מאמין בהזיותיו: מסר לשמחה רוטמן ולעדר ה"חמורים" שנוהרים אחריו

זה היה כמעט מכמיר לב. שר החינוך בממשלת ישראל, האיש המופקד על חינוכם והשכלתם של ילדינו, שפירושו, בעצם, עתידנו במקום הזה, ממרפק את דרכו לאולם המשפט הדחוס ומנופף בידו פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, במאמץ נואש להשיג, אפילו להרף עין, את תשומת ליבו של הנאשם.

לשר הזה קוראים יואב קיש. מסיבה כלשהי, איחר להתייצבות ביום פתיחת המשפט ולא הצטרף לחבריו שהצטופפו על ספסלי העץ כלהקת מעודדות נרגשת ערב משחק גורלי. אלא שלא איש נחוש כקיש יוותר על ההזדמנות. אנחנו מדברים כאן על מי שהעז לערוק למחנה המשוקץ של גדעון סער, ולזחול כל הדרך חזרה כדי להתברג לא רחוק מדי מפנכת נתניהו (רק כדי לשמור מקום לסער, שיצא לזחילתו כמה שנים אחר-כך). אין התרפסות הגדולה על מידותיו. ולכן, לא אלמן ישראל. פספסנו את היום הראשון? נגיע ביום השני. אבל כדי להירשם בספר הנוכחות, צריך שהנאשם יידע שהגעת. אז "שר החינוך" נעמד שם, במרכז אולם המשפט, והחל לנופף. לו היתה בו מבוכה, היא הוסתרה היטב. אתם מכירים את זה שאתם מנסים לסמן לחבר שנמצא ביציע שממול במגרש כדורגל, או בצד השני של אולם הקולנוע, שהגעתם? מנופפים בידיים וממתינים לשניה הגואלת בה מבטו יהיה מוסט לכיוונכם? אז ככה. קיש נופף, עד שנתניהו הבחין. זהו. אפשר לנשום לרווחה.

לא הייתי פותח את הטור עם התמונה הזו, אלמלא התברר לנו, יומיים קודם, מצבו של החינוך. תוצאות מבחני ה-TIMMS ומבחני ה-PISA הציבו מולנו תמונה מחרידה. לא פחות. איכותם של תלמידי ישראל במקצועות המתמטיקה והמדעים הולכת וצונחת. שכבת המצטיינים, שתמיד היתה עשירה ועבה, הולכת ומצטמצמת. הבינוניות משתלטת, ואף למטה מזה.

בלי מתמטיקה ומדעים אין הייטק. אין מדע. אין טכנולוגיה. אין 8200. אין סייבר. אין בינה מלאכותית. אין יתרון מובהק על אויבינו. אין מצויינות, אין מבצע ביפרים בלבנון, אין מכשירי קשר מתפוצצים, איך עליונות מודיעינית מכרעת, אין ווייז, אין כיפת ברזל, אין חץ, אין כטב"מים, אין לייזר, אין את היכולות המופרעות שהודגמו ע"י ארגוני הבטחון שלנו ב-14 חודשים האחרונים (אחרי המחדל העצום של ה-7 באוקטובר). אין נצחון מוחלט ואין נצחון חלקי. מה שיש, זו היטמעות במרחב. בנחשלות, ברדידות, במשיחיות, בקיצוניות, בבורות ובשטחיות.

אם התהליך הזה יימשך, ותחת הממשלה הזו הוא נמשך וגם יתעצם, במלחמה הבאה לא ניהנה מכל היתרונות מהם נהנינו במלחמה הנוכחית. במלחמה הבאה ניראה בדיוק כמו אלה שזה עתה ניצחנו. זו אינה נבואת זעם. זהו תהליך שאת תחילתו כבר אפשר לזהות בעין בלתי מזויינת. איראן כבר כאן.

