שמי שירה דישון, אני גרה בירושלים, נשואה לדורי ואמא גאה לחמישה בנים. אני ד"ר לביולוגיה ומומחית דנ"א במז"פ - במחלקה הפורנזית במשטרת ישראל.
לפני 34 שנים אחותי הבכורה- יהודית גור ז"ל מתה מאובדנות, הייתי בסה"כ בת 13 אך לכתה צרוב בליבי עד היום. החוסר והאובדן היו לי למשא במשך הרבה שנים, עד שהצלחתי להגיע לאיזון הנכון בין הכלת האובדן והמשך חווית החיים באופן שלם ושמח.
לפני שנה חרב שוב עולמי ואיבדתי את בני בכורי איתן דישון הי"ד במלחמת חרבות ברזל. איתן היה לוחם בסיירת גבעתי בתפקיד מפקד נמ"ר. הוא היה מראשוני הנכנסים לעזה והוא לחם בגבורה במשך חודש וחצי עד לנפילתו בפריצה הראשונה לג'באלייה, בעודו מוביל את הכוח והוא בן 21.5 בלבד. יהודית אחותי ואיתן בני היו גיבורים אמיתיים כל אחד במלחמתו שלו.
רבים חושבים שלאבד אדם קרוב בקרב גבורה במלחמה "קל" יותר מלאבד קרוב מאובדנות, אך לעניות דעתי אין זה כך כלל. האובדן והחסר הוא עצום ופוער חלל ענק בקרבנו. "האין" הוא מציאות שהיא מנוגדת לנו בתור בני אדם חיים ועל כן אינה מתיישבת עם הנפש ויוצרת כאב קשה מנשוא.
אני עדין כואבת ודואבת מאוד את לכתו של בני אהובי, אך אני יודעת שאין קיצורי דרך, וכדי להמשיך בחיים אני צריכה לחוות את הכאב הזה כדי להמשיך הלאה. זהו מסע רצוף עליות ומורדות, לעיתים נראה שיש בו רק מורדות אך העלייה בסופו של דבר תגיע. לאורך כל החיים הירידות והעליות ימשיכו אך המגמה כולה היא בסיומה - עלייה. ביהדות יש הבדל בין עצב לצער, הבנת ההבדל הוא קריטי כדי לדעת איך ניתן להתגבר נכונה ושוב לשמוח.
העצב גורם לאדם לקפוא על מקומו, להשיל מעצמו את האחריות ולכעוס על המציאות ועל מר גורלו. לעומת העצב, הצער- הוא כאב עמוק שמביא את האדם להבנה שהעולם אינו הפקר, יש משמעות וערך בעולם ומתוך הקושי הגדול האדם רוצה להתקדם ולהשתפר. לא לפחד מהצער, הוא יכול להיות דווקא מקור כוח שמניף קדימה. כמו חץ וקשת - כדי שהחץ יעוף למקום הרחוק ביותר, יש תחילה למשוך אחורה את החץ לקבלת התנופה. כך בדיוק הצער - הוא מושך אמנם אחורה אך הוא למעשה התנופה שלנו שתוביל אותנו קדימה.
טיפ שמצאתי לחוסן אישי טמון בשיר חנוכה הידוע ששם בני מופיע בו: "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן"- מצאתי את הכוח של קבוצת השווים. מאז שבני נפל איני מוצאת לעצמי מנוח, איני יכולה להסתובב בחברה רגילה, אני בתחושה שאף אחד אינו מבין אותי ואין לי כוחות להתמודד עם השוני והתהום הפעורה בינינו. מצאתי את הקסם שבחבורה ובקבוצת השווים. התחלתי ללכת לקבוצות תמיכה שונות של הורים שכולים, ומצאתי לי קצת מרגוע בתוך הסערה בה אני נמצאת. הרגשתי לאחר תקופה שאני לא לבד, יש עוד אימהות שמרגישות בדיוק כמוני ושמבינות אותי. הרגשתי מנורמלת, לא זרה, לא מוזרה ולא בודדה אלא כי אם שייכת, נורמאלית ורגילה. מרגישה שאיתן שלי דואג לי ומשאיר לי סימנים לאורך הדרך- גם בשיר הפשוט הזה הוא בעצם אומר לי: "אמא, אל תדאגי כולנו אור איתן, כשאת ביחד עם כולם, אני (איתן) ביחד איתך גם!"
מאחלת שכל אחד יימצא את האור האיתן שלו ואז גם את החושך נוכל לחבק כי אז כבר לא נרגיש חשוכים אלא מוארים, אהובים ושמחים.
המאמר מתפרסם במקביל לפרויקט מיוחד לחנוכה של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל