גי'מי קרטר (שמו המלא היה ג'יימס ארל קרטר הבן) היה הנשיא ה-39 של ארצות הברית. הוא נמנה על מספר קטן יחסית של נשיאים אמריקניים שהשלים תקופת כהונה אחת בלבד, מה-20 בינואר 1977 עד ה-20 בינואר 1981. לפני כן, הוא היה קצין בחיל הים האמריקני, בעל חווה חקלאית ופוליטיקאי במדינת ג'ורג'יה. תקופת "הנשיא לשעבר" שלו, שהתחילה ב-1981, היתה הארוכה ביותר בתולדות נשיאי ארצות הברית. הוא נודע יותר על הישגיו בתקופה הזו מאשר על אלה שאפיינו את תקופת נשיאותו הקצרה.
קרטר נולד ב-1 באוקטובר 1924 בעיירה הקטנה פליינס בג'ורג'יה. אביו, גיימס ארל קרטר האב, שרת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, ובסיומה קודם לקצין במשמר הלאומי של ג'ורג'יה. היה בעל חנות כלבו וחווה לגידול בוטנים, וכן שרת תקופה קצרה מאד בבית הנבחרים של מדינת ג'ורג'יה. הוא היה שמרן שדגל בהפרדה גזעית אבל התיר לקרטר הקטן לשחק עם בני גילו השחורים שגרו באזור מגוריו. אמו היתה אחות מוסמכת.
קרטר למד תקופות קצרות בקולג' מקומי ובמכון הטכנולגי של ג'ורג'יה באטלנטה לפני שהחליט לשרת כקצין בחיל הים האמריקני. במהלך מלחמת העולם השניה, הוא למד באקדמיה של הצי באנאפוליס, מרילנד, וב-1946 קיבל תואר ראשון במדעים ודרגה של סגן משנה, הוא הוצב לשרת בצוללות. קרטר למד פיזיקה גרעינית ותכנן לשרת בצוללת גרעינית אך מות אביו ב-1953 גרם לסיום שרותו הצבאי. הוא חזר לפליינס כדי לנהל את עסקי המשפחה החקלאיים. ההתחלה היתה קשה וחוות הבוטנים נקלעה להפסדים כבדים, אבל קרטר ייצב אותה והיא הפכה לעסק משגשג. בסיום לימודיו הצבאיים, קרטר נישא לרוזלין סמית, גם היא מפליינס, ולשניים נולדו ארבעה ילדים.
מושל ג'ורג'יה, 1971-1974
אחרי שחזר לפליינס, קרטר התחיל להתעניין בפעילות פוליטית וציבורית. היה חבר ויו"ר של מועצת החינוך המקומית ובשנים 1963 עד 1967 כיהן בסנאט של ג'ורג'יה. ב-1966 ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד מושל ג'ורג'יה אך כשל עוד בשלב הפרימריז. זו היתה תקופה של התעצמות המאבק של השחורים לזכויות אזרח, וקרטר הליברלי הצטרף למאבק הזה שהרחיק ממנו בוחרים שמרנים. קרטר היה חבר בקהילה הנוצרית הבפטיסטית אבל אחרי הכשלון בבחירות למושל, הוא הקצין את מחויבותו לדת והכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש (Born Again Christian). לפי עדותו, הפיכתו לנוצרי אוונגליסט אדוק השפיעה רבות על התנהלותו הפוליטית במישור המקומי והארצי.
בבחירות הבאות למושל שהתקיימו ב-1970, הוא יישם את לקחי כשלון המרוץ הקודם ובמהלך הפרימריז במפלגה הדמוקרטית, הציג עמדה יותר שמרנית ופופוליסטית ותקף את יריבו, קרל סאנדרס, מושל המדינה לשעבר, שהציג דווקא עמדות ליברליות, דומות לאלו שקרטר הבליט בבחירות הקודמות. קרטר ניצח בפרימריז ובבחירות הכלליות ונהיה מושל ג'ורג'יה. עכשיו, כבר דיבר אחרת על זכויות אזרח. בנאומו הראשון כמושל הדהים את שומעיו כשהכריז "שתמה תקופת האפליה הגזעית." שמרנים תומכי האפליה שהצביעו עבורו, טענו שהונה אותם ובגד בהם.
