האופן שבו הציג צה"ל לאחרונה את נתוני הגיוס למילואים בחלוקה ליישובים השונים בארץ, היה עמום ומבולבל עד כדי כך שכל אחד הבין מהרשימה הזו משהו אחר. הכותרות הראשונות שניתחו את המספרים טענו שניתן להבין מהם שתל אביב היא העיר המשרתת ביותר בישראל, הכותרות הבאות של מי שקראו מעט יותר לעומק את המסמך סיפרו סיפור מעט אחר, ופרופ' אשר כהן, ד"ר שני אומיאל פלדמן וד"ר מנחם לזר, שעורכים מחקר בנושא "צבא העם: דימוי ומציאות", החליטו לנסות לעשות סדר בבלגאן.
השניים אספו את הנתונים אודות מספר ימי המילואים ששירתו תושבי כל יישוב, בנו טבלה שמנרמלת אותם בהתחשב במספר המגויסים הפוטנציאלי בכל אחד מ-1,133 היישובים, הוסיפו את מספרי החללים, והוציאו תחת ידם מסמך שמלמד הרבה מאד על החברה הישראלית מול סוגיית ההתנדבות למילואים, מול השירות בצה"ל בכלל, ומול השירות הקרבי בפרט.
כדי להגיע אל השורה התחתונה, לקחו החוקרים את מספר התושבים בני 19-45 (קבוצת הגיל הקרובה ביותר לקבוצה הרלוונטית למילואים, ואשר הנתונים אודותיה מתפרסמים באופן רשמי על ידי המדינה), חילקו את מספר ימי המילואים הכולל שתרם היישוב למספרם של אותם אנשים שהם פוטנציאל הגיוס, וקיבלו את מה שהם מכנים "מדד הגיוס" לאותו יישוב. ייתכן שחישובים שונים, שיזיזו את גילה של הקבוצה הנבדקת שנה קדימה או שנה אחורה יניבו מספרים מעט שונים, אבל המגמה כנראה לא תשתנה.
כמה הערות מקדימות: האחת, מדובר בנתונים אודות 85 הימים הראשונים למלחמה בלבד (לעומת נתוני הנופלים שמתייחסים למלחמה כולה). אלה הנתונים שצה"ל פרסם, ועליהם מתבסס הניתוח. בהינתן העובדה שרגע אחרי 7 באוקטובר כמעט כל מי שהיה יכול עלה על מדים, ועם הזמן החלה נשירה איטית וקבועה בהתייצבות למילואים, סביר להניח שככל שצה"ל ישתף אותנו בנתונים המלאים על ההתגייסות במהלך כל חודשי המלחמה, נגלה פערים גדולים יותר עוד יותר בין הקבוצות השונות.
הערה נוספת: ככל שמדובר ביישובים קטנים מאוד, כאלה שיש בהם רק כמה עשרות אנשים שנמצאים בגיל הפוטנציאלי לגיוס, הנתונים עלולים להטעות. במילים אחרות, בתוך 656 אלף ימי המילואים שעשו תושבי רמת גן, עוד שני מילואימניקים שיתייצבו לא ישנו דבר. לעומת זאת שניים שיתייצבו למילואים מהיישוב הקטנטן נמרוד, שבו ישנם כמניין אנשים בלבד בגיל הגיוס, יטו את כל הטבלה.
אחרי שהזכרנו חלק מהמגבלות, הנה כמה פרטים על מי שמובילים את מדדי הגיוס. מתוך 100 היישובים המובילים את הרשימה ישנם 43 יישובים דתיים, 40 חילוניים, ו-17 מעורבים. בין אותם 100 היישובים הראשונים, שבהם מדד הגיוס הוא הגבוה ביותר בישראל, ישנן 50 התנחלויות (מחציתן בבקעת הירדן), 20 יישובים מרמת הגולן ו-30 נוספים משאר חלקי הארץ. בין 130 היישובים שבהם מדד הגיוס הוא הגבוה ביותר, ניתן למצוא 23 קיבוצים.