כבר עכשיו סובלת ישראל ממחסור כרוני בכוח אדם בהייטק. מה שהפך אותנו לסטראט-אפ ניישן הם לא רק הגאונים הספורים בכל מחזור, אלא בעיקר השכבה הרחבה של המצטיינים. אלה שטובים במתמטיקה, בפיזיקה, במדעים. השכבה הזו בסכנה. היא מצטמצמת והולכת. רמתה יורדת. יחד עם רמתה, יורדים גם אנחנו.

נפתלי בנט זיהה מגמה כזו כשהיה שר החינוך והתנפל עליה. הוא זיהה עשור של דעיכה במספר מסיימי המתמטיקה 5 יחידות, שרטט תכנית, יישם אותה והכפיל את המספר מ-9000 ל-18 אלף. ישראל התמקמה בעשיריה הראשונה. עכשיו, צנחנו למקום ה-23. מציון 519 קרסנו לציון משוקלל 487. תוך שנים ספורות.

התהליך הזה, יחד עם הגדילה המואצת של המגזר הלא-יצרני ולא משרת (כן, אני מדבר על החרדים), מאיימים להפוך את ישראל בתוך עשור או שניים ממעצמה איזורית טכנולוגית מובילה, למדינה כושלת. הסיכוי לצמצם את הפערים בין המרכז לפריפריה, לשמור בישראל על הכוחות המובילים בתחומי הטכנולוגיה והמדע, לשמור על רמתה של מערכת הרפואה ועל הרופאים עצמם, יילך וייעלם. בשלב מסויים, אפקט הדומינו יהפוך לאפקט כדור השלג. רוצים דוגמה? הביטו צפונה, ללבנון. כך נראית מדינה בהתפרקות.

לכן פתחתי את הטור הזה עם האיש המופקד על החינוך, יואב קיש. מבחוץ, הוא נראה בדיוק כמו יואב קיש המקורי. זה שהגיע לפוליטיקה עם טיקט ברור של "שוויון בנטל". זה שנהג לשאת נאומים סוחפים על הצורך המיידי, הקיומי, לגייס את כל החרדים. ללא יוצא מן הכלל. זה שנתמך בתחילת דרכו ע"י הליכודניקים החדשים. זה שהכיל עמוד שידרה, ערכים, מצפון ומצפן.

מהאיש הזה נותרה קליפה חלולה. כמו מרוב עמיתיו במפלגת השלטון. תוצאות מבחני ה-TIMMS שהתקבלו השבוע היו אמורות לגרום לו לעזוב הכל, כולל הכל, לכנס את צמרת משרדו, להזעיק כמה עשרות מומחים, יועצים ואנשי מקצוע חיצוניים, ולגבש תכנית חירום להצלת החינוך. בפורמט של מה שעשה כאן נפתלי בנט, רק הרבה יותר דחוף. במקום זה, הוא מיהר לבית המשפט המחוזי כדי לנופף לנאשם ולהירשם בפנקס הירוק, פן יבולע לו.

לא, הקורונה אינה תירוץ לקריסת תלמידינו. היתה קורונה בכל העולם. גם לא המלחמה (המבחנים נערכו לפניה). מספיק להעיף עין על מה שקורה במשרד החינוך בכל הקשור ללימודי הליבה בכלל, מתמטיקה ומדעים בפרט. לראות את הירידה המתמדת בהשקעה בחינוך הממלכתי והליברלי ובעליה העקבית בהשקעה בחינוך החרדי ובעיקר בזרמיו החיצוניים. לנסות להתחקות על עקבותיהם של המיליארדים שנבלעים בכל הכספים הקואליציוניים, ה"משימות הלאומיות" וענייני המורשת, כדי להבין את סדר העדיפויות של הממשלה הזו, שדואגת לקואליציה ומחריבה את המדינה. ולכן פתחתי את הטור הזה עם "שר החינוך" של מדינת ישראל, שהתחפש למעריצה בת 14 המנופפת לנועה קירל, באולם בית המשפט המחוזי בירושלים, השבוע.

