בשבוע שעבר הרשת געשה והציבור נקרע שוב בין שני המחנות. בין אלה ששמחו לראות את ראש הממשלה שלהם "עושה קציצות" מהעיתונאית המצוינת יולן כהן, לבין אלה שנחרדו מראש ממשלה שחובט באגרסיביות בעיתונאית ששאלה שאלות שלא היו לו נוחות ומטיח בה האשמות במקום לספק תשובות.
ביום ראשון האחרון, שבוע בדיוק לאחר מכן, קיבלנו דוגמא למנהיגות אחרת. יו"ר המחנה הממלכתי, בני גנץ, ישב באולפן חדשות 12 וצעק מדם ליבו על מה שקורה כאן, על הטירוף שאוחז בקואליציית נתניהו שמרשה לעצמה להחזיר אותנו שוב לרפורמה המשפטית. גנץ זעם, ובצדק. הוא זעק את הכאב של כולנו, של ציבור גדול כל כך שגם אם הוא בעד רפורמה במערכת המשפט, הוא מתנגד נחרצות לחזרה לשיח השישה באוקטובר. השיח שהביא אותנו בין היתר לאסון הכבד בתולדותינו, ששילמנו עליו מחיר כל כך כבד.
רק שבסיום הריאיון, גנץ עשה "טעות". הוא הרגיש שהיה תוקפני מדי כלפי המראיינת, יונית לוי, והתנצל בפניה.
מדהים לראות, איך אותם אנשים, שסולדים כל כך מדרכו של נתניהו ומהיחס שלו לתקשורת - ובדיוק אותם אלו שהזדעזעו מהיחס ליולן כהן, יצאו במתקפה על גנץ ש"התנצל". זה גרם לי לחשוב איך התרגלנו כל כך שמנהיג לא יכול להיות אנושי. הוא חייב לדעת להקריא מושלם מהפרומפטר, לא לעשות שגיאה בתשובה, ובטח לא להתנצל. הגדיל לעשות ניר קיפניס באתר זה כשכתב טור שלם תחת הכותרת "זה היה יכול להיות ריאיון מעולה של גנץ, רק שבסופו הוא עשה טעות מול יונית לוי. זה היה מקסים ומכמיר לב כאחד: בן אדם, איפה אתה חי? לא הבנת שהעולם חזר למקום שבו גברים אינם מתנצלים על האגרסיביות שלהם?".
כמו אישה מוכה, שלא מצליחה להתנתק מבן זוגה המכה, כך קיפניס, לא מסוגל להתנתק מדמות המנהיג המרכזית שהתרגלנו אליה ב-20 השנים האחרונות. הדוגמה הקטנה הזו, שקיבלנו בהפרש של שבוע אחד, משקפת את הבעיה כולה, שלנו כחברה בכלל ובפרט של המחנה שמתיימר להיות אלטרנטיבה - אבל בסוף מבקש להיות חיקוי דהוי. מרוב שנאה וזעם לנתניהו, הם דורשים מגנץ להיות נתניהו. הם סולדים מזה שהוא ישר, מזה שהוא מתגייס לטובת המדינה.
"עורק הצוואר של נתניהו היה חשוף אחרי ה-7 באוקטובר. קל לדעת מה היה עושה נתניהו במקומו. גנץ בחר אחרת - ונדמה שזו חטוטרת שהוא מתקשה להסיר מגבו, לא משנה כמה יזעם באולפן", המשיך קיפניס. גנץ בחר אחרת, נכון, ולמה זה רע? "לא בשבילך הפוליטיקה, לך הביתה", הוסיף קיפניס - איזו פוליטיקה בדיוק? זאת שהחריבה פה כל חלקה טובה כבר שני עשורים?
למה זה רע שברגעים הקשים האלה, הכי קשים שידעה מדינת ישראל, כשחשבנו שיש סיכוי שלראשונה לא ננצח, שעוד רגע האיראנים מפעילים את כל השלוחים. כשחשבנו ש- 1,200 נרצחים, 250 חטופים ועשרות יישובים שנכבשו זאת רק ההתחלה, שחשבנו שהנה תכף גם רדואן, ואיראן ומה לא? בשעה שבנות צעירות שרק לפני רגע חגגו ורקדו אהבה, מצאו עצמן שוכבות מתחת לגופות חבריהם והקליטו בלחש הודעות פרידה למשפחות, ואחרות נאנסות ונרצחות באכזריות. בשעה הזאת, באמת הייתם רוצים שהמנהיגים שלך יעשו פוליטיקה? שימצאו תירוץ להישאר בחוץ, ולעזאזל המדינה, העיקר שאולי יהיו בחירות?
האם טוב שגנץ נכנס ונתן לאנשים משהו להיאחז בו ברגעים הקשים ביותר? האם טוב שחזרו 116 חטופות וחטופים - נשים וילדים? האם טוב שהיה מי שיזעק את זעקת תושבי הצפון? במקום לבוא בטענות למי שנשארו בחוץ, כמו שביבי היה עושה, באים בטענות לגנץ - זו חגיגת צביעות בלתי נתפסת. במקום לכפות על נתניהו ממשלה עם רוב של מפלגות שפויות - עם לפיד, ליברמן ודרעי בקבינט המצומצם, עם רוב בקבינט הרחב, באים בטענות לגנץ. אותם אנשים כמובן "יודעים בוודאות" שאם גנץ לא היה "מציל את נתניהו" היינו בבחירות. הם מכירים כל כך טוב את נתניהו, בן גביר וסמוטריץ', ועדיין חושבים ככה - אז אולי הם לא מבינים פוליטיקה?
ניר קיפניס בעצם מבקש מבני גנץ, לא להיות אלטרנטיבה, אלא להיות כל מה שהוא כל כך סולד ממנו. בני גנץ בחר אחרת. הרגע שבו הוא מרגיש שהתנפל על המראיינת ומתנצל על הסגנון, הוא רגע שמזקק את הבחירה שעומדת בפנינו - להיות נתניהו, או להיות בני גנץ. הרגע הזה מחדד את השאלה מה מדינת ישראל צריכה יותר בימים האלו - הילר או קילר? נשאיר לקוראים את התשובה.
הכותב הוא מזכ"ל המחנה הממלכתי, לשעבר שר וחבר כנסת