ישנו מתאם מובהק, ברור והפוך לגמרי בין גודל הישוב לבין מספר ימי המילואים שהוא תרם, ומספר החללים שנפלו אצלו. ביישובים קטנים המדדים גבוהים, ביישובים גדולים המדדים נמוכים.
כך, קבוצת הישובים שבהם יש פחות מ-1,000 איש בגיל הגיוס - כולם מהמרחב הכפרי בישראל - מהווה כ- 9% בלבד מאוכלוסיית המדינה, אבל מספר ימי המילואים שהקבוצה הזו נותנת לצה"ל גבוה ביותר מפי 2 ממשקלה (20% מכלל ימי המילואים בישראל), ומספר החללים שלה גבוה יותר מפי שלושה ממשקלה (כ-28% מהחללים).
את התמונה ההפוכה ניתן לראות ביישובים העירוניים הגדולים בישראל. אלה נותנים, בפער, פחות ימי מילואים, וחלקם בבתי העלמין הצבאיים נמוך בהרבה. כך, מבלי להתעלם מהבעייתיות הקיימת בהשוואה בין יישובים קטנים לגדולים, מתוך רשימת 1,133 היישובים בישראל, תל אביב נמצאת במקום ה-952 במדד הגיוס, הרצליה ממוקמת במקום ה-986, ירושלים במקום ה-1,061, אשדוד במקום ה-1,075, ובני ברק במקום ה-1,122. אצל שלוש האחרונות, די ברור שלמיקום הנמוך בטבלה אחראית החברה החרדית המתגוררת אצלם, נספרת בפוטנציאל הגיוס וככלל לא תורמת ימי מילואים.
כדי לנטרל את הבעיה שהצבענו עליה קודם, לפיה קשה לדגום יישובים קטנים, ודאי כאלה שאחוז גבוה מתושביהם גויסו מהיום הראשון לשמש ככיתת כוננות בביתם שלהם ועלולים להטות את החישוב, בדקו פרופ' כהן וד"ר אומיאל פלדמן איך נראית רשימת מדדי הגיוס הגבוהים ביישובים שיש בהם למעלה מ-1,000 איש בגילאי הגיוס הרלוונטיים.
בראש הרשימה הזו נמצא היישוב יקיר, אחריו שילה, כפר אדומים, עלי, עפרה, אלון שבות, טלמון, נוקדים, עלי זהב, ברכה, אלעזר, קדומים, אלקנה, נווה דניאל, אבני חפץ, רבבה, מטולה, תקוע, צופים, מצפה יריחו, קריית ארבע, בית אל, חשמונאים, מתן, אפרת, גן נר, קרני שומרון, הר אדר, בת חפר וכוכב יאיר. 25 התנחלויות ברשימת 30 היישובים המובילים.
למי ששואל למה חשוב לספר את הסיפור הזה, צריך להשיב בשאלה הפוכה. למה לא? אנחנו במלחמה שבה המוני מילואימניקים עזבו את ביתם, את משפחתם ואת עבודתם כדי לתת מעצמם למען הכלל, ואם המתנחלים או הקיבוצניקים או תושבי הגולן נתנו יותר מכולם, טוב שהחברה הישראלית תדע לספר את סיפורם ולהוקיר להם תודה על כך. מנגד, על אותו משקל של הביקורת שיש לנו כלפי הציבור החרדי שלא נושא בנטל, ראוי לדעת אם יש עוד קבוצות שסוחבות את האלונקה פחות מאחרות. לדעת, להאיר, לשאול את עצמנו למה, וגם לנסות לעשות משהו כדי לשנות.
