שרדתי את הנובה ויצאתי משם בחיים. שרדתי את החושך התהומי והמפחיד. לא על הבריחה אני אכתוב היום, אלא על הבחירה. הבחירה לשרוד את החיים אחרי שראיתי במו עיניי כמה מכוערים וחסרי תקווה הם יכולים להיות. מהרגע שהבנו את האירוע משהו בי אמר לי "את תצאי מפה בחיים". ברגע שאני ובן זוגי ,שגם היה איתי שם, הגענו הביתה משהו בי כבה.
בן הזוג שלי יצא למילואים תוך פחות משעה מרגע החזרה הביתה ואני נשארתי לבד לגלות את החיים החדשים שהעולם זימן לי. הדבר הראשון שעבר לי במחשבות היה "אם יצאתי בחיים ובסוף אחיה כמו מתה - ניצחו אותי. לא מגיע לבני העוולה האלה לנצח אותי. אז אחיה". תוך שבוע כבר התחלתי בטיפולים, פניתי לארגון נפגעי פעולות איבה, הם מצאו לי פסיכולוגית והתחלנו בתהליך. אמא שלי עברה לגור אצלי כדי לדאוג לצרכי הבסיסיים כמו אוכל, מקלחת וניקיון הבית, הכל רק שאתפנה לטפל בעצמי.
האחריות היחידה שהייתה לי באותה התקופה היא להוציא את הכלבה לעשות צרכים, מתחת לבניין בו אני גרה, וגם את זה לא הצלחתי לבצע בלי להרים טלפון "אני מחוץ לבית, אם מגיע מחבל ויקרה לי משהו אני סומכת עליך שתתפעל את האירוע מרחוק".
באותה התקופה הרגשתי שאיבדתי צלם אנוש, תחושה של איבוד שליטה מוחלט על חיי.
אחרי חודשיים כאלה, בן הזוג שלי סיים את סבב המילואים הראשון, לאחר חזרתו הביתה החלטתי לנסות לצאת מהבית כי החזרה שלו הביתה החזירה לי את תחושת הבטחון. החלטתי בפעם הראשונה ללכת לבית קפה ליד הבית, לפני הנובה ישבתי בו כל יום, וחשבתי שהגיע הזמן לחזור.
פגשתי שם חברים שלי ולקוחות קבועים במקום. באיזשהו שלב בשיחה הם דיברו על הנובה, על ה-7 ועל התיישבות מחודשת בעזה. פתאום התעוררות בגוף. זה התחיל ברעידות שפתיים שמהר מאוד התפתחו לפרכוס בכל הגוף. עוד התקף חרדה. החברים נלחצו מהמחזה, הראש שלי התמלא במחשבות, כיצד אשמור על עצמי? האם הפכתי לבעלת צרכים מיוחדים? השיפוט העצמי הוסיף להקשות על הסיטואציה והרגשתי תלושה, בודדה וחריגה, לבד בסירה.
בינואר עמותת קהילת שבט הנובה השיקו את "תכנית החונכים". אני שמעתי רק "בואי תחזירי לעצמך שליטה ומשמעות לחיים שלך". נרשמתי. הגעתי מכווצת כולי יחד עם התחושות הקשות שליוו אותי לפני. כל פגישה התחילה במעגל שיתוף. בכל שיתוף של אחרים מצאתי גם את עצמי. בין אם בהתמודדות או במחשבות. לאט לאט חלחלה בי ההבנה שאני לא לבד בסירה ויש נוספים שמרגישים כמוני.
לאט לאט התגבשנו כחברים ופתאום אני לא חריגה, אני גם שייכת לקבוצת אנשים שמצליחים לגרום לי להרגיש שבפעם הראשונה מבינים אותי. בתחילת הטיפולים, הפסיכולוגית שלי אמרה לי שטראומה מגיעה בגלים. יכולה להיות תקופה טובה ואחריה תקופה של גל של סערת רגשות. שום דבר לא הכין אותי לצונאמי שהגיע.
בן הזוג שלי יצא בחודש יולי לסבב מילואים שלישי והארוך ביותר של 3 חודשים רצוף. אחרי שכבר הרגשתי שהצלחתי לבנות לעצמי קצת מהחיים הקודמים שלי, פתאום שוב הבית ריק. צריכה שוב ללמוד לדאוג לעצמי מחדש. ולהספיק לרפא את הנפש שלי, בין התמרונים של בן זוגי. באותה תקופה התרחשו גם הכטב"ם ללא אזעקה בתל אביב, המתקפה האיראנית ועוד 3 פיגועים קרובים. מחשבות קטסטרופליות על אירועי ה-7 באוקטובר הציפו אותי וחזרתי להרגיש חסרת אונים ומפוחדת. רציתי שקט, רציתי נחת. נכנסתי לדיכאון.
באותה תקופה ליוו אותי קונפליקטים פנימיים. מצד אחד "איך אפשר לחיות ככה? בשביל כל הסבל הזה יצאתי משם בחיים?" ומצד שני תזכורת שהבטחתי לעצמי שאעבוד קשה במטרה לחיות חיים מלאים ומאושרים כי יצאתי משם בחיים והם לא ינצחו אותי. לא להרים ידיים.
באחד המפגשים הגיעו נציגים מתנועת מש"ה שפועלים למניעת אובדנות. הם הגיעו עם חוק ברזל. לדבר, לא להחזיק את הכאב הזה לבד. היה מפגש משמעותי שלקחתי אותו קדימה וכבר באותו יום החלטתי שאני בוחרת לי את האנשים שאני סומכת עליהם ביותר כדי לשתף אותם גם במחשבות הכי קשות שעוברות, שלצערי הן עברו בתדירות גבוהה באותה התקופה.
לאט לאט בניתי לעצמי רשת בטחון, קהילה של אנשים טובים שעזרה לי להחזיר את התקווה לחיים שלי ולהקל על הלב שלי. השמש חזרה לזרוח בחיי.לא אשקר, עדיין לא פשוט, המלחמה כאן, החטופים שם ובקרוב בן זוגי יוצא לסבב מילואים רביעי. למזלי בשנה האחרונה הבנתי שאפשר. אפשר להתמודד עם הקושי והבית הריק. אפשר להצליח להרים את הראש. אפשר לחוות ואפשר לחייך.
אולי החיים שהיו לי לפני כבר לא יחזרו במלואם, אבל כן אפשר לחיות חיים מלאים ושמחים. הדרך עוד ארוכה אבל אני הולכת עליה.
המאמר מתפרסם במקביל לפרויקט מיוחד של תנועת מש"ה (מילים שעושות הבדל), הפועלת להפחית את שיעור מעשי האובדנות והניסיונות האובדניים בישראל