לכאן יש להצמיד אירוע ביזארי עוד יותר שהתרחש אף הוא השבוע, בפודקסט כלשהו (בהנחיית דניאל לושי) בו התארח מיודענו יו"ר ועדת חוקה של הכנסת, ח"כ שמחה רוטמן. לקראת סופה של השיחה הוא נשאל על החילונים בישראל. האם יש להם מקום במדינה המשנה את פניה (זה ניסוח שלי)? האם הוא תומך בקולות המתחזקים לפיהם אין לחילונים מקום במדינה וקיומם בה הוא כשל לוגי?

זה מה שהוא ענה: "אני חושב שאין דבר כזה חילוני שחי פה. כמו שבן גוריון אמר, 'בארץ ישראל מי שלא מאמין בניסים הוא לא ריאלי'. אז כן, בן גוריון לא היה חילוני בהקשר הזה... לכן כשאתה אומר לי של מי המדינה, או על מה המדינה מבוססת ועל מה הציונות מבוססת, אז אם הייתי חרדי אולי הייתי אומר לך מרידה בדת, מרידה באלוהים, כך החרדים רואים את זה. אבל אני דתי לאומי, יהודי מארץ ישראל. אני רואה את הציונות כחזרה ליהדות, כמו הרצל, ואני רואה את הציונות חזרה לארץ ישראל כמו בן גוריון. ולכן כשאתה אומר לי שלחילוני אין מקום פה, אני טוען שלחילוני אף פעם לא היה מקום כי לא חי פה חילוני. אין פה חילונים. גם היום אין פה חילונים".

ובכן, מר רוטמן. אנחנו עוד כאן. וכן, אנחנו חילונים. ובן גוריון, למרות מה שאתה טוען, היה חילוני. גם הרצל. יש הסבורים שהוא היה אפילו אתיאיסט. ולא, אין שום חובה להאמין במעשי ניסים ובקודש הקודשים ובאלוהים כדי להיות יהודי טוב. אבל כדי להקים את המדינה הזו, היה צורך להתנער, לצאת מהגטו, להשתחרר מכל הכבלים שריתקו אותנו לגולה לאורך 2000 שנה, לחזור לארץ ישראל ולהקים את המדינה.

מי שעשו את זה, היו חילונים. והם עדיין כאן. צא לסיור עומק במדינה, לך למכון ויצמן, לאוניברסיטאות, לחברות ההזנק, לחברות הטכנולוגיה הגדולות, לך לעולם הרפואי והמדעי, לך ל-8200, לשב"כ, למוסד, לתעשיה הצבאית והטכנולוגית, לך לצה"ל ותפגוש שם חילונים. הרבה מאוד חילונים. בחלק מהמקומות בהם נקבתי, החילונים הם רוב ברור, בחלק אחר הם רוב מכריע.

המאמץ שלך ושל חבריך לגרש מכאן את החילונים, שהקימו את הארץ הזו, עלול להצליח. ניצניו כבר נובטים סביבנו. ואם אתה רוצה לדעת איך בדיוק, אבל בדיוק, תיראה המדינה אחרי שלא יהיו בה הרבה חילונים, הבט על ירושלים. ככה בדיוק היא תיראה. ואני לא מדבר עכשיו על קדושתה של בירתנו הנצחית (לא בציניות), אלא על נחשלותה. על היותה אחת הערים העניות בישראל וסמוכה על שולחנו משלם המיסים. ובאותה הזדמנות, בדוק מה חלקו של היהודי החילוני במושג הנקרא "משלם המיסים". יכול להיות שתבין שלא רק שיש עדיין חילונים בישראל, לא בטוח שתהיה ישראל בלי חילונים. לפחות לא ישראל בדמותה הנוכחית.