יש בחישובים שאנחנו מדברים עליהם כאן, כאמור, הרבה מוקשים. אחד מהם נובע מכך שאין לנו יכולת לקבוע באילו יחידות משרתים המילואימניקים שמאחורי המספרים. כלומר, אנחנו צריכים להעריך כל מי שמתייצב לשרת את המדינה, גם אם הוא עושה את זה בבסיס עורפי בתל אביב או בגלילות ובסוף המשמרת שב לישון בביתו, ועדיין, אחרי שנה מדממת כל כך, אחרי סיפורי גבורה רבים כל כך, ואחרי לוויות רבות כל כך, יש לנו עניין לשאת על כפיים יותר מכולם את מי שהשאירו מאחור בית ומשפחה והורים דואגים ואשה שלא ישנה בלילה, ובילו מאות ימים ברפיח או בגבול הצפון.
ואת זה, כלומר את התשובה לשאלה איפה משרתים אותם אנשי מילואים שהנתונים הכלליים שלהם התפרסמו, נתוני צה"ל אינם מספקים. מה כן יכול לרמוז לנו את התשובה לחידה הזו? מספר החללים, כמובן. גם כאן, כאמור, יכולות להיות סטיות והטיות, ודאי ביישובים קטנים מאוד, אבל את המגמה אי אפשר לפספס.
הנה, לדוגמה, ההשוואה המדהימה בין תל אביב לירושלים. בשתי הערים, אחרי שנוכתה מהם האוכלוסיה הערבית שככלל אינה מתגייסת, ישנו מספר דומה למדי של אנשים שנמצאים בגיל מדד הגיוס, קרי 19-45. על פניו, תל אביב אמורה להוביל על ירושלים בכל מדד, שכן הירושלמים סוחבים על גבם קבוצה גדולה מאוד של חרדים שנספרים איתם כבגיל הגיוס הפוטנציאלי, אבל לא באמת מתגייסים. והנה, למרות זאת, ככל שמדובר בימי מילואים, תל אביב אמנם תרמה בחודשים הראשונים של המלחמה 2.2 מיליון ימים, וירושלים "רק" 1.5 מיליון, אלא כשאנחנו עוברים למדור הנופלים מתגלה הפער העצום.
למרות שמדובר כאמור במספר דומה של בני המאגר הפוטנציאלי לגיוס, למרות שבירושלים יש כמות ענקית של חרדים שלא משרתים כלל בצה"ל, ולמרות שתל אביב נותנת הרבה יותר ימי מילואים מאחותה הבירה, בירושלים נרשם מספר גבוה כמעט פי 3 של נופלים. 65 חללים בירושלים, 23 בתל אביב. מה זה מלמד? שככל הנראה הירושלמים מתגייסים במספרים גבוהים בהרבה מהתל אביבים ליחידות שדה קרביות. כאמור, כשמדובר ביישוב קטן ובמספרים נמוכים, הסטטיסטיקה יכולה לשקר. לא כשמדובר במספרים גדולים כאלה, ובשתי הערים הגדולות בישראל. אז מה מבדיל בין המשרתים מירושלים למשרתים מתל אביב?
לפני שאתם עונים לשאלה הזו בואו נראה את מודיעין, עיר שדומה לתל אביב בהרכב הפוליטי-חברתי שלה. בשתי הערים הללו יש רוב דומיננטי למפלגות השמאל מרכז, עם כשליש מהקולות שהלכו ל"יש עתיד". בתל אביב יש בערך פי שישה מגוייסים פוטנציאליים בגיל הנבדק, בתל אביב, בשל גודלה, נרשמו גם פי ארבעה ימי מילואים, ולמרות זאת ברשימת הנופלים הפער הענקי הזה בגודלן של שתי הערים נמחק לחלוטין. 23 חיילים נפלו בתל אביב. 25 במודיעין הקטנה בהרבה.
