דרך ללא מוצא: איך הפך בנימין נתניהו לאויב הגדול של עצמו?

בסופו של דבר, נדמה שהוא האויב הגדול ביותר של עצמו. אולי לא רק של עצמו, אבל של סביבתו הקרובה, שנאמר "רק שמור עלי מאוהבי" ונדמה שבמקרה של בנימין נתניהו ניתן לומר: רק שמור גם אותנו מאוהביו.

הנה למשל נושא ועדת החקירה הממלכתית, שמתבקשת נוכח אסון ה-7 באוקטובר. במדינה שבה הוקמו ועדות חקירה ממלכתיות לעניינים זניחים יותר, מאנקדוטות היסטוריות עלומות כרצח ארלוזורוב ועד לאסונות קטנים יותר (מבחינת מספר הנספים) כאסון המירון, נדמה שאין כלל שאלה בדבר נחיצותה.

עזבו עכשיו את נתניהו והביטו במספר מקבלי ההחלטות שאפשר שיש להם קשר ישיר למחדל: בצה"ל, בשב"כ וכן - גם סביב שולחן הממשלה. אנשים שמוטב שיורחקו מתפקיד ציבורי בכיר לשארית חייהם, והם עדיין עמנו, עדיין מקבלים החלטות שעלולות להיות להן השלכות דרמטיות על עתיד ילדינו.

באופן נדיר בשיח הציבורי בישראל, גם הציבור מבין זאת וההסכמה על הנחיצות בוועדת חקירה שכזאת חוצה אפילו את מה שנראה כקו פרשת המים שלנו: ר"ב נגד רל"ב.

ועדה כזאת אגב, למרות הרצון לתת לאור השמש לחטא את הנגעים שתחשוף, עיקר כוחה יהיה בחלקים הסודיים של הדוח שתפרסם, אלה שיהיו מושחרים בעותקים שיופצו לציבור. זה מתסכל עוד לפני שהוקמה, אבל זה יידרש - יש מערכות שלא ניתן לתקן בגלוי והציבור בישראל יצטרך לסמוך על שיקול הדעת של חברי הוועדה.

הנה עוד משהו שאפשר להגיד על ועדת החקירה שעוד לא קמה - ושלפחות על פי הקואליציה, ספק רב אם תקום (כל עוד הקואליציה הנוכחית מכהנת. גם זה יעבור): נתניהו יצא ממנה בעור שיניו. כלומר: ברור שחלקו באחריות יצטמצם להיותו אחראי על המדיניות שהתעלמה מהסכנות וטיפחה את חמאס כארגון שירצה לשמור על נכסיו, זה אולי לא מעט, אבל בכל הנוגע לכשל הצבאי - הפיקודי והמבצעי, משלב הערכת הסיכונים ועד לשלב סיכולם ברגע האמת, שם אין לנתניהו חלק, בוודאי לא חלק ישיר.

רוצה לומר, הדבר העיקרי שקושר את נתניהו לרשימת המוזהרים שתשגר ביום מן הימים ועדת החקירה שטרם קמה... הוא מילותיו שלו, על אחריותו המוחלטת של ראש הממשלה לכל מחדל שכזה. נתניהו שהגה את הגישה הזאת בהיותו ראש אופוזיציה, לא יכול היה לדעת שיבוא יום ומילותיו יתהפכו עליו, ממש כמו הארגון שהתאמץ כל כך לתת לו נכסים שירצה לשמר.

גם בכל הקשור למהפכה המשפטית שעולה שוב על ראש שמחתנו, נתניהו הוא זה שמניח על השולחן את האקדח המעשן. רפורמה במערכת המשפט אולי נדרשת (כמו בעוד מקומות בשירות הציבורי) אבל העובדה שהיא מרימה את ראשה דווקא אחרי שהתברר שרק מירי רגב, מאי גולן, שלמה קרעי ויואב קיש רכשו כרטיסים להופעה של נתניהו בבית המשפט, מלמדת שכאשר מדברים על תיקון מערכת המשפט, מתכוונים למשפט נתניהו.

מה הוא לא עשה כדי לדחות את עדותו? מענייני אבטחה, דרך גיוס "המצב" ועד לפנייה של שרי הקבינט. אפילו החטופים, זאת שעסקה בעניינם ספק על הפרק, "גויסו" כדי לדחות את הדיונים או לפחות לצמצם אותם. רק אתמול הפעילה "סביבת" ראש הממשלה צייצנים שיתקפו את המשפחות האומללות - והנה פתאום הם חשובים לנתניהו כמעט כמו ציר פילדלפי (מישהו בכלל זוכר את "הכותל הדרומי" שלנו?).

כלומר, גם בנושא הרגיש הזה שלמרות מאמצי "סביבתו" נוגע בלב הישראלים בלי קשר לפוליטיקה, נתניהו בחר בנתיב השגוי שאליו ניתבה אותו סביבתו. הן בקלות היה יכול לאמץ עמדה שמחבקת את המשפחות ואת החטופים - ובה בעת מסרבת להעניק תמונת ניצחון למי שרצחו, אנסו, חטפו ובזזו. עמדה שכזאת הייתה מאפשרת לו גם להביע אמפטיה וגם לשמור על האגף המשיחי של ממשלתו. רק שנתניהו בחר במלחמה נגד אנשים תשושים מחוסר ודאות.

הנה מונח שבו הרבינו להשתמש בשנה האחרונה: התלכדות הזירות - וכאן נמצא הכישלון הגדול ביותר של מי שהפך לאויב הגדול ביותר של עצמו. נתניהו היה יכול ליהנות מניצחון מוחלט, זה שייחל לו, גם מפני שחלק מהדברים שאינם תלויים בו, קרה לטובתו-טובתנו.

מבצע הביפרים שלפי פרסומים זרים מיוחס לישראל (ולפי חלק מאותם פרסומים נתניהו התנגד לו בעבר) הוביל את ראשי חיזבאללה לעשות את הטעות ממנה נמנעו בכירי חמאס ערב מבצע ה"מטרו" המפורסם ברצועת עזה - ולהתכנס סביב מנהיגם במקום אחד, מה שאפשר את הפגיעה המוצלחת כל כך ברבים מהם.

תופעת הלוואי המרכזית של האירועים התבררה כמשהו שאיש לא חזה: מתקפה אדירה של המורדים באסד ומיטוט משטרו במהירות מדהימה. הוסיפו לכך נשיא אמריקאי חדש-ישן שנראה מתואם למדי עם נתניהו והנה לכם מפתח לניצחון בבחירות בישראל.

"אני הובלתי", היה יכול לומר נתניהו, ולהוסיף: "חרף כל מי שניסו לשים לי רגליים".
"כן, יש לי אחריות בשותפות למדיניות שקדמה למתקפת חמאס, אבל חלק ממנה הוא בגלל שגופי הביטחון מנעו ממני מידע. מה שחשוב הוא לא המשפט שלי, לכן אני מעכב את רוב מהלכי הרפורמה..." - וכך הלאה במה שהוא אולי צעד קדימה ושניים אחורה, אבל הציבור בישראל שלא מצא לנתניהו מחליף, היה עף על המסר.

נתניהו היה מוסיף משהו על איחוד בתוכנו - והולך לקבל מנדט מחודש מהעם, על רקע עסקת חטופים שהייתה מרחיקה ממנו את הקיצוניים בממשלתו (גם אם רק כדי לשוב ולחבור אליהם לאחר הבחירות), גונב על הדרך קצת קולות מכל מני התארגנויות חדשות ובעיקר מנצל את הבלבול בקרב מתנגדיו.

רק ראו את תוצאות הסקרים (כלומר אלה שאינה מטעם): חוסר שביעות הרצון מנתניהו וממשלתו (כאן אפשר להוסיף לרשימה גם את הכישלון המוחלט במלחמה ביוקר המחיה, בקטל בכבישים או בשיפור מערכת החינוך), לצד המשך מתן אמון בו כמי שהכי מתאים לתפקיד ראש הממשלה... כזה שגובר על כל מועמד אחר.