אני לא מקווה לשנות את דעתו של ח"כ רוטמן. זה לא על סדר היום. הוא מאמין בהזיותיו. זה כבר לא ישתנה. התקווה שלי היא שמתישהו גם עדר ה"חמורים" עליהם רוכבים רוטמן ושאר משיחיו, יבינו. אנשים כמו יואב קיש, חילוני למהדרין, ועוד מאות אלפים כמותו, שיתעוררו בוקר אחד ויגלו מה הם מעוללים לארץ הזאת, ולחלומות שחלמו מייסדיה, ומי משתמש בהם. אני מקווה שהם לא יתעוררו כשיהיה כבר מאוחר מדי.

מאז פרצו לחיינו תיקי האלפים של נתניהו, זוכה פרקליטו עו"ד עמית חדד ללא מעט סופרלטיבים. אני מכיר מקרוב את החשיבות בהרעפת מחמאות על מי שמחזיק מידע רב ערך, כפרקליטו הכל-יכול של ראש הממשלה. הבעיה שלי היא שכשאני נתקל בביצועיו באולם המשפט, אני מגלה פער בין התדמית לפרקטיקה. השבוע הפך הפער הזה, לפחות בעיני, למשמעותי במיוחד.

זה התחיל בסרטון הגרוטסקי שהוקרן בפני בית המשפט כדי להמחיש איך נתניהו חותם "בלאנקו" על מסמכים בשיטת הסרט הנע, בלי שיברר את תוכנם. אז זהו, מנסה נתניהו להגיד לשופטים, הביאו לי צרור ניירות מקומטים, חתמתי וזהו. לא ידעתי שיש בכוחה של החתימה הזו לשחרר לשאול אלוביץ' מיליארד שקלים. אני אף פעם לא יודע.

אני לא יודע מה הסרטון הזה יותר: מבויים או מטומטם. ראשית, הוא מייצר לבנימין נתניהו, מי שמכהן כראש ממשלה כמעט 17 שנה, תדמית של קשיש דמנטי המנוצל בידי כוחות זדוניים המתוחכמים ממנו, במקרה הטוב, או חותמת גומי במקרה הטוב פחות. נדמה לי שהגיע הזמן שנזכה לראש ממשלה שמברר על מה הוא חותם, מבעוד מועד, לא? לא לחינם ניסה נתניהו למחרת, ביום העדות השני, למזער את הנזק עם שלל התפתלויות, שרק החמירו את המצב.

גם סטאז'ר משפטי צעיר, שזה עתה סיים בקושי את לימודיו במכללה ובציונים נמוכים, היה מבין שמדובר בפיגוע ובולם את צילומו או הקרנתו של סרטון מהסוג הזה. אם נתניהו היה זה שהתעקש על ההקרנה ועו"ד חדד התנגד, אני מתנצל מראש.

לעצם העניין: בנימין נתניהו, ואת זה יודע כל מי שעבד לידו או סיקר אותו בעשרות השנים האחרונות, הוא מאלה שיורדים לפרטים. באובססיביות. אין מילה, פסיק או חתימה היוצאת מלשכתו בלי שהוא בדק והתלבט והתחבט והתחרט שלוש פעמים. לפעמים עד זרא.

נתניהו מודע לכוחה של חתימה. הוא ממעט לחתום בשולי דו"חות המודיעין שהוא רואה, כדי לא להשאיר ראיות לכך שידע על התרעה מסויימת, או על מידע קריטי מסויים. הוא הביא את הפראנויה הזו מהבית ומסיירת מטכ"ל. אגב, ראש ממשלה נוסף שהיה חסכן מאוד בחתימות הללו בשולי דו"חות מודיעין, היה אהוד ברק.

מישהו שעבד צמוד עם נתניהו סיפר לי פעם שהחתימה של ראש הממשלה בשולי הדו"חות הסודיים ביותר נועדה לסמן למזכיר לענייני מודיעין שהבוס ראה את החומר. כשאין חתימה כזו ואחר-כך קורה משהו נורא, אז הבוס יכול לטעון שלא ראה את החומר. וכך הוא מוגן בפניה של ועדת חקירה ממלכתית, בימים שעוד היה ריאלי לצפות להקמת ועדה כזו אחרי מחדל.