מדיניותו כמושל כבר כללה מרכיבים שבלטו בתקופת הנשיאות שלו. הוא קידם זכויות אדם לאחד המקומות הראשונים בסולם עדיפויותיו. הוא הקים לראשונה את המועצה לזכויות האדם של ג'ורג'יה, מינה נשים ומנהיגים שחורים לתפקידים בכירים, השווה את המענקים שהמדינה נתנה לבתי ספר עניים לאלו שנתנה לבתי ספר מבוססים ובנה מרכזים קהילתיים. יחד עם זאת, הוא התנגד לאינטגרציה בין תלמידים שחורים ולבנים בבתי הספר באמצעות הסעות מאזור אחד למשנהו, ולאחר שבית המשפט העליון פסל את עונש המוות בחוקים של ג'ורג'יה, קרטר קידם ואישר חוק אחר שענה על השגות שופטי העליון. לאחר שנים, הודה שתמיכתו בעונש מוות היתה טעות קשה. הוא ערך רפורמות משמעותיות במנהל המדינה, איחד אגפים ומחלקות וקיצץ בתקציבים ובהוצאות. התנהלותו זכתה לתשומת לב ארצית כאשר השבועון "טיים" תאר אותו כסמל של "ממשלה טובה" ומייצג של"הדרום החדש".
הבחירות לנשיאות 1976
לקראת סיום כהונתו כמושל, קרטר החליט להתמודד על הנשיאות בבחירות 1976. שני תהליכים, מפלת הדמוקרטים בבחירות 1972 ו"פרשת ווטרגייט", סייעו לו לנצח הן בפרימריז של המפלגה הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות נגד מועמד הרפובליקנים ג'ראלד פורד. המפלגה הדמוקרטית ספגה מפלה כבדה בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1972 ושבהן הנשיא המכהן ריצ'רד ניכסון הביס את ג'ורג' מקגוורן. מקגוורן נמנה על האגף הקיצוני ליברלי במפלגה תוך שהוא תוקף בחריפות את מדיניות ארצות הברית הכושלת בויטנאם, שהחלה בתקופות הנשיאים הדמוקרטים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. מנהיגות המפלגה הבינה שמועמדה בבחירות הבאות לנשיאות חייב לבוא מהזרם המרכזי. קרטר, איש הדרום, ששילב בהתנהלותו עמדות שמרניות וליברליות, חשב שהוא יכול להיות מועמד טוב.
ב-10 באוקטובר 1973, ספירו אגניו, סגנו של ניכסון, נאלץ להתפטר לאחר שהואשם בלקיחת שוחד, הלבנת הון והעלמות מס. ניכסון מינה במקומו את פורד. הריגול הפוליטי במטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון במהלך בחירות 1972 וטיוחו ע"י ניכסון גרמו לסערה חסרת תקדים. ניכסון התפטר ב-8 באוגוסט 1974 לאחר שהתברר לו שאם לא יעשה כן, הקונגרס ידיח אותו. סגנו פורד תפס את מקומו והעניק לו חנינה נשיאותית מכל העברות שבהן הואשם. היתה הרגשה בקרב הבוחרים שהמפלגה הרפובליקנית היא מושחתת ועברינית ושהממסד הוושינטוני, כולל סוכניות המודיעין ומשרד המשפטים, היה שותף לעברות. קרטר שלא היה מוכר, חשב שיהנה מיתרונות של מי שבא מחוץ לממסד בוושינגטון ונחשב לישר ולבעל עקרונות יוכל לשקם את האמון של העם במנהיגיו.
בתחילת המרוץ הוא לא נראה כמי שיש לו סיכוי לזכות בפרימריז של הדמוקרטים. בסקרים הראשונים הכירו אותו רק 2% בלבד מהבוחרים ולפני תחילת המירוץ, רק 4% מהם העדיפו אותו. יריביו לעגו לו, מיהו ג'ימי? Jimmy Who?)), רוצה לומר, מי מכיר אותך בכלל? הוא ענה: אני ג'ימי קרטר ומועמד לנשיא. כדי שיכירו אותו, ב-1975 פרסם ספר זכרונות בשם למה לא הטוב ביותר? ((Why not The Best?. הוא התכוון לממשל פדרלי שיעמוד בסטנדרטים הגבוהים ביותר של ערכים ותפקוד. קרטר סיפר ששם הספר נובע מראיון לתפקיד שקיים בתחילת הקרירה הצבאית שלו עם האדמירל היימן ריקובר, אבי הצוללות הגרעיניות. ריקובר שאל אותו האם בלימודיך עשית את הטוב ביותר? קרטר ענה כן ואח"כ שלא, ואז היימן שאל אותו למה לא? קרטר בחר בסנטור וולטר מונדייל הליברלי ממינסוטה כמועמד לתפקיד סגן הנשיא. המירוץ מול פורד היה צמוד מאד וקרטר ניצח בשיעור של 50.1% מול 48.0% שקיבל פורד, אבל בגוף הבוחר היה לו יתרון של 297 מול 240 אלקטורים.
