ביום ראשון ימלאו לממשלה שנתיים ימים. ממשלה שהמיטה על ישראל חורבן בלתי נתפס. כל מה שצריך זה לאמץ מעט את הזיכרון ולדמיין מה היה כאן עד שחבורת מלאכי החבלה הזו פרצה לחיינו. מה היה המצב הכלכלי? מצוין. שר האוצר ליברמן סגר לגמרי את הגרעון, האבטלה כמעט נעלמה, הצמיחה זינקה. מה היה המצב הבטחוני? לא רע. צה"ל והשב"כ השיגו שליטה על גל נוסף של פיגועי בודדים ורצועת עזה הייתה הכי שקטה אי פעם. גם בלוני התבערה נעלמו לאור שינוי מדיניות התגובה. מה היה מצב המשילות? בשיפור מתמיד. השקעה במשטרה החלה להניב פירות, גם בצפון וגם בדרום. הרציחות במגזר הערבי? ירדו ב-16% בזכות "מסלול בטוח" שבראשה עמד יואב סגלוביץ'. המעמד הבינלאומי של ישראל? הרקיע לשיא של כל הזמנים. ביידן קיבל את בנט בוושינגטון ובא לבקר כאן אצל לפיד. "פורום הנגב" של מדינות ערב הסוניות וישראל התכנס בישראל. דירוג האשראי לא היה בסכנה. ההייטק פרח. יחסי יהודים-ערבים בתוך המדינה השתפרו. הממשלה החליטה להשקיע כספים רבים בצמצום פערים בתוך המגזר, השקעה בתשתיות, כבישים, חינוך. אה, חינוך. גם מערכת החינוך נשמה, לאחר זמן רב, לרווחה. עמדה בראשה שרה מקצועית, לשם שינוי.
אבל נתניהו, שופרותיו ומעריציו לא קיבלו את רוע הגזירה. לטעמם, היה צריך "להציל" את המדינה מהאסון הזה. לעשות הכל כדי לעקור את בנט ולפיד מהשלטון, בטרם ימיטו קטסטרופה על ישראל. נסו להיזכר איך הם לא הסכימו לקרוא לנפתלי בנט "ראש הממשלה". איך יו"ר האופוזיציה נתניהו לא הסכים לבוא לעדכונים ביטחוניים אצל בנט או לפיד. זה היה למטה מכבודו. איך מכונת הרעל שלהם הסתערה עם קלשונים על בנט, על אורבך, על סילמן, על איילת שקד, על מתן כהנא. איך הם קיללו את מריה אלקין וילדיה. מה הם עוללו לגדעון סער. ועל מה? לא הייתה סיבה אמיתית. בסוף הם הצליחו להפיל את הממשלה על חיפוש חמץ בכליהם של המבקרים בבתי החולים בפסח. כן כן, על זה עידית סילמן הפילה את ממשלת השינוי והביאה לנו את האסון הגדול ביותר מאז השואה.
זה הזמן לשחזר מה עוללה כאן הממשלה שתחגוג מחרתיים שנתיים. זה התחיל עם ההפיכה המשטרית. פחות משבוע לאחר כינונה, הפציע נביא החורבן, יריב לוין, עם הדחפור. זה קרה למרות שבמהלך קמפיין הבחירות מפלגת השלטון כמעט ולא הזכירה "רפורמה". היחיד שהזכיר את האופציה הזו היה דודי אמסלם. בפעמים הספורות שאמר את דבריו, מיהר הליכוד להכחיש ולהדגיש שזוהי רק דעתו האישית. הם שמרו על זה בסוד. הם ידעו שזה לא פופולארי. הם שלפו את זה רק אחרי שנבחרו. והם שחררו עלינו את שערי הגהינום.
הם התעלמו מכל האזהרות. ביהירות, בזחיחות, בשיכרון כוח. אין כלכלן משמעותי או משפטן בעל שם בעולם שלא הפציר בממשלה המטורפת הזו להפסיק להחריב את החלום הציוני. הם נחרו בבוז. ה"רפורמה" הייתה כל מה שנתניהו אמר, הפציר, הצהיר ודיבר לאורך שנים ארוכות, רק להיפך. החרבה מוחלטת של המערכת, השתלטות כוחנית על בית המשפט העליון ועל מינוי שופטים. כל זה, במדינה בלי חוקה, בלי איזונים ובלמים, בלי הפרדת רשויות אמיתית, בלי רשימת זכויות מבוצרת. אחר-כך החלו לזרום ההתרעות הביטחוניות. גם מהן הם התעלמו. לא רצו לשמוע. נתניהו כמעט לא נפגש עם ראש אמ"ן לפגישות עבודה. את הרמטכ"ל דחה. כשכל ראשי הזרועות (רמטכ"ל, ראש שב"כ, ראש אמ"ן, ראש מוסד) ביקשו לראות אותו ביחד, סירב. כשנשאל בערוץ 14 על התראות אמ"ן למלחמה רב זירתית, חייך בבוז.
הכתובת הייתה על הקיר והם המשיכו לדהור עם הדחפור. עכשיו הם מנסים להנדס אחורה את המציאות. להאשים ב-7 באוקטובר את מיליוני הישראלים שיצאו לרחובות ומחו. למזלנו, ההיסטוריה הזו לא ניתנת לשכתוב. אנחנו בעידן הדיגיטל. הכל כתוב, הכל מצולם, הכל ברשת. הרי גם אנחנו התרענו. אין מי שלא הבין שהסתערות הברוטלית על הדמוקרטיה מייצרת כאן קרע פנימי ממאיר שמחליש אותנו, גם בעיני אויבינו. היחיד שעליו מוטלת האחריות הוא מי שעמד בראש המערכת. מי שהיה בכוחו לעצור את זה, לבטל את רוע הגזירה, אבל לא טרח. הסיבה פשוטה: כל ה"רפורמה" הזו, שהובאה לכאורה על ידי יריב לוין ושמחה רוטמן, נועדה לחלצו מאימת הדין. למנות יועמ"ש שיהיה עושה דברו ויקפיא את ההליכים נגדו, ולאפשר לו למנות את שופטי בג"ץ שידונו בערעור שיגיש אם יורשע במשפטו. זה הכל. על זה נחרבה המדינה.
יש אחד, שר בישראל, עמיחי אליהו. דלגו לפברואר 2023. נורתה אז רקטה לעבר נחל עוז. צה"ל לא הגיב. פרצה מחאה. הנ"ל עלה לשידור ברדיו כלשהו וכשנשאל מדוע אין תגובה לירי של רקטה על אזרחים, ענה: "פרה פרה. קודם נעביר את הרפורמה המשפטית".
גם את הריאיון הזה אי אפשר יהיה למחוק מהרשת. הוא מסגיר את סדר העדיפויות המטורף של חבורת המופרעים שהשתלטה על החלום הציוני של כולנו. הם בעצם עזבו הכל והסתערו על בית המשפט העליון. הם גם מנסים להאשים אותו עכשיו בחלק ממחדל 7 באוקטובר ומפיצים את הפייק לפיו בג"ץ התערב בהוראות הפתיחה באש. מה שלא היה, ולא נברא. אותו עמיחי אליהו, שמשתדל לא לדלג על אף מהמורה מטורללת בדרך, אמר שלשום ש"כרגע אין דבר חשוב יותר מהדחת היועמ"שית". אתם מבינים? גם אחרי שקרה מה שקרה, הם לא למדו לקח. בפברואר 2023 זה היה הדבר הכי חשוב לו, גם בדצמבר 2024 זה הדבר הכי חשוב לו. וכשמזכירים לו שיש את הגרעין באיראן ויש לנו 100 אחים ואחיות במנהרות חמאס, אזרחים שהוא יושב בממשלה שהפקירה אותם, הוא מתעקש. קודם נפטר את היועמ"שית.
אין תחום בו הממשלה הזו לא ביצעה השמדת ערך. כלכלה? דירוג האשראי ירד כבר פעמיים. הגרעון ענק. בכירי האוצר בורחים מהספינה הטובעת בעוד סמוטריץ' ניצב על הסיפון וממשיך להשליך את מה שנשאר מהקופה שלנו ל"משימות לאומיות" או "חיזוק מורשת". למעלה מ-30 משרדי ממשלה, חלק גדול מהם מיותרים, אבל אף אחד לא שוקל לסגור, לצמצם או לחסוך. ההייטק מפרפר. הם מקצצים באקדמיה, בחינוך לטכנולוגיה, במנועי הצמיחה, וממשיכים לפטם את הפיות הרעבים בקואליציה ואת הבטלנים בישיבות. הם מתעלמים מהצורך הנואש של צה"ל באלפי לוחמים וממשיכים במסע לייצור חוק השתמטות נוסף. במשמרת שלהם כבש חמאס חלקים מהנגב, כבש בסיסים של צה"ל, טבח 1200 ישראלים ביום אחד וביצע בנו זוועות שלא בוצעו בנו מאז השואה.
במשמרת שלהם פונה כל הגליל העליון מיושביו למשך למעלה משנה. במשמרת שלהם הוצאו צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הבטחון. במשמרת שלהם המילה "ישראל" הפכה לשיקוץ בינלאומי ואנחנו התקדמנו למעמד של מדינה מצורעת. ליד כל זה, המחירים ממריאים לגבהים חסרי תקדים, מספרי הנרצחים, בכל המגזרים, שוברים שיאים. מצב תאונות הדרכים נראה בדיוק כמו שנראית שרת התחבורה האחראית עליהם והליצן לביטחון לאומי, שעוזר לה. על כל אלה מאפיל מצבנו החברתי, שמעולם לא היה רע יותר. הם התחילו בזה בימי ממשלת השינוי, אבל אין להם כוונה להפסיק: משסים את כולם בכולם. לוחמים בקצינים, מזרחים באשכנזים, פריפריה בקיבוצניקים, דתיים בחילוניים. יהודים בערבים (ישראלים). עניים בעשירים. מכונת הרעל שלהם יצאה מהמחתרת וכבשה את הפריים-טיים. אין להם מחויבות לעובדות, הם לא מתעניינים באמת, הם נושאים בגאווה את השקר. הדבר היחיד המקודש באמת, הוא המנהיג.
אני מעריך שהמנהיג הזה כבר ידע, ביום חמישי, שאין מנוס מחקירת רעייתו בחשד להטרדת עד בנסיבות מחמירות. יודע צדיק נפש רעייתו. הוא נמצא שם, לצידה, עשרות שנים והוא מכיר את דפוסי ההתנהגות וההטרדות הללו מבפנים. כל מי שמכיר את הדינמיקה הנהוגה בין השניים, הרעייה והבאטלר הצמוד שלה, מעריך שקדמה לצילום הסרטון מהומה טרנס-אטלנטית רבה במסגרתה "הוטרד" הוא עצמו, עד שהתרצה.
אני מעריך שכשהוא ישב וצילם את גיבוב השקרים המיוזע באשר לנפלאותיה של אותה רעיה, הוא ידע שבאותו יום נפלו שני קציני צה"ל בעזה. הוא גם ידע שהסרטון ישוחרר לאוויר כשעשרות טייסים של חיל האוויר בדרך לתימן. את העובדה שיש לנו עדיין 100 אחיות ואחים במנהרות חמאס בעזה, באשמתו הישירה, הוא מכיר מצוין, אם כי מנסה לברוח ממנה.
למרות שידע את כל זה, הוא נאלץ להתמקד בייסורי רעייתו. אחרת, מרה תהא אחריתו. התמונה שהביא תחקיר "עובדה" המטלטל ביום חמישי שעבר מוכרת לקוראי הטור הזה היטב, לפרטי פרטים, עוד משנות ה-90, כשהתוודענו לראשונה לזוג נתניהו. התמונה הזו מוכרת היטב גם לנאשם נתניהו עצמו. אני תוהה כבר שנים ארוכות איך הוא מתגבר על המצב, על מצבו, על מצבנו. האם הוא יודע ומתעלם? האם הוא מסוגל להדחיק ולהאמין שכל זה חלום? האם הוא ציני להחריד, תמים עד כדי אימה או פשוט תינוק שנשבה?
מישהו שמכיר אותו ואותה מצוין והיה שם שנים ארוכות בתפקיד הכי בכיר שיש, כתב לי אחרי שסרטון נתניהו עלה לאוויר ש"הוא נראה כמו שבוי שמדקלם את הטקסטים שהכתיבו לו שוביו". גורם נוסף, בקיא מאוד ומקורב מאוד, מדבר על "תסמונת שטוקהולם" ומוסיף ש"כולם יודעים את זה". העובדה שכולם יודעים את זה ועדיין ממשיכים לשתוק, לציית ולפחד, לא פחות ממדהימה.
הדבר הראשון שעלה במוחי כששמעתי על החלטת היועמ"שית לחקור את שרה נתניהו, היו רחמים. אני לא מרחם על ביבי. הוא הרוויח את כל זה ביושר. אני גם לא מרחם על שרה. היא לא ראויה לרחמים כלשהם. אני מרחם על צמד החוקרים האומללים שייאלצו לשבת מולה בקרוב וימצאו את עצמם נחקרים, לא חוקרים. הם יחטפו ממנה באבי-אביהם, את כל המחסנית. נכון, היא לא כינתה את חוקרי המשטרה שחקרו אותה בעבר בשם "שטאזי, בואכה גסטאפו", כפי שעשה בנה בכורה, אבל הי, אף פעם אי אפשר לדעת. השמיים הם הגבול.
אחר-כך, לפני ואחרי שיישבו מולה וינסה לברר מה גרם לה להפעיל מכונת רעל אלימה, בוטה וארסית כל-כך נגד עדת תביעה במשפטו המתנהל של בעלה, ומה עבר לה בראש כשגידפה את היועמ"ש שהגיש את כתב האישום ושיגרה את כלבי התקיפה שלה גם עליו, יעבור על החוקרים האלה מכבש. הם יודעים שאם לא יספקו את הסחורה, כלומר ימלטו את החשודה מאימת הדין, ייפתחו עליהם שערי הגהינום. הם מכירים את רוח המפקד במשטרה. הם יודעים לאן נעלמו כל הקצינים הבכירים שניהלו את תיקי האלפים.
אני עדיין מקווה שיימצאו שם, במשטרה, חוקרים אמיתיים שטרם הזדכו על נשמתם. אני יודע שיש כאלה. בעצם, הרוב כאלה. אבל הם מפחדים. צריך לקוות שיתגברו על הפחד ויעשו דבר פשוט: ילכו לפי הספר. בלי חוקר טוב וחוקר רע. רק חוקר אמיתי, כזה שמכיר את החשדות, למד את החומר ועושה את עבודתו. אם הם ינהגו כך, זו תהיה החקירה הקלה בחייהם. אם הם ינסו, בכל זאת, להגיע לחקר האמת, הם יוכלו להגיע בקלות רבה מאוד לעדים רבים מאוד שיפתחו תיבות פנדורה גדולות מאוד בפניהם. ואז, באמת השמיים הם הגבול.
יש בישראל כמה מאות אנשים שיודעים איך מתנהלת "בועת הטירלול" בה מושלת הרעייה ולמה נתניהו יושב שם ומשפיל את עצמו פעם אחר פעם. כל אחד מהם סיפר את מה שהוא יודע לעוד כמה מאות אנשים. מעגל היודעים הוא אלפים, אם לא למעלה מזה. אין בישראל עיתונאי הראוי לשמו שלא יודע את האמת הזו. את הדרך בה פועלת היחידה המשפחתית שהשתלטה על ישראל. למרבה הצער, רוב היודעים, שותקים. זה כולל גם עיתונאים בכירים שממשיכים לשחק בנדמה לי ולמצוא, מתחת לאדמה, סיבות להמשיך למנוע מהציבור את המידע החיוני הזה. היה מדהים להיווכח איך כמה מהם, אנשי מקצוע מנוסים, מצטרפים לעליהום על ההחלטה המתבקשת, הנכונה, ההגיונית והחשובה לחקור את הסיפור.
הם יודעים ש"בועת הטירלול", הכוללת גם את האקווריום הרגיש במדינה, נשלטת על ידי הרעייה, לא הבעל. הם יודעים מי ממנה את המינויים החשובים ולמי שמורה המילה האחרונה. הם מכירים את הרוטינה במסגרתה מתקשר הבעל מדי פעם לנזוף בשר, יועץ או קולגה כלשהו ועושה את זה בקול רם. הם יודעים מי עומד(ת) לידו ואת מי הוא מנסה לרצות. נתניהו הוא גבר מוחלש. הוא נשפט בירושלים, אבל הוא בא שפוט מהבית. פעם, בשיחה סגורה, הוא אמר ש"עם שרה, אני קונה זמן". הבעיה היא שהוא קונה, ואנחנו משלמים.
פעם, לפני כ-15 שנה, בעיצומה של עוד שערורייה מבית היוצר של רעייתו, אמר נתניהו "כוונו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי". הוא טען שאין לשרה שום קשר או מעורבות בענייני המדינה. נו, טוב. השבוע, ובשבוע שעבר, בבית המשפט המחוזי בירושלים, הוא אמר (במילים שלי) "עזבו אותי, כוונו את האש לאשתי". את הקשר עם "וואלה", הקשר והלחצים העצומים על האלוביצ'ים, כל הקנוניה הזו שעל פי כתב התביעה מהווה יחסי שוחד של תן-קח, הפיל נתניהו על "רעייתי". בלי בושה.
השבוע סיפר לי גורם המקורב ללשכה שכולם ממתינים לשובה של הרעייה ממיאמי, כדי לקדם את המינויים. שאלתי איזה מינויים. הוא ענה: מנכ"ל משרד ראש הממשלה, נציב שירות המדינה, נציב התלונות על השופטים, ראש מנהלת תקומה בדרום, ובצפון. כאלה מינויים".
אגב, מנכ"ל משרד ראש הממשלה יוסי שלי, שבינתיים אוחז באחריות הכוללת על שיקום הצפון והדרום, שיקם לאחרונה את ברזיל. הוא יצא לשם למה שמוגדר "ביקור פרטי" שארך שבוע ימים. זה קרה בערך במקביל להתפטרותו של הפרויקטור אלוף צ'ייני מרום. ממשרד ראש הממשלה נמסר שמדובר בביקור פרטי שמומן מכיסו הפרטי של שלי. כי גם זה כבר לא מובן מאליו.
התחקיר המטלטל של ספי עובדיה ב"עובדה" היה עיבוד טלוויזיוני דיגיטלי של כל מה שאני מטיף בדפים המודפסים שאתם אוחזים עכשיו בידיכם שנות דור. בשנים האחרונות הוצאתי לאור גם את חבורת כלבי התקיפה של מכונת הרעל, השליחים עם המגפונים, אלה שמתייצבים מול בתיהם של המטרות המסומנות בבלפור כדי להטיל עליהם אימה ולמרר את חייהם. טיפוסים כמו אורלי לב, איציק זרקא, רמי בן-יהודה, בוריס אפליצ'וק ורבים אחרים. טענתי שהם מופעלים ישירות מבלפור. ספי הביא את הווטסאפים וההקלטות שמוכיחות את זה למעלה מכל ספק.
לא רק בלפור. הראיות מצביעות עליה. על שרה נתניהו, זו שלא מתערבת בשום דבר ועוסקת רק בצדקה כל היום. ובכן, היא זו שסימנה את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. היא זו שסימנה את התובעת במשפטו של בעלה, ליאת בן ארי. היא זו שסימנה את המשפחה השכולה, משפחת פרקש. ואת עדת התביעה החשובה ביותר, הדס קליין. ואת ישראל כ"ץ, גדעון סער ואביגדור ליברמן. היא מסמנת והמכונה מסתערת. המפעילה, המתווכת בין השררה בבלפור והמגפונים ברחוב, הייתה חני בליווייס. חני שסיפרה לשרה באחת השיחות ש"ביבי אמר לי פעם 'חני, אני צח כשלג ואני לא רוצה שידבק בי אפילו גרגר אבק אחד'. אני כאן כדי לשמור את בעלך הכי צח שיכול להיות".
עד לא מזמן, זה הצליח. נתניהו הצליח לייצר לעצמו "מרחב הכחשה". זה לא אני, זה הם. כל מיני פעילים שעושים דברים על דעת עצמם. לא עוד. האמת יצאה לאור. היא הייתה ידועה עוד קודם, אבל עכשיו זה רשמי. יש אחד, בוריס אפליצ'וק, שהוביל את מסע הטינופים והחירופים מול ביתה של התובעת במשפט נתניהו ליאת בן-ארי. תאמינו או לא, אותו אפליצ'וק קיבל את המקום ה-40, הכמעט ריאלי, ברשימת הליכוד, כ"משוריין" מטעמו של בנימין נתניהו, הנאשם ע"י אותה תובעת אותה גידף ועליה איים חודשים ארוכים.
עדנה חלבני עבדה בלשכת ראש הממשלה עשרות שנים. עברה אין ספור ראשי ממשלה. הייתה צמודה לבני הזוג לאורך כל שנות כהונתם (זו אינה טעות. הם מכהנים יחד). היא ישבה השבוע באולפן ערוץ 13 וסיפרה כמה סיפורים. אחד מהם עוסק בנסיעה מלכותית ללונדון במסגרתה חשקה נפשם של שרה וביבי לצאת למסעדה. חלבני התבקשה להתקשר לאחד ממקורבי בני הזוג שיצטרף. הוא סירב. אז ביקשו ממנה לבקש ממקורב אחר להצטרף. גם הוא סירב. פרצו, מספרת חלבני, צעקות אימים. אין מי שישלם. הרי אין להם כרטיס אשראי. לחלבני יש. היא נאלצה להתנדב. נסעה איתם מסעדה. חיכתה בחוץ. זומנה פנימה כשהגיע זמן התשלום. 1200 שקל. חזרו ארצה. ביקשה את הכסף בחזרה. בן זוגה אמר לה שזה יכול להתפרש כשוחד. לא היה עם מי לדבר. חלבני הקימה מהומה, בסוף הכסף הוחזר לה בתשלומים. על ידי בני הזוג? לא. לדבריה, על ידי כל מיני עוזרים בלשכה, כל אחד חלק מהכסף.
הסיפור הזה של חלבני הוא בסביבות פרומיל מהסיפורים שאצורים בתוכה, ואלפית הפרומיל מהסיפורים האצורים בקרבם של כל מי שעברו שם במהלך הדורות. הכל ידוע, ברור ונהיר, לכל הגורמים בכל הרמות בכל השפות. דבר אחד בטוח. המאמץ של נתניהו להתחמק מהאישומים הפליליים שלו בטענה ש"זה הכל שרה", לא יחזיק מים. בדיוק כמו המאמץ שלו להסביר שאין לו לפטופ ונייד, איך הוא יכול לדעת מה כותבים עליו בוואלה?
הפרקטיקה ידועה לכולם: כל העוזרים, יועצים, מקורבים, בכירים וכו', מכניסים לנתניהו לאורך כל היממה, כל בדל של אייטם שנכתב אודותיה, אודותיו, אודות משהו שקשור בהם. "זה קורה פעם בעשר דקות, או רבע שעה", מספר אחד שעבד שם שנים ארוכות, "מוציאים אותו גם מישיבות קבינט בשביל השטויות האלה. בעיקר אם מדובר בה. כשמדובר בו זה פחות דחוף".
ולגבי ידיעתו על מעשיה: אפילו עמית סגל עמיתי, שאינו חשוד ברדיפת נתניהו, כתב באחד מטוריו שביבי יודע ומאשר כל פסיק, מילה, פתקה או נייר שיוצאים מלשכתו. האיש הוא קונטרול פריק, יורד לפרטים ומאשר כל דבר מראש. בכל הקשור לאשתו, על אחת כמה וכמה. הוא זה שמאציל את הסמכויות לטובתה, הוא זה שמפציר בכל מי שמוכן לשמוע שצריך לעשות כל מה שהיא אומרת. "גם כשבנו את כנף ציון, היה ברור והוא הודיע את זה במפורש", מספר גורם בכיר בלשכה לשעבר, "שהיא קובעת הכל. מהצבע של הריפודים ועד רשימת הנוסעים בכל נסיעה".
אם הסיפור של חלבני מזכיר לכם את התביעה של משפחתה של חני בלייווייס נגד הליכוד ומשפחת נתניהו, זה לא במקרה. בלייווייס מספרת מה שסיפרו רבים לפניה: היא הייתה בעצם כרטיס אשראי אנושי. היא רכשה עבורם (על פי התביעה) מוצרים רבים ו"שימשה הלכה למעשה כארנוק ליו"ר התנועה והוציאה כספים רבים מכיסה בהתאם לדרישותיו". במקום אחר בכתב התביעה תואר היחס הפוגעני והמשפיל כלפיה שהגיע לשיא כשמנכ"ל הליכוד "החל להפיץ על התובעת כי היא אינה חולה ועושה הצגות כדי לשמור על מקום עבודתה".
תזכורת: בלייווייס הייתה חולה וגם נפטרה בסוף מהמחלה הזו. בדיוק כמו שאחותה של ליאת בן-ארי נפטרה מהמחלה הזו כמה שנים קודם והמפגינים מול ביתה, שנשלחו על ידי אותה חני, שהופעלה ע"י אותה שרה, הטילו ספק בכך שלליאת בן ארי הייתה אחות. מוסר השכל: אל תעשה לחברך מה שאתה לא רוצה שיעשו לך.
במדינה מתוקנת, שרה נתניהו הייתה נדרשת לחקירה דחופה בחשד להטרדת עד ועובדי ציבור. במדינה שלנו, היא דרושה כדי להעביר מינויים בכירים בשירות המדינה. מה שמביא אותנו למפכ"ל המשטרה רנ"צ דני לוי, ששמו לא נפקד מהתחקיר בעובדה. התבררה שם קרבתו לסחי המתואר כאן, יחסיו המסועפים עם האישה הכי קרובה לראש הממשלה, בעודו לובש מדים. התברר שם עד כמה בחשה שרה נתניהו, באמצעות שליחתה, במשטרה, במעשיה, בדרכי האכיפה. אז מי אתם רוצים שיחקור את זה?
נזכרתי בסיפור של רוני אלשיך. היה סגן ראש השב"כ, סירב להיות מפכ"ל המשטרה, בסוף מי ששכנע אותו ב"בליץ" היה ראש הממשלה נתניהו. כדי לשלוט בו ככל האפשר, הבטיח לו נתניהו שאחרי שיסיים את תפקיד מפכ"ל, יש מה לדבר על תפקיד ראש השב"כ. הדבר הזה פורסם ע"י רביב דרוקר בזמן אמיתי. אלשיך, בהגינותו, אישר את הפרסום. אחרי שהחליט להיענות להפצרות ולהתמנות למפכ"ל, הודיע אלשיך לנתניהו שמבחינתו אין שום מחויבות למנותו לשום תפקיד אחרי שיסיים להיות מפכ"ל. הוא עשה את זה למען "טוהר הנשק". הוא עוד לא ידע שאין שום סיכוי שנתניהו ימנה אותו לתפקיד כלשהו אחרי מפכ"ל.
כאן אפשר להבחין בהבדלי הסגנון בין נתניהו, אשכנזי עם גינונים אירופים, לאיתמר בן-גביר, כורדי בעל גינונים מזרח תיכוניים. נתניהו מנסה לשלוט בגורמי האכיפה ומוסדות ממלכתיים נוספים דרך מינוי הקודקוד. הוא מנסה להביא מישהו מטעמו, שלא אמור היה לקבל את התפקיד, כדי שיהיה "חייב" לו. לפעמים זה מצליח (יהודה וינשטיין), לפעמים פחות (מנדלבליט, אלשיך).
בן-גביר הולך על כל הקופה. הוא לא מסתפק במינוי הקודקוד. הוא "קונה" גם את החיילים. הוא מלווה שוטרים שנחשדו בעבירות למח"ש. הוא נלחם במח"ש. הוא מעלה את שכר השוטרים על דעת עצמו. הוא מראיין רבי פקדים, מתערב במינוי קצינים, גם זוטרים, לא מחמיץ הזדמנות לרכוש לבבות בדרכים שונות ומשונות בקרב עשרות אלפי לובשי המדים הכחולים. וזה משתלם. המפכ"ל הקודם, קובי שבתאי, הבחין בזה בזמן אמת. הוא ראה איך השר שלו חודר ללבבות השוטרים מאחורי גבו. שזה נחמד, אבל זה הופך את המשטרה לפוליטית. "הוא כבר השתלט על חלק גדול מהשוטרים", אמר פעם שבתאי למי שאמר בשיחה סגורה, "יותר מחצי משטרה שלו".
זה היה בתקופת שבתאי. היום, לפחות על פי הרושם שנוצר במבט מבחוץ, ההשתלטות על המשטרה והפיכתה למיליציה פרטית הושלמה. ואין פוצה פה ומצפצף. אלה שהתקוממו נגד המהלך, פרשו. רובם שותקים. אלה שנשארו, התיישרו. צריך לקוות שהמצב הזה הפיך. צריך להדגיש בפניו של המפכ"ל לוי, שזה הפיך. זה קרה ללא מעט אנשים לפניו והם ידעו להתעשת ולהבין שהממלכה קודמת למלך. שהמדינה הזו חשובה מסך מנהיגיה.
אפרופו מנהיגיה. הרחש-בחש סביב גדי איזנקוט גובר באיטיות, אבל בהתמדה. איזנקוט מודע לזה, אבל דוחה את כל אלה שמפצירים בו לעשות מעשה, לפרוש ממפלגתו של גנץ ולהתארגן בחוץ, או לפחות לקרוא תיגר על מנהיגותו של גנץ. לאיזנקוט אין סכין בארגז העבודה שלו, בדיוק כפי שלגבי אשכנזי לא הייתה סכין בזמנו. גנץ הביא אותו למפלגה והוא לא יבצע הפיכה.
אבל יש אחרים. רבים ומאורגנים. שמתכננים לעשות מהלכים ולהפעיל לחצים כדי להפוך את הרמטכ"ל ה-21, שהפך השנה לאב שכול, למועמד לראשות הממשלה. אם בהפעלת לחץ על גנץ כדי שיוותר מרצונו, או בהקמת פלטפורמה פוליטית נפרדת עבור איזנקוט. לרבים מהם, ביניהם מקורבים לאיזנקוט, ברור שהוא לא יהיה מספר 2 גם בבחירות הבאות. או שהוא יהיה מספר 1, או שהוא יהיה חלק מ"הנהגה משותפת". ולכן, אומרים האומרים, איזנקוט לא משתף פעולה עם היוזמות הללו עכשיו. כי כרגע אין תאריך בחירות. אבל כשיהיה תאריך כזה, יהיו גם התפתחויות.
סקר שפורסם השבוע בערוץ 12 הראה, לכאורה, שגנץ ואיזנקוט מביאים אותו מספר אחוזי תמיכה בהתאמה לראשות הממשלה (31%). מה שמחזק את טענתו של גנץ, לפיה איזנקוט לא באמת משנה את מצב המנדטים והתמונה. אלא שהתמונה מורכבת יותר. סקר שנערך השבוע ע"י מכון קנטאר בקרב 1200 נשאלים (יותר מכפול ממדגם רגיל) מעלה תמונה אחרת: בהתלבטות בין נתניהו לגנץ על התאמה לראשות הממשלה, נתניהו מוביל בפער של 4 אחוזים (34-30) ובין נתניהו לאיזנקוט הפער הוא של שני אחוזים בלבד (35-33).
זאת, ועוד: במדגם הכללי בהתאמה לראשות הממשלה גנץ מנצח בהפרש של אחוז (33-32), אבל בקרב מצביעי גוש האנטי-נתניהו (בנט, ליברמן, לפיד, מחנה ממלכתי וכו') איזנקוט מוביל בפער משמעותי של 9 אחוזים (39-30).
ויש עוד משהו. איזנקוט לא עומד בראש מפלגה ולא הכריז על מועמדותו לראשות הממשלה. אין לו קמפיין. אם במצב כזה הוא בשוויון עם גנץ ומביא אחוזים טובים יותר מיו"ר האופוזיציה, סימן שיש לו פוטנציאל. יש באיזנקוט משהו חמקמק, לא ניתן להגדרה מדוייקת, שאין למתמודדים אחרים מול נתניהו. האנטי-כריזמה שלו היא חולשה שאפשר להפוך לכריזמה וליתרון. גם המוצא. גם החספוס, הישירות, הצבריות הפשטנית לכאורה.
ואחרי כל זה, הערת אזהרה: בשמי המחנה הציוני-ליברלי זרחו כבר משיחים רבים. המסורת במחנה הזה היא להריע לכוכב החדש ומיד להסתער על גבו עם קלשונים. אני לא יודע מה גדי איזנקוט יעשה בסופו של דבר. אני כן יודע שאין על המפה הפוליטית אדם יותר ממלכתי ממנו, יותר ישר ממנו, יותר ענייני ממנו ואולי גם יותר פטריוט וציוני ממנו. אני גם לא בטוח שכדי לנצח את נתניהו צריך מועמד אחד בולט שיהפוך את המאבק לאחד על אחד. הדבר היחיד שאני כן יודע הוא, שנתניהו הוא סכנה ברורה ומיידית לכל מה שבנינו כאן. המשך כהונתו, פירושה המשך הכרסום בתוכנו, המשך עקירת עמוד השידרה שלנו, המשך השיסוי שלנו זה בזה. הגיע זמן ריפוי.