ביטחונה של מדינת ישראל הועמד בפני אתגר גדול ב- 7 באוקטובר ומאז. מערך המילואים, שהתגייס כולו באחת, היווה, ומהווה עד היום מרכיב מרכזי ביותר בעוצמתו וביכולותיו של הצבא להילחם לאורך תקופה כה ארוכה, ולהיות ערוך גם לאתגרי העתיד. 277 חיילי מילואים, נתנו את נפשם, ומאז תחילת התמרון אחוז הנופלים ממערך המילואים ביחס לכלל ההרוגים עומד על 45 אחוזים.
בנוסף להם, אלפים נפצעו, חלקם בגופם וחלקם בנפשם. למעלה ממאה אלף מילואימניקים נקראו לתקופה של מעל למאה ימי מילואים, כשהם עוזבים משפחה, מקום עבודה, עסקים פרטיים, ולימודים. הם לוחמים ברצועת עזה, בלבנון, בסוריה, ביהודה ושומרון, בחיל האויר ובחיל הים, שומרים על גבולות השלום, משרתים במערך המודיעין, הלוגיסטיקה, ובמפקדות הקדמיות והעורפיות. מערך המילואים מתוח עד הקצה ולמרות זאת המילואימניקים מתייצבים שוב ושוב על אף הנטל הבלתי נסבל.
אין סימן שאלה על כך שללא מערך המילואים במלא עוצמתו, צה"ל לא היה ולא יהיה מסוגל לעמוד בנטל המשימות המבצעיות העומדות בפניו. העוצמה הזו של מערך המילואים היא בראש ובראשונה מבצעית, אבל יש לה גם חשיבות ערכית רבה, והיא מוקרנת לא רק אל צה"ל פנימה אלא אל החברה הישראלית כולה. עוצמה זו מהווה חלק משמעותי מהחוסן של החברה, חוסן שמאותגר מאד מאז ה- 7 באוקטובר. מערך המילואים הוא נקודת אור בוהקת בחברה הישראלית המוכה והשסועה.
השאלה הגדולה היא "האם לעולם חוסן"? האם מערך המילואים מסוגל להחזיק מעמד לאורך זמן בהיקף הנדרש ושיידרש ממנו? את השאלה הזו עלינו לבחון ממספר היבטים: הראשון הוא היכולת המעשית של אנשי המילואים להמשיך ולהתגייס שוב ושוב, לעזוב פעם אחר פעם משפחה וילדים לעשרות רבות של ימים, כמו גם להפסיד שנת לימודים נוספת, או לאבד את היכולת לשקם את העסק או את מקום העבודה.
הביטוי המעשי לקושי זה בא לידי ביטוי בימים אלה בירידה באחוזי ההתייצבות. צריך לזכור שגם לאחר סיום המלחמה יהיה צורך בכוחות רבים לשמירת הגבולות ובעיקר אלו של לבנון, עזה וסוריה, ולא נראה שהנטל הכבד עומד להסתיים. אחת הדרכים להקלת הנטל היא על ידי הגדלת המערך והדרך האפשרית והנכונה היא על ידי גיוס אלה שעד כה לא משרתים בצה"ל - החרדים. גיוס של גדוד חרדים לוחם סדיר אחד שווה לגיוסם של ששה גדודי מילואים בשנה, כל אחד לחודשיים. הצורך הוא עצום, ואת המאגר הזה של לוחמים פוטנציאליים המדינה לא מממשת כבר עשרות רבות בשנים.
אך יש לכך גם פן שני ומשמעותי לא פחות והוא הפן הערכי. לא צריך דמיון רב כדי לתאר את הכעס, עלבון, ואכזבה של אשת איש מילואים שבעלה נקרא שוב ושוב כאשר היא רואה את החרדים, ובעיקר את המנהיגים שלהם, מעודדים השתמטות. לא צריך להגיע למילואים ולשמוע את חיילי המילואים, מכל קצות הקשת הפוליטית, מביעים את אכזבתם על כך שרק הם מתחת לאלונקה, ולא צריך להיות בהפגנה למען השיוויון בגיוס כדי לדמיין מה נאמר שם. זה אף פעם לא היה הגיוני וגם כיום זה לא הגיוני, ערכי ושוויוני שקבוצה שלמה וגדולה בחברה הישראלית זוכה לזכויות שוות (ואולי אף מועדפות), אבל לא שווה בחובות.
חוק הגיוס הלא שוויוני, שהוא למעשה חוק השתמטות, עומד בפתח. רבנים מעודדים סרבנות לגיוס, והמפלגות החרדיות דורשות אותו בתוקף רב ומנסות לסחוט את הקואליציה עם אמירות שלא יצביעו לחוקים אחרים כל עוד חוק הגיוס לא יחוקק.
חוק גיוס לא שוויוני יערער מהבסיס את מודל צבא העם, יאתגר את הגיוס למערך המילואים (כמו גם את מערך החובה), ואף עלול לגרום להשתמטות אפורה של חיילים שיגידו שאם על פי חוק חלק פטורים משירות - מדוע הם לא. על הנושא הזה יש קונסנזוס מוחלט בתוך יחידות המילואים וחוק שכזה עלול בפעם הראשונה במלחמה זו להוציא יחידות מילואים שלמות להפגין (לא במדים!) כנגד החוק.
למערך המילואים נזדקק לעד. פגיעה קשה בו תהיה בכיה לדורות ושיקומו יהיה קשה עד בלתי אפשרי. לחוק גיוס אי-שיוויוני (חוק השתמטות) פוטנציאל הרסני על מערך המילואים. אני כל כך מקווה שאני טועה או מגזים, אך אני בטוח שאסור בכלל להעמיד את המערך במבחן שכזה.
הכותב הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר קצין המילואים הראשי