"זו מעין סגירת מעגל ממש ממש מרגשת", אמרה לוואלה אורית קורן מקרית מוצקין, אחותו הצעירה של סגן אמיר אמית, טייס מסוק הסופר פרלון של חיל האוויר שנהרג לאחר שהתרסק בסוריה ב-1974 ושהיום הותר לפרסום כי שריד מהמסוק שלו, ראש הרוטור, אותר בשטח הסורי והושב לישראל. היום היא אם לשלוש בנות וסבתא לתשעה נכדים.
"ההורים שלי החליטו שאנחנו ממשיכים את החיים ביחד עם האין של אמיר וככה אנחנו חיים כבר חמישים שנה מאז. מפקד הטייסת התקשר אלי ביום שישי בבוקר לבשר לי על כך אחרי שמצאו ואחרי שאכן אימתו שמדובר בחלק של המסוק המדובר. אני מיד בישרתי למשפחה וכמובן שכולם התרגשו מאוד. הבנות גדלו על המורשת של אמיר, וגם ילדיהן כולם יודעים". הוסיפה.
"שכחו לומר שהאירוע התרחש בה' באייר, גם במהלכו הסורים המשיכו לירות בכל כוחם, ואמיר והצוות נהרגו כשיצאו למשימת חילוץ פצועים. כל שנה כשאנחנו הולכים לבית העלמין ביום הזיכרון, כל עם ישראל איתנו. מהשיחות היום למדתי שהסורים המשיכו להמטיר אש בניסיון לתפוס שבויים כדי שישראל בתמורה להשבתם תשיב להם את החרמון הסורי. לא מעט חיילים נהרגו בזמן הזה וזה מה שבסופו של דבר גם קרה". היא סיפרה כי ביקשה לעלות ולראות את המקום בו נמצאו שרידי המסוק. "נאמר לנו שכאשר יתאפשר, כנראה אחרי החורף, כנראה ייקחו אותנו", המשיכה.
אמיר אמית עבר בין לא מעט בתי ספר. חברו עצי צור, ההיסטוריון של תולדות החבורה, משחזר ש-"את כיתות א' עד ו' - עשה בריאלי, כיתות ז' עד ח' - בבית הספר ביאליק, כיתה ט' (פעמיים!) - בליאו בק ואת כיתה י' - כפר גלים. לכיתה יא הרחיק לבית הספר החקלאי כדורי בתבור ואז חזר העירה לכיתה יב' בבית הספר בכפר גלים.
"שריד מהמסוק זה משהו פיזי להיאחז בו ושמחבר לעניין הרגשי. זה מחזיר לאירוע. הוא סיים את חייו שם, על משהו שהוא ידע ואהב לעשות, והנה משהו משם חוזר עכשיו ראש הרוטור. זה סוג של חיבור", אמר לוואלה צחי קולומבוס, היום תושב יובלים, חברו הטוב של אמיר מימי סניף יסוד הדר של בית הספר הריאלי בחיפה.
"מה לעשות? הטובים הולכים, וכשהלכת זה היה בפייטריות שכנראה אופיינית לך", הספיד צחי את אמיר, כשנזכר שלוש שנים אחרי לכתו כי "ספר הזכרונות" של הכיתה נותר אצלו, וטרם השיב אותו. הוא הוסיף "זיכרון" למשפחה, ובו תיאורו של אמיר אמית כפי שזכר אותו, "תוסס, שמח, חברותי ודמות מובילה בין החבר'ה". בשיחה עם וואלה המשיך ואמר כי "אני זוכר אותו כאחד משניים-שלושה חברים הכי טובים שהיו לי אי פעם. הייתי עם אמיר גם בצופים, בשבט משוטטי בכרמל, אבל בכיתה ח' הפרידו לשני 'גדודים' ודרכינו התפצלו. הייתי בא אליהם הביתה והוא היה בא אלי. היינו עושים כל מיני טריקים ומעשי קונדס ביחד, ונתפסים ביחד. הוא לא היה מפחד משום דבר. הולך זקוף. מסתכל ישר בעיניים. ישיר. הוא היה מאד שובב, אבל שובב טוב. היתה לו חשיבה מחוץ לקופסא. היה לו גוף מוצק כזה והוא היה מתעמל טוב. היה לו קסם אישי רב, הוא היה חתיך יפה תואר כזה עם עיניים כחולות, ובנות שוות רבו עליו. בחבר'ה זוכרים אותו כמי שבכיתה ה' היה החבר הראשון של הזמרת ירדנה ארזי היפה, ירדנה פיינבאום, שלמדה באליאנס אבל גרה לידנו והיתה איתנו בצופים".
"הידיעה הזו הציפה געגועים וצער ועוררה הרבה התרגשות", סיפרה לוואלה ירדנה ארזי, "אני רואה לנגד עיני את הפנים שלו. היינו ילדים קטנים, אבל איך אפשר לשכוח, אני זוכרת את אמיר מצד אחד כשובב לא קטן אבל מצד שני ביישן גדול. היה לו הרבה הומור והוא נותר זכרון מתוק הרבה אחרי שנפרדנו והדרכים התפצלו ולמעשה לא היינו בקשר אחר כך. יש לנו קבוצה של גדוד 'צבר', והיא שוצפת וגועשת. כולם הציפו בתמונות. האסון טלטל את כולנו. אמיר נותר חלק מהזיכרונות שלי, שלנו. אנחנו חיים במדינה מטורללת ואי אפשר להאמין איך מלחמה אחת נקשרת פתאום למלחמה אחרת ואי אפשר בכלל להבין את שריד כזה נותר בשטח. זה מטורף. קיבלנו דרישת שלום ממנהרת הזמן".