לפני כמה ימים נחשף ב"ישראל היום" סיפורם של משפחות שכולות תל אביביות שביקשו להנציח את בניהן במרחב הציבורי בעיר, ונתקלו בקשיים ובסירוב. בכתבה הובא ציטוט עבר של ראש העיריה, רון חולדאי, לפיו הוא אינו מוכן שעירו תהיה עיר של אנדרטאות. "אי אפשר לנתק מדיניות זו מהאווירה התל־אביבית הנוגעת לאתוס השירות הצבאי", כתב פרופ' אשר כהן במאמר תגובה, וסיפר את סיפורה של עירו. "מעבר לגדר הגינה שלנו, במודיעין, יש מעלה מדרגות רחב ועטור צמחייה החוצה כמה רחובות בשכונה. בכל יום עולים ויורדים במדרגות ילדים בדרכם לבית הספר ובחזרה, מתפללים ההולכים לבתי הכנסת, תושבים ההולכים למרכז המסחרי השכונתי ועוד רבים אחרים.
במהלך השנים החלו קטעי המדרגות לקבל שמות. מעלה המדרגות הראשון הפך למעלה אבנר, ע"ש סא"ל אבנר גולדמן ז"ל, טייס מסוק שנהרג בתאונת אימונים בשנת 2010. מעליו נמצא מעלה נתן, ע"ש סרן נתן כהן הי"ד, מפקד מחלקת טנקים שנפל בקרב בצוק איתן. בהמשך ממוקם מעלה ברוך, ע"ש ניצב־משנה ברוך מזרחי הי"ד, שנרצח בפיגוע. את הפארק שבמרכז השכונה חוצה היום משעול ע"ש ים גלס הי"ד, מפקדת התצפיתניות שנפלה ב־7 באוקטובר במוצב נחל עוז". "מודיעין היא לא עיר אנדרטאות", סיכם, "היא עיר עם אתוס שירות".
לפני כשבועיים ראיינתי ברדיו את ראש אכ"א לשעבר, האלוף מוטי אלמוז. אלמוז דיבר על אלה שלא מגיעים לשירות הקרבי, הצר על כך ש"החלק שלא מגיע כבר שנים, די אדיש לזה", ותלה את המציאות, בין השאר, גם במערכות החינוך ברשויות המקומיות.
"אני יכול לציין למשל את ראש עיריית שדרות, אלון דוידי", סיפר. "הוא קרא לי, ואמר לי 'המצב לא מספיק טוב'. וזה לא ששדרות סבלה מבעיה בגיוס. הוא אמר 'אני רוצה אותם יותר במקומות האלה והאלה'. (גם) בני ביטון מדימונה. אתה רואה שזה אכפת לראש הרשות. כי בסוף זה לא רק סיפור של הצבא. זה סיפור של מערכות החינוך, זה סיפור של הבית בישראל, זה סיפור של הצבא כמובן, של תנועות הנוער, של המכינות הקדם צבאיות... ולצערנו אנחנו פוגשים את זה גם בבתי הקברות, את החלוקה הזו שהיא כאילו לא שווה באוכלוסיה אבל היא מאוד משקפת את מה שקורה ביחידות הקרביות וגם בנכונות ללכת לשירות מילואים".
גורם בכיר בצה"ל העוסק בסוגיה הזו, מביא כדוגמה את העובדה המדהימה למדי, לפי שורה של בתי ספר תיכוניים בתל אביב לא מאפשרים לקציני צה"ל להיכנס אליהם על מנת לדבר עם התלמידים ולדרבן אותם להתגייס לשירות משמעותי. "זה משקף משהו", אומר אותו בכיר. "אנחנו מכירים ראשי ערים שבהם מנהל בית ספר כזה, שלא ייתן לצה"ל להכנס אליו, יימצא את עצמו בבית".
כפי שהסברנו, התרומה של היישובים הקטנים ניכרת עד מאוד, לא רק ברשימת ימי המילואים אלא גם ברשימת הנופלים. בתל אביב ישנו נופל אחד על כל 9,500 תושבים בגיל הגיוס. ביישוב עלי, שאיבד שבעה מבניו, יש נופל אחד על כל 249 תושבים בגיל הזה. ביישוב קרני שומרון, שספר גם הוא שבעה חללים, ישנו נופל על כל 562. באלעזר שבגוש עציון, שם נפלו ארבעה מבני המקום, יש נופל על כל 259. בצופר שבערבה נפל חייל אחד על כל 75 צעירים בקבוצת הגיוס, בעתניאל שבהר חברון אחד על כל 119, ובמורשת שבגליל אחד על כל 208. בכל אחד משלושת היישובים האחרונים נהרגו שלושה חיילים במלחמה הזו, וכפי שהזכרנו קודם, ככל שמדובר במספרים קטנים יותר, כך צריך להביא בחשבון את פוטנציאל ההטיה.
לפני כמה שנים בטקס האזכרה השנתי לחללי הקיבוצים, הזכיר מזכ"ל התנועה אז, ניר מאיר, שאביו נפל במלחמת ששת הימים, את התרומה של המגזר שלו לביטחון ישראל ואת המחיר הכבד שהוא שילם. "בשנת 1967 חיו בישראל כ-2.4 מיליון יהודים", הזכיר, "התנועות הקיבוציות, כולן, מנו אז כ-80 אלף איש, לאמור - קצת למעלה מ-3% מהאוכלוסייה היהודית. בין 780 נופלי מלחמת ששת הימים היו לא פחות מ-190 בני וחברי קיבוצים - 25%".
הקיבוצניקים, וזה נתון שניכר בכל שנותיה של המדינה, תורמים לביטחון שלנו מעל ומעבר למשקלם היחסי. קיבוצים חילוניים מהווים היום כ-2% מאוכלוסיית ישראל. משקל הנופלים בהם, במלחמה הנוכחית, גדול פי שניים וחצי. אם נרחיב מעט את התמונה, הרי שהמרחב הכפרי החילוני בישראל - מושבים, קיבוצים וישובים קהילתיים - סופר נופלים בהיקף גדול פי שניים ממשקלו באוכלוסייה.
על תרומתה של הציונות הדתית דובר כבר לא מעט במלחמה הזו, וכפי שציינו קודם לכן, כך הדבר גם לגבי יישובי יהודה ושומרון. מחקרם של פרופ' כהן, ד"ר אומיאל פלדמן וד"ר מנחם לזר מצא כי ככל שמדובר מה-8 באוקטובר ואילך, במחוז יהודה ושומרון שבו חיים רק 6% מהיהודים בגילאי 50-18, אף על פי ששליש מהם חרדים שרובם ככולם אינם משרתים כלל בצה"ל - נספרו 15.6% מחללי המלחמה. מנגד, במחוז תל אביב, על כל עריו, חיים 21% מהיהודים בגילאי 50-18 ומשקל החללים של המחוז עומד על 9.6%.
אז מה גורם לפערים האלה? מה מייצר את ההבדל בין עיר אחת לאחרת, ובין העיר הגדולה ליישוב הקטן, יהא זה קיבוץ, מושב, כפר או התנחלות? האתוס והקהילה. כשאתה גר בתוך קבוצה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, וכולם מכירים את מי שנפל בקרב וכולם מוקירים את מי שהתגייס לגולני וכולם נושאים עיניים אל ההוא שהתנדב לשלדג, הקבוצה מושכת את כולם לתרום, לתת, להתנדב, ומי שלא יעשה את זה ירגיש רע עם עצמו. בעיר הגדולה, כשאין לך מושג מי גר בבניין הסמוך ומה הוא עושה בחייו, כל זה משפיע כנראה הרבה פחות. תוסיפו לזה את ההכוונה מלמעלה, ואת המסר שמעבירה הנהגת הקהילה - יהיה זה ועד היישוב, ראש העיריה או מחלקת החינוך של הרשות - ותקבלו את התוצאות שהוצגו כאן.