מצד שני, ויש גם צד שני, נתניהו מתאפיין בבריחה מאחריות. הוא לא ידע שיכול לקרות אסון במירון, אף אחד לא משך בדש מעילו. הוא לא ידע שבן הדוד שלו, העורך דין הפרטי שלו, מייצג בישראל את המספנה ממנה אנו רוכשים צוללות. הוא לא ידע שרעייתו מתעללת בעובדות. ודורשת ומקבלת שמפניות. הוא לא ידע שחמאס עלול להתפוצץ עלינו. הוא לא ידע שעוטף עזה מופקר. הוא לא ידע שאין מערך כיבוי בישראל. הוא לא ידע שאם משחררים מהכלא 1027 רוצחים, מקבלים טבח. הוא לא ידע שאם מכניסים בריון כמו בן-גביר לממשלה ונותנים לו את המשטרה, מקבלים מיליציה. הוא לא ידע שאנשיו גונבים מסמכים מסווגים מצה"ל ומדליפים אותם לתקשורת הזרה, למרות שנפסלו ע"י הצנזורה. והרשימה הזו עוד ארוכה.

מי שעוקב אחרי עדותו של ראש הממשלה, מבין שלשם נושבת הרוח. הוא לא ידע כלום. לא היתה לו מודעות לשום דבר. הוא יושב שם בלשכת ראש הממשלה רק כי זה היה הכיסא הפנוי היחיד שנמצא לו. הוא עציץ. הוא ראה אור, אז נכנס. הוא לא העלה בדעתו שאם סנוואר יקבל 30 מיליון דולר במזומן כל חודש, הוא יבנה בזה מנהרות ורקטות. הוא היה בטוח שסנוואר יתרום את הכסף לצדקה. הוא חומר ביד היוצר. הוא קורבן של נסיבות, של שמאלנים, של הפרקליטות, של השופטים. של כולם.

עכשיו, זה הכל היא. שרה. היא דיברה עם אלוביץ', היא דרשה את השמפניות, היא הפעילה לחץ על וואלה. אה, הגענו לוואלה. אז על פי נתניהו, ביום שלישי וואלה היה אתר זניח, משהו איזוטרי לגמרי, "של כלבים וחתולים". ביום רביעי וואלה דילג לליגת העל והפך להיות אתר משמעותי ומשפיע שנתניהו ואנשיו משקיעים תועפות אנרגיה להשפיע על כותביו, תכניו ועורכיו. ככה, תוך יממה אחת. במציאות, אגב, הגירסה השניה היא הנכונה. וואלה היה כבר אז, בשנת 2015, האתר השני בישראל (בהתעלם מהגוגלים למיניהם). ומה שנתניהו אמר ביום העדות הראשון, שהליכוד הוציא "אפס כסף" על תוכן בוואלה בקמפיין הבחירות, התברר אף הוא כלא-אמת. כלומר שקר.

עניין נוסף שראוי לתשומת לב היא הצהרתו הדרמטית של נתניהו ערב עדותו, ש"שמונה שנים חיכיתי להזדמנות לגולל את גירסתי". אין מנוס, האיש כנראה משוכנע באמת ובתמים שאנחנו מטומטמים.
הרי אין ישראלי שלא ניסה להימלט מאין ספור הדיווחים והמאמצים ומליצי היושר והתירוצים והמכתבים והפניות וההתרעות של כל מי שרק הסכים להשתתף במצעד הזה, ונועדו לדחות את עדותו של נתניהו.
ולא מדובר רק בעדות. מיום היוולדן של חקירות נתניהו, שנמשכו הרבה יותר מדי זמן, נקטו הנחקר, אנשיו, משרתיו וסריסיו בכל הטריקים והשטיקים שבכל הספרים והמחברות כדי לעכב, לחבל, לטרפד ולדחות את כל המועדים האפשריים: כתב החשדות, השימוע, הגשת כתבי האישום, פתיחת המשפט, סדר החקירות, משך החקירות וכו'. זו היתה מלחמת ההתשה המתישה בהסטוריה. ועכשיו מתברר לנו שכל זה היה כלא היה. הוא בכלל ממתין כל הזמן הזה בחוסר סבלנות לעדותו!

זה מזכיר את שאר אמירותיו בנושא. האיש שלא יכול להתפנות למסור את גירסתו לאישומים נגדו כי הוא "עובד 17 שעות ביממה" ו"אוכל על שולחן העבודה" הוא אותו איש שאת החודשים שלפני טבח ה-7 באוקטובר בילה בעיקר בשלל חופשות בארץ ולא מעט נסיעות לחו"ל. אלה עובדות. כשניסו להזהיר אותו שיש סיכוי לפרוץ מלחמה רב זירתית, הוא נחר בבוז, זילזל במזהירים והפיץ אופוריה ואופטימיות מתפרצת מאתרי הנופש השונים בהם פיזז עם הרעיה.

ועוד משהו: זוכרים את הקבינט הדרמטי בו אושרה הפסקת האש עם לבנון וחיזבאללה? מאותן ישיבות שנכנסות לדברי ההסטוריה, בהן מתקבלת ההחלטה שמביאה להפסקת מלחמה שנמשכה 14 חודש.
ובכן, מתברר שהאיש העסוק הזה, שטרוד עד מעל ראשו בענייני המלחמה והקיום הבוערים, בכלל לא נכח בהצבעה שהתקיימה בסופה של הישיבה, ההצבעה לאישור הפסקת האש.

הוא השאיר פתק הצבעה ("בעד") ונסע. לאן נסע? לקחת את רעייתו לשדה התעופה, ממנו המריאה למיאמי. וגם לעלות איתה למטוס. עיני לא צרה בהליכות בני הזוג הללו, אבל אם הוא יכול להשאיר פתק הצבעה באירוע הסטורי ודרמטי לטובת ליווי לשדה התעופה, כנראה שהוא יכול גם להעיד.

דוברו של נתניהו מסר בתגובה: "ראש הממשלה יצא מדיון הקבינט לאחר דיון ארוך, ממצה ומעמיק, בשלב שבו כבר התקבלה ההחלטה העקרונית ונותר רק לנסחה באופן טכני".

בקצב הנוכחי, עדות נתניהו תימשך 3 חודשים. והוא רק העד הראשון של פרשת ההגנה. לך תדע כמה עדים יש לו ואחריו, לאלוביצ'ים ולארנון מוזס. המשפט הזה יימשך לנצח, כנראה.

אלא אם כן משהו יקרה כדי להפסיק אותו. לפני כמה שבועות דיווחתי כאן על מגעים שקטים לעיסקת טיעון. המגעים הללו עדיין מתקיימים. הם מסוג המגעים העקיפים, כאלה שאפשר להכחיש אותם בלי להיתפס. מקיימים אותם אנשים שאינם נציגים רשמיים. הם מדברים תיאורטית, לכאורה. אבל אחר-כך הם מדווחים אחורה, לשולחיהם.

נתניהו מוכן לעיסקת הטיעון ההיא, במסגרתה יודה בעבירות מופחתות וירצה עונש מופחת (בלי מאסר בפועל), אבל הוא לא מוכן להטלת קלון שתאלץ אותו לפרוש מהפוליטיקה. הוא כן מוכן לפרוש מהפוליטיקה בסיומה של הקדנציה הנוכחית.

הבעיה היא, שאין קונסטרוקציה משפטית במסגרתה אפשר להטיל עליו קלון שיחול רק בעוד שנתיים. אז עכשיו מחפשים קונסטרוקציות. משפטיות או אחרות. ויש גם את נושא החנינה. הנשיא יצחק הרצוג נשאל על כך השבוע בכנס כלשהו, ואמר שכדי שישקול הענקת חנינה, צריכים קודם כל לבקש אותה ממנו.

גם כאן, יש עולם רשמי ויש עולם לא רשמי. מקורבים מגששים מול הרצוג את נושא החנינה כבר תקופה. כרגיל, גם בנושא החנינה נתניהו מוכן לקבל את הסחורה, אבל לא ממש מוכן לשלם את תמורתה. חנינה תמורת פרישה מהחיים הפוליטיים? לא. לא עכשיו. אבל הוא מוכן להקים ועדת חקירה ממלכתית תמורת חנינה.

קומבינה כזו לא תקרה. הרצוג יודע שאם יחון את נתניהו מבלי שזה יסיים את חייו הפוליטיים, הוא עצמו יתקשה להשיג חנינה מההסטוריה. אז גם בנושא הזה מנסים רעיונות יצירתיים. כמו פרישה של נתניהו, אבל רק בסוף הקדנציה. קודם הוא צריך להשלים את משימותיו: נצחון מוחלט, שלום נצחי, יחסים עם סעודיה והפלת המשטר האיראני. מה שיבוא קודם, או הכל ביחד.

צה"ל השמיד השבוע את הצבא הסורי. בימים רגילים, זו כותרת ענק. הנה היא חוזרת, מלחמת ששת הימים. בימים אלה, זה אירוע חשוב אבל מתבקש, צפוי וקל למדי. הצבא הסורי היה קליפה חלולה. לא תיארנו לעצמנו עד כמה. השמדת האמצעים שנותרו ברשותו היתה מתבקשת. חיל האוויר, חיל הים ושאר החילות ביצעו את המשימה על הצד הטוב ביותר. שוב הודגמה העליונות המודיעינית, המבצעית, הטכנולוגית, האווירית, הימית והמקצועית שלנו, על פני כל אויבינו. וזוהי הזדמנות נוספת להזכיר לכל מי ששכח, או רוצה לשכוח: העליונות הזו מקורה בכל ההישגים אליהם הגיעה ישראל בכל התחומים בהם היא מובילה עכשיו. הישגים שנמצאים כעת בסכנה ברורה ומיידית לכליה בידיה של קואליציית החורבן הנוכחית.

השופרות של נתניהו, שממשיכים לנקותו מאחריות לכל האסונות שאירעו כאן ולהללו על כל ההישגים, מנסים עכשיו "לחסל חשבונות" עם כל מי שחתר או תמך, בזמן כזה או אחר, בהסכם שלום עם סוריה שכלל גם ירידה מרמת הגולן.

הם מתעלמים מהעובדה הזניחה שנתניהו עצמו היה אחד מאלה שניהלו מו"מ אינטנסיבי ממושך עם אסד האב ואחריו גם עם אסד הבן על אותו הסדר שכלל את אותן הסכמות עם אותה ירידה מאותה רמת הגולן.

זה ידוע. מה שפחות ידוע זה שנתניהו לא הסתפק בניהול מו"מ עם אסד, אלא היה גם שתדלן של אסד. כן, בדיוק כפי שהיה שתדלן של יחיא סנוואר מול הקטארים ושאר העולם. המידע הזה מעניין כי עכשיו גילינו שאסד, בניגוד להסכם שכרת עם המערב, המשיך להחזיק בכמויות משמעותיות של נשק כימי. יעקב עמידרור, היועץ לבטחון לאומי לשעבר, אפילו הביע אכזבה השבוע בראיון רדיו לאריה גולן ממדיניות הנשיא ברק אובמה, שאיפשר בזמנו לאסד לחמוק בלי עונש מהפצצת בני עמו בנשק כימי והמשיך להחזיק בכמויות של הנשק הזה.