מדיניות פנים
שיתוף פעולה עם הקונגרס הוא קריטי, בעיקר למימוש מדיניות של רפורמות ותיקונים משמעותיים. למרות שבבחירות 1976, הדמוקרטים זכו ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס (61 מול 38 בסנאט ו-291 מול 144 בבית הנבחרים. בבחירות הביניים ב-1978 נרשמו תוצאות דומות), קרטר לא הצליח לנצל אותו ונכנס לעימותים תכופים ובחלקם מיותרים עם מנהיגות הקונגרס. אחת הפעולות הראשונות של קרטר כנשיא היתה להעניק חנינה לכל מי שסרב להתגייס לצבא בתקופת המלחמה בויטנאם. זה היה אקט סימלי חשוב שייצג את המפנה ביחס של המפלגה הדמוקרטית כלפי המלחמה.
קרטר ירש משבר אנרגיה - האמרת מהירים תלולה ומהירה. לצורך התמודדות עם המשבר, הוא הקים לראשונה משרד לאנרגיה, הטיף להקטנת הצריכה ולפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים ויזם חוקים רלבנטיים בתחומי האנרגיה. מצד שני, הוא גם דאג לטבע ולסביבה. הוא העביר חקיקה בתחומי הגנת הסביבה והרחיב את שטחי השיפוט של הגנים הלאומיים, בעיקר באלסקה. קרטר ביטל רגולציה עודפת בתחומים רבים של המשק והכלכלה אבל ההתמודדות שלו עם משבר האנרגיה כשלה. המשבר ניטרל את כל ההשגים הכלכליים של הממשל בתחומי הצמיחה, האינפלציה והאבטלה ורדף אותו עד תום כהונתו. המשק האמריקני סבל מסטגפלציה -שילוב של אינפלציה גבוהה ומיתון. חינוך, נושא קרוב לליבו של קרטר, זכה אף הוא לעדיפות ארגונית ותקציבית. קרטר הקים לראשונה משרד לחינוך, הכפיל את התקציב והוסיף תוכניות חדשות רבות.
מדיניות חוץ
אולי בשל הקושי לממש מדיניות ותוכניות בעניני הפנים, קרטר עסק רבות בעניני חוץ ובצד השגים צבר כשלונות שחלקם נוכח עשרות שנים אחרי שהופיעו. קרטר הציב שמירה על זכויות אזרח ואדם והשגת הסכמי שלום כיעדים מרכזיים של מדיניות החוץ האמריקנית. הוא הפסיק סיוע למדינות באמריקה הלטינית שהפרו זכויות אדם כמו ארגנטינה, ברזיל, ניקרגואה וצ'ילי; תמך בארגוני זכויות אדם בברית המועצות והטיל סנקציות על רודזיה. המדיניות הזו הניבה גם כמה כשלונות קשים. קרטר לחץ על השאה של איראן לשמור על זכויות אדם ובכך תרם לנפילת משטרו ולהחלפתו במשטר תיאוקרטי אסלאמי קיצוני שהפר זכויות אדם אלפי מונים יותר מהשאה. מצד שני, הוא הגיע להסכמים עם שליט פנמה, עומר טוריחוס, על העברת השליטה בתעלת פנמה מארצות הברית לפנמה בסוף 1999.
קרטר עסק רבות במלחמה הקרה. הוא המשיך את שיתוף פעולה של ניכסון עם רוסיה הסובייטית ועם סין. חתם עם ברית המועצות על ההסכם השני להגבלת המירוץ לחימוש גרעיני (סאל"ט II) אבל לא יכול היה להביא לאישורו בקונגרס עקב הפלישה הסוביטית לאפגניסטן. הוא גילה תמימות רבה כשהתייחס ברצינות לטענת הסובייטים שחפיזאוללה אמין, שליט המדינה, הזמין אותם כדי לסייע בדכוי מרידה של מוסלמים קיצוניים. בתגובה לפלישה, קרטר ביטל את השתתפות ארצות הברית במשחקים האולימפיים שהתקיימו במוסקווה ב-1980. קרטר המשיך את הפשרת היחסים עם סין העממית, ובין היתר, בינואר 1980, ביטל חד צדדית את הסכם ההגנה של ארצות הברית עם טייואן וכונן יחסים דיפלומטים עם ביג'ינג.
