עובד עלינו בעיניים: עסקת חטופים כוללת מנוגדת לאינטרס של נתניהו

נתחיל במה שהכי חשוב: מאה חטופים, עשרות מהם עדיין חיים בסבל בל יתואר, ובבית ממתינות להם, מרוטות עצבים, משפחות שליבם כבר אינו עומד במאורעות.

האם מתגבשת עסקת חטופים - ואם כן, איזו עסקה? עזבו אתכם מתילי התילים של המילים באולפני החדשות וחשבו לרגע על הסיטואציה בעיניים מפוכחות: מחבלי חמאס המחזיקים בחטופים לא ימהרו להיפטר מתעודת הביטוח שלהם, כל עוד נשקפת סכנה לחייהם. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.

הם יסכימו (כנראה) להחזרה של חלק מהחטופים, בהם גם חיים, אבל לא יוותרו על השאר, בעיקר מפני שהם יודעים שתוחלת חייהם תתקצר מאוד אם יוותרו עליהם. יש להם זמן - גלעד שליט היה שנים בשבי עד שהתחוללה בישראל מחאה חברתית שאילצה את נתניהו להסיט את תשומת הלב למקום אחר? גם להם יש סבלנות.

באופן מעורר פלצות ממש, זה מתאים בול לתכניות של ממשלת ישראל. אם הפלסטינים המחזיקים בחטופים חוששים לחייהם, הרי שממשלת ישראל, בדגש על העומד בראשה, חוששת לחייה הפוליטיים.

נתניהו יודע שהמחיר לעסקה כוללת הוא הפסקת המלחמה (להגנתו ייאמר שכל מי שמבדילים בין "הפסקה" ל"עצירה" משקרים ממש כמוהו). הוא גם יודע שמדובר במחיר שהממשלה שלו לא יכולה לשלם - ולכן הוא מוכן לגזור על עשרות חטופים, חיים ומתים, המשך הישארות בשבי.

זו אינה עמידה על האינטרס הבטחוני של ישראל אלא ניסיון לתת לציבור ולמשפחות (שאינן מרפות - ובצדק - חרף ההסתה נגדן) "משהו" מבלי לפרק את ממשלתו.

בעוד החטופים סופרים כל שנייה במנהרות חמאס, לנתניהו יש שעון אחר לגמרי. הוא מתנהל בין כנס אחד של הכנסת לפגרה שלאחריו. עסקה חלקית, כך הוא יודע, תקנה לו זמן: הסיכומים יקחו עוד חודש, שלאחריו תתקיים הפסקת אש שתופר פה ושם, חלק מהשמות שיהיו ברשימות שיחליפו הצדדים לא יהיו מקובלים - וכך הלאה.

בינתיים בישראל, יותר מ-60 חברי ממשלתו לא ירצו להיראות כמי שמטרפדים עסקה, הוא יוכל לצאת כל אימת שמתחשק לו מעדותו במשפט שמתנהל כנגדו - בקיצור, לא רע לו שמצב החירום ואי הוודאות יימשכו עוד קצת. הממשלה שלו כבר כמעט בת שנתיים? ביום בהיר הוא כבר רואה את השנתיים וחצי.

שלא יהיה לאיש ספק, נתניהו מתואם עם כולם. אריה דרעי מתבטא בעד עסקת חטופים ובה בעת מדבר בכאב לב (רק חסר הבצל המפורסם כדי לדמוע) על בני משפחתו שהתגייסו, רחמנא לצלן - והתרחקו מן הדת? זה רק כדי שיוכל לבוא בעוד חודש או חודשיים לבוחריו ולהגיד להם משהו כמו: כולכם ראיתם כמה כואב לי נושא הגיוס, אבל מצוות פדיון שבויים לפנינו ואני לא יכול לפרק את הממשלה על הגיוס, כל עוד מתנהלת עסקה.

כלומר, עסקה חלקית, שקורעת את המשפחות שחוו כבר סבל בל יתואר, מתוכננת בציניות על ידי מי שהישארותם בשלטון - אומנותם.