אלא שלא רק אובמה אשם בעובדה הזו. שותפיו ל"אשמה" הם בנימין נתניהו ויובל שטייניץ. מי שחשף את זה לראשונה היה מי שהיה אז שגריר ישראל בוושינגטון, מייקל אורן, בספרו. אורן סיפר שהרעיון להמיר את התקיפה הצבאית האמריקאית בהסכם מדיני במסגרתו יוצא כל הנשק הכימי מסוריה בחסות המעצמות ורוסיה, היה של יובל שטייניץ, שהעבירו לנתניהו, שהעבירו לאמריקאים. שטייניץ עצמו אישר את זה מאוחר יותר.

ואם אתם עדיין לא מאמינים, הרי שהפרשן הביביסט אמנון לורד, ב"ישראל היום", בנובמבר 2017, אף שיבח את מדיניותו זו של נתניהו: "באוגוסט 2013 נוצר משבר חמור בעקבות השימוש שעשה אסד בנשק כימי", כתב לורד, "הנשיא אובאמה הועמד למבחן, אך אולטימטום איראני לפרוש מהשיחות על עסקת הגרעין גרם לנשיא האמריקני להיכנע ולא לפעול לפי הקו האדום שהתווה. כאן התייצבה ישראל לעזרת שני הצדדים, האמריקני והרוסי. היום מי זוכר, אבל הרעיון היה של השר שטייניץ, כשנתניהו שיווק את קו הפעולה לשתי המעצמות: להקים ועדת פיקוח בינלאומית שתנקה את סוריה מנשק כימי.
הרעיון ההוא הוריד את שתי המעצמות מהעץ. לא שזה קנה לישראל הרבה אמון אצל הנשיא אובאמה, אבל העובדה שנתניהו שכנע שהרוסים מתכוונים ברצינות להסדר, שדרגה כנראה את האמון בין ראש הממשלה לנשיא פוטין. באותה נקודת זמן יכלה המלחמה בסוריה לגלוש לעבר ישראל ואם היה קודקוד אחר בראשות הממשלה, ייתכן שזה היה קורה".

עוד קודם, כותב לורד כי "מקור היציבות היחסית בצפון, למרות המתיחות, הוא בניהול המדיניות הישראלית מול רוסיה של פוטין. זה המוקד הרגיש שהיה עלול לסבך את ישראל מול הכאוס הסורי".
למה אני מטריד אתכם עם כל זה? כי הדמיון בין זה לבין מה שנתניהו עולל בדרום, מול עזה, פשוט מדהים. בשני המקרים, הוא מגבש תכנית מדינית, מגייס צד שלישי ומעדיף פתרון מדיני על פתרון צבאי. בעזה הוא מביא את הקטארים, שיעזרו לו להרגיע את חמאס ולהשיג רגיעה. הוא עצמו יודע שהרגיעה זמנית. שהכסף הזה מממן טרור ומפלצת. אבל הוא הולך על זה, מלא-מלא, ושופרותיו מהללים ומשבחים אותו על כך. ע"ע גלית דיסטל אטבריאן, אראל סג"ל ורבים אחרים.

והנה, בסוריה אותו הדבר. אובמה מחליט להפציץ בסוריה. האיראנים מאיימים. אובמה מתלבט. ביבי מגיע עם ההברקה ש"מורידה את המעצמות מהעץ". כלומר עזבו הפצצה, בואו נוציא את הנשק הכימי מסוריה, דרך רוסיה.

עברו 11 שנה עד שגילינו שחלק מהנשק הכימי נשאר. הפעם, בניגוד ל-7 באוקטובר, היה לנו מזל לגלות את זה בזמן. עכשיו תעצמו עיניים ותדמיינו מה נתניהו ומכונת הרעל שלו היו מעוללים לכל ראש ממשלה אחר שהיה מעלה על דעתו רעיונות עוועים כאלה.