המזרח התיכון
אחד ההישגים הכי גדולים של קרטר היה התיווך בין ישראל לבין מצרים שהניב לראשונה הסכם שלום ישראלי ערבי. הוא התחיל ברגל שמאל כשרצה לכנס ועידה בינלאומית בג'נבה כדי לפשר בין הצדדים בהשתתפות ברית המועצות ואש"פ. נשיא מצרים אנואר סאדאת רגז על המהלך כי חשב ששני הגורמים הללו יכולים רק להכשיל הסדר. זו היתה אחת הסיבות לכך שהחליט לשנות את המשוואה באקט הסטורי של ביקור בישראל. הביקור יצר סיכוי להסדר אבל עדיין נותרו מכשולים רבים.
קרטר יצר מודל חדש של תיווך בינלאומי שבמחקרי קראתי לו "דיפלומטיה בדלתיים סגורות." בספטמבר 1978, הוא הזמין את סאדאת ואת ראש הממשלה מנחם בגין למעון הנופש שלו בקמפ דיוויד, ניטרל את כל הרעשים והלחצים החיצוניים ובעיקר את התקשורת, ולחץ על הצדדים להגיע להסכם. בעניין זה הוא הצליח. מאמץ נוסף שלו הביא להסכם שלום ישראלי מצרי במרץ 1979. גם לאחר סיום כהונתו, קרטר המשיך לעסוק בסוגיות של העימות הישראלי-ערבי וביקר בחריפות את ישראל על שלא פעלה מספיק להשגת הסכם שלום גם עם הפלסטינים.
בשנה האחרונה לכהונתו, קרטר השקיע מאמץ רב כדי לפתור את משבר בני הערובה באיראן. ב-4 בנובמבר 1979, בהשראת המהפכה האיסלאמית, צעירים איראנים קנאים פלשו לשגרירות ארצות הברית בטהרן, הרסו אותה ותפסו 52 דיפלומטים אמריקניים. הם החוזקו במעצר 444 ימים. קרטר ניהל משא ומתן לשחרורם ללא תוצאות ואף הורה על מבצע צבאי שגם הוא נכשל. ככל שקרטר הגדיר את המשבר כחמור יותר, האיראנים ראו בו מכשיר לביצור המהפכה האסלאמית ולהשפלה של ארצות הברית והקשיחו את תנאיהם לפתרון המשבר.
נשיא לשעבר
בבחירות 1980, קרטר נתקל במועמד רפובליקני הרבה יותר מרשים ועוצמתי מפורד - רונלד רייגן, שחקן קולנוע לשעבר שסיים שתי תקופות כהונה מוצלחות כמושל מדינת קליפורניה. משבר האנרגיה, הכלכלה המקרטעת ומשבר בני הערובה באיראן תרמו להפסדו של קרטר. רייגן השתמש בסיסמת בחירות יעילה: "האם מצבכם היום טוב יותר או גרוע יותר מזה שהיה לפני ארבע שנים?" קרטר סיים את כהונתו בבית הלבן בגיל צעיר יחסית ולכן פנה לפעילות אינטסיבית בתחומים שענינו אותו.
ב-1982, קרטר ורעייתו הקימו את מרכז קרטר בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת אמורי באטלנטה. המרכז פועל להגנה על זכויות אדם, ישוב סכסוכים, קידום דמוקרטיה ומניעת מחלות ומגפות. המרכז פעל לישוב סכסוכים בינלאומיים רבים כמו אלו שהיו בין אתיופיה לאריתריאה, בין סודן לאוגנדה או בין אקוודור לקולומביה. קרטר שלח יותר ממאה משלחות לפקח על טוהר הבחירות במרכז ודרום אמריקה, אסיה, ואפריקה. עד 2020, קרטר ורעייתו התנדבו יום בשבוע בעמותה "מגורים לטובת האנושות", שמשפצת ובונה בתים עבור משפחות עניות בארצות הברית ומחוצה לה.
קרטר כתב 32 ספרים, כולם למעט שניים, פורסמו אחרי פרישתו. שלושה מהם עוסקים בסכסוך הישראלי ערבי/פלסטיני ואחד מהם: "שלום בפלסטין או אפרטהייד" Palestine Peace or Apartheid)) שהופיע ב-2006, עורר על קרטר ביקורת חריפה. ב-2002 קרטר זכה בפרס נובל לשלום על פעילותו במשך עשורים רבים לטובת האנושות. ב-2015 הוא אובחן כחולה במלנומה שהתפשטה לכבד ולמוח. דווח שהוא טופל והחלים אולם בפברואר 2023, אחרי כמה אשפוזים בבתי חולים, הוא עבר להתגורר בהוספיס. היום הוא זכור בעיקר בשל הישגיו בענייני פנים וחוץ.
פרופ' איתן גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן וחוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון.