קיבוץ ראש הנקרה, רשמית 740 מ' מהקו הכחול, יושב ממש צמוד לגדר הגבול עם לבנון, מתחת לרכס סולם צור. לפני המלחמה, אפשר היה לראות בעין את מגדל התצפית של חיזבאללה שם למעלה, מאות מטרים מהקיבוץ.
במהלכה, השמיד צה"ל את העמדה והרחיק את חיזבאללה עשרות קילומטרים צפונה. אבל התושבים עדיין לא שבו. על פי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה 1,372 תושבים התגוררו בקיבוץ בסוף 2023, אבל מיד אחרי ה-7.10 הם התפנו, בתחילה בהמלצת ראש המועצה, משה דוידוביץ', שהוא גם יו"ר פורום קו העימות.
אח"כ פונה הישוב בהוראה רשמיה של צה"ל. כמו בישובי גדר אחרים, נותרו רק עשרות חברים, רובם אנשי כיתת הכוננות וכן כמה בודדים, כל אחד מסיבותיו האישיות. ענף התיירות, אחד משני מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ, הושבת לגמרי.
בהתחלה, היו המפונים מרוכזים בכמה בתי מלון, אבל בחלוף הזמן, כשהחלו לשכור דיור באופן עצמאי, הם התפזרו לעשרות ישובים. ובכל זאת, ניכר שהם כמהים לקהילתיות, ומנסים לשמור על גיבוש. כך למשל, בסוף השבוע הבא, הם צפויים כולם להתכנס בבית הנוער הציוני בירושלים, לכמה ימים של ביחד.
בשער הקיבוץ יש תנועה רבה אבל אלה הנכנסים ויוצאים באים רק לכמה שעות בכל פעם ועוסקים בעיקר בשיפוץ הבתים שעמדו ריקים במשך יותר משנה ובשיקום הגינות שצמחו פרא או התייבשו. רק בית מגורים אחד נפגע ישירות, אבל כמעט בכל בית יש נזק עקיף, בעיקר מעצם אי השימוש בו. לצד הבתים אפשר לראות מוצרים שהתקלקלו, ונזרקים עכשיו. מוצרי חשמל ששבקו, רהיטים שנהרסו מגשם שחדר לבית. רעפים שנשברו. בשיא, בתחילת המלחמה, היו כאן בחצר המשק מעל 400 חיילים עם טנקים ונגמשים, עד שפתחו דרך עוקפת. גם זה לבדו דורש שיקום.
איש לא יודע לתת הערכה מדויקת של עלות השיקום, ואולי לא רוצים להתחייב לסכום מדויק מחשש שכל עוד לא שבו הביתה, ממשיכים להגרם נזקים. ההערכה הגסה היא שנדרשים לקיבוץ לא יותר מ-8 עד 10 מיליון שקלים לשיקום מלא. לא נורא.
"יש הרבה התכתבויות, מבקשים לא מעט נתונים. כרגע לא ראינו שקל אבל יש הרבה הבטחות באוויר", מסר נבו זמיר, מנהל הקהילה של ראש הנקרה, "אנחנו ממתינים להנחיות הדרג המדיני למועד חזרתם של המפונים והמשך מתווה הפיצוי כדי לגזור מאלה את לוחות הזמנים. אבל, אנחנו לא מחכים לממשלה וכבר פועלים בכוחות עצמאיים ועובדים בצורה מסודרת לשיקום, עם דגש על המבנים הציבוריים - מוסדות החינוך, מרפאה, מועדון לותיקים, בריכת שחייה וכו'. צוות של 'מכינת רעות' התנדב לסייע ועובד כעת על שיקום חדר האוכל. עם גורמי ממשלה".
"הישובים כולם נפגעו מכך שהתושבים פונו", מסביר מושיק גבעתי בן ה-83, מוותיקי ראש הנקרה ואחד מאלה שסבורים שהפינוי היה משגה והיה אחד הראשונים לשוב, "הכלים הכבדים של הצבא שהגיעו לישובים פגעו בתשתיות, עשביה השתלטה על כל השטחים. בקיצור הרס רב יש ופתרונות אין. אין שום גוף ממשלתי שלוקח אחריות לשיקום הצפון".
גבעתי מתוסכל באופן גורף מהתהליך: "ראש המועצה שלנו מנסה לגרד כספים ונתנו לו הרבה הבטחות, אבל בשורה התחתונה הכסף הגדול לא הגיע. תקציבים לדרום יש. תקציבים לצפון עדיין אין. אנחנו תושבי הצפון הפכנו לאזרחים שקופים במדינה שלא סופרת את אזרחיה. 'תסתדרו בכוחות עצמכם בינתיים', אומרים לנו. אפילו מס רכוש שצריך לסייע בתשתיות שנפגעו מתפקד בקושי ותוך כך מדברים על כך שמתחילת פברואר 2025 תושבים יוכלו לחזור. לאן יחזרו? לישובים שחלקם הרוסים? סוף סוף מינו פרוייקטור, אבל שמו עליו את הגולם הזה והוא התפטר. יש כסף להתנחלויות, יש כסף לתקציבים קואליציוניים ולשמירה על ראש הממשלה ומשפחתו. משרדי ממשלה שאין בהם צורך ממשיכים להתקיים הכול למען הישרדות הממשלה ואילו הצרכים האמיתיים בשעה זו לא נענים. אנחנו רוצים לחזור הביתה לשגרת החיים שהייתה לנו לפני הפינוי, וצריכים סיוע".
ע"פ הערכה רק כ-60 מהתושבים שבו להתגורר בקיבוץ. השאר ממתינים לראות מה יילד יום. אלה שיש להם ילדים בבתי ספר אינם צפויים לשוב לפני סוף שנת הלימודים. חלק, במיוחד בשכונת ההרחבה, מחשבים מסלול אישי מחדש, ושוקלים לעזוב. אם רק יימצאו קונה במחיר טוב. לא עניין של מה בכך.
בשכונת ההרחבה החדשה יחסית, דווקא יש ממ"דים. אבל כ-200 ממ"דים עוד דרושים, בעיקר בבתים הוותיקים. כבר החלו בבנייה, אבל זו מזדחלת. כ-25 נבנים כעת. אחד מהם בדירתו של מושיק גבעתי. "בלי ממ"דים אנשים לא יחזרו", הוא קובע נחרצות.
"מוקדם מדי לדבר על שיבה הביתה", אכן מסכים גדי שבתאי בן ה-60, נשוי ואב לארבעה, שגם הוא עסוק בתיקונים ושיפוצים, מטפל בבית בהרחבה של הקיבוץ וסיים כבר את שיקום הגינה, אבל ממשיך להתגורר בנהריה, "אצל התושבים נותר פחד תהומי ממנהרות וחדירות, גם מהים", הוא מסביר, "אנחנו לא מאמינים שהצליחו לסרוק רצועה של 10-15 ק"מ מפה ועד הר דב, ולאתר את כל הארסנל שהסליקו שם. אצל 60 אלף תושבי קו העימות בישובים שפונו נוצר משבר אמון קשה מול הצבא שהתברר כי היה בתרדמת.
עוד המשיך: "בצפון בכלל לא היה מי שיגן עלינו, אנחנו ניצלנו מקטסטרופה ולא שכחנו את זה. ההיפך, ככל שחולף הזמן מתחדדת המחשבה מאיזה אסון ניצלנו. אנחנו גם זוכרים שניצלנו לא בזכות צה"ל הגדול והמפואר, אלא בגלל תקלה בלו"ז של חיזבאללה. תיכף תבוא הנסיגה, אבל היא לא מבחירה אלא מלחצים בינלאומיים. אני לא שם את מבטחי על צבא לבנון שיישב לנו מעל הראש ויגן עלינו ולא יכול לסמוך עליו לביטחונם של ילדינו. רק רצועת בטחון של כמה קילומטרים בצד הלבנוני תחזיר לנו את תחושת הבטחון המלאה. נחזור, כן - אבל רק כשיתאפשר ואנחנו לא ממהרים".
הצעירים איתי, לירון ואופיר, שעושים משמרות בשער, עוצרים אותי ביציאה ומשביעים אותי להעביר מסר דומה - "צה"ל עוד לא סיים את העבודה שהוא צריך לעשות בלבנון ועד הניצחון המוחלט הקהילה לא תשוב", הם אומרים, "צריך להמשיך - גם אם ייקח עוד שנתיים".