פתאום קם אדם ומגלה שהוא בדרך לכלא, והאמת היא שאיתמר בן גביר לא ראה את זה מגיע. הזכרנו את דרעי? ובכן איתמר בן גביר מזכיר קצת את דרעי הצעיר שהיה בטוח כבר שהוא מעל לחוק ונתן ידו במעל.

כשטווה רשת שתפקידה לחבל בחקירות נאמניו, פעילי טרור יהודי, הוא לא הבין שההשלכות עוד עלולות לסבך אותו בפלילים. נכון שהחקירה שמתנהל כרגע נגד בכירים במשטרה ובשב"ס עוד אינה נוגעת בו כחשוד אפשרי, אבל הדגש הוא על עוד לא, כי לא צריך להיות חוקר במח"ש כדי לראות לאן מוליכים כל החוטים.

בן גביר ניצב בפני שני מסלולים. הראשון הוא מהיר יחסית: חקירת משטרה שתכלול גם אותו, באישור היועמ"שית. אחר כך המלצה להעמדה לדין, הסרת חסינות - ותהליך משפטי שגם אם לא יהיה קצר, עלול להוביל אותו למאסר.

לעומת זאת, אם תודח היועמ"שית, גם אם בג"ץ ישאיר אותה בתפקיד, הוא יוכל לטעון שהמשך החקירה נגדו נגוע ביצר נקמה מצידה. לא בטוח שזה יעצור אותה, אבל ציבורית הוא ירוויח כמה קולות - ועם קצת מזל גם יעכב את התהליך.

גם כאן הקול הוא קולו של בן גביר והידיים הן ידי נתניהו. לראש הממשלה אסור לעסוק במעמדה של היועמ"שית... נכון שהמשפט האחרון קצת הצחיק אתכם? נכון, מדובר בתמציתו של הישראבלוף, אבל הפעם הבדיחה היא לגמרי על חשבוננו: נתניהו יפטר את בן גביר? שאלה מוזרה - נתניהו הוא בן גביר.

הוא לא בן גביר אולי כשהוא נפגש עם מנהיגים בעולם או הודף שאלות עיתונאים כשדחוף לו להופיע בציבור כדי לנכס לעצמו את הצלחת מתקפת המורדים בסוריה, אבל בכל הקשור למהלכים פוליטיים, נתניהו ובן גביר מתואמים עד הפסיק האחרון, גם כשזה נראה כאילו הם "רבים".

לנתניהו יש אינטרס לגרום למשבר חוקתי. כשהוא מביט קדימה הוא רואה שגם אם יצליח לג'נגל עם חוק ההשתמטות ועם משפטו המתנהל ולהגיע אל האביב בלי זעזועים בקואליציה שלו (מה שאומר בחירות בהסכמה בראשית 2026) הרי שצריך להתכונן ליום שבו קהל הלקוחות שלו לא יכלול רק את בן גביר, סמוטריץ', דרעי וגולדקנופף, אלא את כלל הציבור.

נתניהו לא רוצה להגיע לשם כאשר שאלת האחריות למחדל ה-7 באוקטובר עדיין רובצת לפתחו. הוא לא רוצה להגיע לשם כאשר על הפרק עומדים משפטו או כישלונו גם בחזית המלחמה ביוקר המחיה.

הוא מאמין באמת ובתמים (אולי זה לא מופרך כלל) שהוא יכול להגיע לבחירות עם רוח גבית מוושינגטון, עם תמונת ניצחון על פסגת החרמון הסורי ובעיקר עם שאלה מרכזית אחת: מי ינהל את המדינה - "מפלגת העם" או כמה פרופסורים מרחביה ורמת השרון?

כלומר משבר חוקתי טוב לו. נוח לו ללכת לבחירות כשזה הנושא שעליו נפלה הממשלה. רציתי למשול, יאמר, רציתי לנצח את יוקר המחיה כמו שניצחתי את חיזבאללה.

נכון שמדובר בהימור, אבל כשהאלטרנטיבה היא סיום משפטו כחוק, מה שעלול להוביל להרשעה, אפשר להתחיל ולנסות לצמצם את הפער בסקרים על ידי זריקות מחוץ לקשת גם אם המשמעות הרת האסון היא ריסוק החברה הישראלית עוד ועוד.

מיליונים מאזרחי ישראל רוצים להיות כבר ביום שאחרי. אצל רבים מאתנו, כמעט מכל קצוות הקשת הפוליטית, מנקר עדיין ה-7 באוקטובר בירכתי התודעה. אנחנו לא מסוגלים להשתחרר ממנו, לא מסוגלים להבין שמציאות עקובה מדם, במסגרתה לא רק שהתבצע הטבח הנורא, אלא גם חיילים ממשיכים ליפול וחטופים נמקים בשבים, הפכה לנורמליות החדשה.

מיליוני ישראלים בטוחים שאחרי כל זה מחכה לנו היום שאחרי. לתקווה הזאת שותפים גם מי שרואים בעת הזו סיוט מתמשך וגם מי שטועים לחשוב שאלה חבלי משיח. בסוף יבוא הניצחון, בסוף יצאו החיילים מעזה ומלבנון, בסוף יחזרו החטופים, בסוף - אולי לא נשב תחת הגפן והתאנה, אבל לפחות נחזור לחיות במציאות שאינה מהדורת חדשות מתמשכת. ובכן, לא יקרה.

האינטרס הציבורי הלגיטימי הזה הוא ברור, אבל הוא לא פוגש את האינטרסים של ראש הממשלה ושריו. בשולי השיחה האיומה והנוראית בין השר לביטחון לאומי ל-ד' שורדת השבי, הסביר השר את משנתו: מלחמה, לא חשוב על מה. כי כל עוד המלחמה נמשכת, יש ביקוש גדול לסחורה הפגומה שהוא מספק.

אפילו התיישבות כהתיישבות (להבדיל למשל מהגרעין האידיאולוגי הוותיק של ציבור המתנחלים) אינה מעניינת אותו. הוא לא רוצה לחזיר לעם ישראל חלקי מולדת, אלא למצוא חזית חדשה. התיישבות בעזה פירושה המשך המלחמה, פירושה הרחבתה הלאה, דרומה ומערבה, למקומות שבהם אפשר לנהל סכסוכים חדשים, כי הרי ללא סכסוך אין לו קיום.

גם כאן האינטרס של נתניהו הוא כמעט זהה: מלחמה שאינה נגמרת משרתת את הפסקות הדיונים בעניינו בבית המשפט, היא מאפשרת לו להמשיך ולטעון שהעת היא עת חירום, היא גורמת לחלק מהחרדים להבין שאולי זאת לא השעה להתעקש על חוק השתמטות. ככל שרע לנו יותר, ככל שמסוכסך אצלנו יותר, ככה טוב יותר למי שהפך את הישארותו בתפקיד למשימת חייו.

גם בקרב מתנגדי נתניהו יש מי שסבורים שיתחולל נס כלשהו ומהאפילה יגיח נתניהו "האמיתי", המבוגר האחראי ששם את עתיד המדינה לנגד עיניו מעל לכל אינטרס אחר. הם קיוו לנתניהו שיבלום את המהפכה המשפטית, מבלי להבין שהוא זה שמנהל אותה.

הם מייחלים לנתניהו שיביא עסקת חטופים כוללת, מבלי להבין שעסקה בשלבים היא בדיוק מה שהוא מתכנן. הם מאמינים שהוא באמת שונה ממי שמבקשים להקים מחדש את גוש קטיף או מיריב לוין שמבקש להרחיב את הדמוקרטיה. הם מקווים שיש איזה נתניהו שבסוף יעשה את הדבר הנכון, שחלק מהחלטותיו השגויות הן תולדה של כניעה לסביבתו הקרובה, לאשתו ובנו, למשל.

לקבוצה הנאיבית הזאת שייכים אפילו חלק ממתנגדיו החריפים ביותר. ובכן, מדובר באשליה. בכל הנושאים החשובים שעל הפרק: שחרור החטופים, משבר חוקתי והיום שאחרי, נתניהו אינו בולם את הכאוס אלא מחולל אותו. זה נתניהו האמיתי.