שני הארועים הבולטים של השבוע שעבר: ההפיכה בסוריה והעדות של רה"מ נתניהו בבית המשפט המחוזי בתל אביב - לא ריפו או החלישו את תופי החקיקה. בליץ החקיקה שהחל עם פתיחת כנס החורף התקדם גם השבוע והוא מחולק לראשי חץ שכל אחד מהם יוצר מיני-בליץ נפרד.
אחד מהם עוסק בניסיון לעצב מחדש את שוק התקשורת; באופן אירוני זה קורה בימים שבהם ראש הממשלה יושב בדוכן העדים ומסביר מדוע התערב לכאורה בשוק התקשורת לפני כעשור. במסגרת הזו כלולים חוקים כמו החוק לביטול תאגיד השידור הציבורי, חוק הרייטינג ועוד. מיני-בליץ אחר עוסק בסוגיות יהדות ומדינה ובעיקר במינויים- אלפי מינויים, כמות אינסופית של מינויים- בשירותי הדת. מיני-בליץ שלישי עוסק בפסילת מועמדים לכהונה בכנסת וברשויות המקומיות. ויש עוד כמה וכמה מיני-בליצים כאלה, קטנים ומסוכנים, שנפרסים לאורך דיוני הכנסת בוועדות השונות.
אחד מהנושאים שבהם עוסקת הקואליציה בחריצות יתר ולו ממשק ישיר עם סוגיות יהדות ומדינה - הוא זה המגדרי. ואם נדייק - זה שתוצרי הלוואי המכוונים והבלתי מכוונים שלו נוגעים להחלשה ולהדרה של נשים ממרחבים שונים. זה היה נכון לגבי תיקון האסיפה הבוחרת של הרבנות הראשית שהגדיר "רב" באופן שלא יאפשר מינוי נשות הלכה לגוף הבוחר; וזה נכון לגבי החוק שמבקש להרחיב את סמכויות בתי הדין הרבניים, כך שהערכאות השיפוטיות וה"ממלכתיות" הללו יוכלו לעסוק, כערכאת בוררות, גם בדיני ממונות. איך זה נוגע לנשים? הן הנפגעות העיקריות מהמדיניות הנוכחית הנפוצה בבתי הדין והן תהיינה הנפגעות העיקריות מדיונים דומים שיתקיימו תחת מעטה ה"בוררות". אחד השיאים של המיני-בליץ המגדרי הגיע בשבוע שעבר, עם אישורה בקריאה טרומית של הצעת חוק של ח"כ לימור סון הר-מלך המבקשת לאפשר הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים.
על אף התיאור החד-ממדי של הליכי החקיקה המואצים האלה, המציאות היא תמיד מורכבת יותר. הסיפור של הפרדה מגדרית במוסדות אקדמיים ציבוריים, כמו במרחב הציבורי ברשויות מקומיות, הוא סיפור של התנגשות ערכית ובעיקר שאלה של פרופורציות. לא נתמקד בשאלה התיאורטית - האמנם הפרדה היא בהגדרה אפליה או לא (ולדעתי, היא בהחלט כן).
גם אם מתקיימת אפליה, השאלה היא גבולותיה ומידת ההכלה שלה. וכמו בשאלה הנוגעת לתפילות יום כיפור בכיכר העיר - שם סברתי שיש מקום לאפשר הפרדה לאחר החלטה שקופה ומנומקת של מועצת הרשות המקומית ותחת חובה לאספקת השירות באופן שוויוני לגמרי; ההפרדה באקדמיה נמצאת במקום דומה. ככל שמוסד אקדמי יבקש לעשות זאת, יש לחייב אותו בתנאי ברזל קשיחים שכוללים, בין השאר, הימנעות מפגיעה בסגל. זאת אומרת - ביקשת ללמוד בנפרד, תלמד; אבל תצטרך לעשות זאת בשעות שחלקן לא נוחות (כי יש גם נשים שצריכות לקבל זמן לימוד שווה והוגן) וזה יכלול גם מרצות ועוזרות הוראה וכל אשת סגל רלוונטית אחרת. כל זאת לאחר שהמוסד האקדמי ביצע שימוע ציבורי טרם קבלת ההחלטה, באופן שקוף וגלוי לציבור ותוך מתן אפשרות להשמעת התנגדויות והסתייגויות.
זו אולי נראית פשרה, אבל אני סבור שהצעה מהסוג הזה עשויה לאפשר היפוך מגמה. מי שחוששת ממדרון חלקלק, מוזמנת להגיע לביקור בערים כמו בני ברק ובית שמש ולהבין שאנחנו כבר באמצע המדרון בכל מה שקשור לפרקטיקות של הפרדה. יש מקומות שבהם קבועים זמנים נפרדים לכניסה למכולת ולספריה ויש אינספור אירועים ופעילויות לגברים בלבד, עד כדי כך שכף רגלה של אישה לא תדרוך במקום ולא תורשה לדרוך. הסכמה לפרקטיקה מאוד מוגבלת של הפרדה תיתן תוקף לכך שיש צורך במתן שירות שיוויוני ותיתן קול למיעוטים בחברה החרדית - ובעיקר לנשים החרדיות, הזקוקות לכך. אכיפה אפקטיבית אף יכולה להביא להימנעות מהפרדה מלכתחילה בשל המחיר שיהיה כרוך בכך ולחתירה לפרקטיקות רכות יותר. החובה לקיים הליך שיתוף ציבור אמנם לא תייצר הגנה הרמטית, אבל יכולה לצמצם את הפגיעה באוכלוסיות הקצה הנפגעות. במצב כזה, לא יהיה "נפרד אך שווה", אבל אולי יהיה "שווה ולעתים גם נפרד".
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה במכון הרטמן