נתניהו היה יכול לנצל את העובדה הזאת כדי לבקש אמון מחודש מהציבור, אבל - בעצת סביבתו, הוא מעדיף להיות מזוהה עם חקיקת חוק ההשתמטות (שיציל עבורו לכל היותר את השנתיים הבאות) שמעורר התנגדות כה רבה גם בקרב מצביעיו, ולא עם הקמת ועדת חקירה (שתקום כמובן רק לאחר הבחירות ושדיוניה יארכו שנים, כלומר - בקלות יוכל לפרוש מההנהגה בטרם תפרסם הוועדה מסקנות אישיות, ממש כשם שיוכל לגרור את משפטו, כולל ערעור אם יידרש, לשמך פרק זמן דומה) שהקמתה מקובלת על רוב חלקי העם.

מדהים לראות איך בעצת סביבתו מאבד נתניהו את המומנטום שהיה יכול לרתום לטובתו: עם משפט שנדמה שאיש אינו מעוניין בו עוד ושממילא יימשך עוד שנים, עם ועדת חקירה שתטיל את מרב האחריות על הצבא ושבכל מקרה, גם על מסקנותיה יוכל למלמל משהו על "דש מעילו", עם הליכה לעסקת חטופים על אפם ועל חמתם של שותפיו הקיצוניים, עם "השתמטות מההשתמטות" - כלומר אימוץ עמדה של תמיכה בשוויון בנטל, אפילו למראית עין - ובעיקר עם הבטחות לעתיד.

אלו הבטחות לעתיד? בעיקר כאלה שנשענות על ביצוע משותף בעברית ובאנגלית, ביחד עם נשיא אמריקאי נבחר של "אני ואתה נשנה את העולם": מהגרעין האיראני בחלק ההתקפי - ועד לאופציה הסעודית בצד החזון.

במקום לבחור באופציה הזאת, שיש בה גם סיכון אבל יש בה סיכוי לקבל את אמון הבוחרים כך שיהדהד גם במסדרונות בית המשפט המחוזי שדן בעניינו ועד לבית המשפט העליון שימנה את ועדת החקירה, נתניהו בוחר לנהל קרב מאסף: על הרפורמה, על חוק ההשתמטות, על כניסה לדרך ללא מוצא מול בג"ץ, אולי אפילו על הכשלת (עוד) עסקת חטופים ברגע האחרון, רק כדי לא לקרוא לזה באופן רשמי "סיום המלחמה".

זה נורא כמובן, אבל כל עוד לא היה לנתניהו מה להציע מלבד מה שנראה כדשדוש בעזה והסתבכות בלבנון, אפשר היה עוד להבין את זה, במיוחד אם מביאים בחשבון שמדובר במי שהישרדותו האישית כראש ממשלה חשובה לו מכל. ברגע שהתמלאה לפחות מחצית מהכוס, הופכת לנגד עינינו הטרגדיה לפרסה: נתניהו מובל על ידי מי שהורגלו מדי בקמפיינים שליליים, קמפיינים של השחרה - ולכן מחמיצים את ההזדמנות לנכס ללקוח שלהם (בין אם הם קרואים לו "אדוני" או "אבא") את ההזדמנות שנקרתה בדרכו. הם פשוט לא יודעים איך לנהל קמפיין חיובי.

אילו היה מדובר בסרט הוליוודי, זה היה יכול להיות מפעים: בעיניים קרועות מסקרנות היינו צופים בגיבור שלמרות קופת השרצים שעל גבו, מקבל הזדמנות להציל את הקריירה הפוליטית שלו ואת הזיכרון ההיסטורי מכהותנו רבת השנים, אבל מחמיץ אותה מכיוון שהקיף עצמו בעדה של דובי "לא-לא" ששכחו כבר שאפשר גם אחרת.

הבעיה היא שלא מדובר בסרט הוליוודי אלא בזה של חיינו, זה שבו מאיימת המהפכה המשפטית לקרוע שוב את העם, זה שבו הופכת עסקת חטופים כוללת למשהו שמתרחק ככל המתקרבים אליו, זה שבו הצלחנו להרוס את המזרח התיכון הישן, אבל כל זה לא יהיה שווה מבלי שנהיה שותפים לבניית מזרח תיכון חדש, זה שבו ועדת החקירה שדרושה לנו - ולו רק כטקס היטהרות פנימי, נדחית שוב ושוב.

נתניהו הוא אולי האויב הגדול ביותר של עצמו, הבעיה היא שבנתיב שבו בחר במרוץ הזה, עם הראש לעבר הקיר, אנחנו הקסדה.