזה. אם לא הייתי יודעת כמה כאב מותי יגרום לכם - הייתי הולכת. לא טוב לי, קשה לי, אני סובלת מאוד".
קיוויתי כל אותן שנים שעוד נמצא את התרופה המיוחלת שתאזן אותה לחלוטין, שתמנע ממנה את כל אותן נפילות. הייתי אופטימי, אני איש אופטימי. גם הרופא הפרטי שלה, פרופסור לפסיכיאטריה ומנהל בית חולים, היה אופטימי והבטיח לה שיום אחד היא עוד תעבוד איתו. יובל קיוותה וייחלה לזה, רצתה מאוד לעבוד במחלקה פסיכיאטרית כדי לסייע לאחרים. כדרכה, שאפה לעשות רק טוב לאנשים שקשה להם.
יובל נקלעה לדיפרסיה קשה בחודשיים האחרונים לחייה. היא עשתה הכול כדי לחזור לעצמה. כתבה מכתבים לעצמה, ניסתה בכל דרך להוציא את עצמה ממצב הדיכאון. הלכה מדי יום לעבודה עם קושי גדול, הלכה ללמוד במכללה, ניסתה מאוד לשוב לשגרה. אולם, לצערנו המחלה הייתה קשה ועיקשת. "אינני יכולה עוד", אמרה יובל לי ולאחיה בשיחת הטלפון האחרונה שאחריה הלכה אל מותה. "אני רוצה לחיות בעולם אחר, בלי סבל וכאב. אני לא מסוגלת לחוות את הכאב", היא אמרה.
ומאז שיובל שלנו האהובה אינה איתנו - הכאב עצום. כל דבר מזכיר אותה, חגים, ערבי שבת, שירים, אירועים, מקומות. היא איתנו בכל מקום, כמעט בכל שעה. אנחנו מדברים עליה המון. רואים תמונות שלה בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית וסרטונים. זה פצע ענק, חלל גדול, שספק אם יתמלא, אבל יש רק שתי דרכים: לשקוע, או להמשיך הלאה למען שאר הילדים, הנכדים והמשפחה כולה. אנחנו משתדלים מאוד להיאחז בחיים.
מאז פטירת יובל ובעיקר מאז שיצאתי לתקשורת וסיפרתי מה עבר עליה וכיצד התמודדה, קיבלתי מאות רבות של פניות, אולי אפילו אלפים. בעיקר של משפחות מטופלים ושל מטופלים. נפגשתי גם עם חלקם בעקבות בקשותיהם. אמרתי להם שאני לא איש מקצוע: לא פסיכיאטר, לא פסיכולוג אלא רק אבא של יובל. ביקשתי מהם לטפל בעצמם, לעשות מה שהרופאים מורים להם ובעיקר לדבוק בחיים בכל הכוח. עבורם בעיקר וגם עבור בני משפחותיהם שרוצים לראותם מתפקדים וחוזרים לחיים טובים ומועילים ככל האפשר.
המאמר מתפרסם במקביל לפרויקט מיוחד לחנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל