במזרח התיכון רווי הפלגים אין רגע של ואקום. הכישלון של חיזבאללה מול ישראל מתורגם מיידית לחולשה של אסד והזדמנות לתקוף. וכך, אחרי ארבע שנות רגיעה יחסית במתקפות נגד שלטונו, פלגים אסאלמיסטים, כמו דאע"ש ואל קאעידה ומורדים נוספים מצאו את שעת הכושר לתקוף. בישראל זה עשוי להתפרש כשמחה גדולה, אבל ראוי לזכור שמדובר בארגוני טרור שלא רק הצליחו להחליף את הנשיא העריץ ושלטון העלווים אחרי 54 שנים - הם הרי רואים עצמם בדרך להקמת חליפות אסלאמית שתשלוט במזרח התיכון ובהמשך בעולם כולו. החלופה הזו לא טובה למי שלא בצד של חלום האסלאם הפונדמנטליסטי, גם לא לטובת רוסיה שלא מצאה פנאי לטפל באיום הזה. העובדה שרוסיה ואיראן לא ניצבו לטובת אסד ולא שידרו איום נוסח "Don't" הביאה לגל של עריקות מצבא אסד.
סוריה, שהייתה מדינה יציבה בעידן אביו של בשאר, איבדה את יציבותה. כיום, המדינה נתונה למצוקה כלכלית שלא נראתה כמותה בתולדות המדינה וכן למתיחות ולמחאות כמעט בכל אזוריה: בדרום, בקרב הדרוזים; בצפון, בשטחים הנכבשים על ידי טורקיה; ואף בקרב הכוחות הכורדיים. כלפי חוץ, עד להצלחת המורדים רק הבירה דמשק נותרה יציבה, הודות לשליטה הביטחונית החזקה וההגנה מפני התקפות ישראליות. היציבות הזו, כמו יציבותה של ברית המועצות בזמנו, קשה מאוד למדידה, מכיוון שהפרטים לא חושפים את החולשה עד לרגע האמת, בו מתגלה שהם לא באמת מוכנים להקריב דבר למען הישרדות השלטון.
סוריה אינה מדינה עצמאית, ובטח שלא חופשית - לא לפני הדחת השלטון וגם לא אחריו. יש בה נוכחות צבאית זרה נרחבת הכוללת צבאות מארצות הברית, רוסיה וטורקיה, כמו גם נוכחות של מאות מיליציות שיעיות, כורדיות ופלשתיניות, שחלקן נלחמות זו בזו. למרות זאת, בשאר אסד הצליח במשך שנים ארוכות לתמרן בין כולם ולזכות בלגיטימציה ערבית ובינלאומית.
לאחרונה, ב-15 ביולי 2024, נערכו בחירות לפרלמנט הסורי. אך בסוריה, כמו בכל מדינה ערבית, הפרלמנט אינו אלא למראית עין. המנהיג - בין אם זה המלך או הנשיא, הוא שקובע את המדיניות באופן בלעדי. הבחירות, שמתקיימות בכל ארבע שנים בסוריה, נועדו לספק מראית עין של דמוקרטיה. בפועל, כל ענייני המדינה מנוהלים על ידי הנשיא בשאר אסד. בבחירות האחרונות זכתה מפלגת הבעת' של הנשיא ברוב מוחץ של 169 מתוך 250 מושבים בפרלמנט. מתוך 19 מיליון בעלי זכות הצבעה, שבעה מיליון בחרו בנציגיהם. כצפוי, מפלגת הבעת' זכתה ברוב מוחץ של יותר משני שלישים, מה שמעיד על שליטה מוחלטת - רוב המצוי בידי הנשיא. ראוי לציין שמבוקשים, פושעי מלחמה, ראשי מיליציות וקצינים מהעבר זכו במושבים בבחירות שאינן הוגנות ואינן חופשיות.
כדי להבין מה קורה כיום בסוריה ומה התרחש בשנים האחרונות ובכלל כיצד הצליח המשטר הסורי להימנע מהדחה עד כה, חשוב להתעמק באופייה של המשפחה השלטת ובעלי בריתה. הבנת מבנה השלטון והשפעתם של השותפים המרכזיים חשובה להבנת ההשפעה והשליטה הצבאית והגיאופוליטית שם. למעשה, הישרדות המשטר הסורי לא נבעה מכוחו הצבאי, אלא מהאכזריות והמסוכנות שזוהו עמו. וממילא כוחו של המשטר מעולם לא היה תלוי בצבא של השלטון, אלא בקשרים ההיסטוריים העמוקים עם רוסיה ואיראן ובמיקומה האסטרטגי -בקרבה לעיראק וללבנון. קשרים אלו אפשרו לאסד לתמרן ולשרוד חרף כל האתגרים והאיומים, אך היא גם זו שהפילה אותו כשרוסיה הפנתה את כוחה ומשאביה לאוקראינה והחיזבאללה המוכה ואיראן החבולה לא עמדו לצד השלטון ברגע של חולשה.
הקולונל מאהר אסד, אחיו של בשאר אסד, עמד בראש המשמר הרפובליקני, חטיבה 4, דיוויזיה האחראית על הגנת דמשק והמוסדות הממשלתיים, ובמיוחד על ארמונו של האח. המשמר נחשב ליחידה הנאמנה והאיכותית ביותר בצבא הסורי, ורוב אנשיה הם עלווים. רק אנשי המשמר הרפובליקני הורשו לנוע ברחבי דמשק, מה שמסביר למה רוב הערים האחרות נפלו במהלך ההפיכה של 2011, אך דמשק נותרה מחוץ למאבק. הביטוי הידוע בסוריה "דין העדה כדין משפחת אסד", מלמד על הקשר העמוק בין גורל העדה למשטר. זו אחת הסיבות לכך שהעדה העלווית לא הצטרפה להפיכה עד כה, למרות הלחצים והפיתויים על מנהיגיה.
ניתן לומר בוודאות שההפיכה הסורית נכשלה במידה רבה בזכות העלווים וחוסר רצונם להדיח את המנהיג שמגן עליהם. הם עמדו כחומת מגן ונלחמו לשמור על נשיאם, לא מתוך אהבה אליו, אלא מתוך רצון להגן על עצמם. כל סורי יודע שאם ההפיכה הייתה מצליחה ושלטונו של אסד היה נופל, היו מתבצעים מעשי טבח נגד העדה העלווית בכל סוריה, בכדי לנקום על יותר מ-50 שנת דיכוי ואפליה של המשטר כנגד האוכלסיות האחרות, בעיקר הסונית, המהווה את הרוב הגדול בסוריה. העלווים והמשטר חולקים אינטרסים חופפים, או במילים אחרות, העלווים מקבלים פריביליגיות על חשבון הסונים ושומרים על עצמם וגם על הנשיא. גורלם של העלווים, המהוים כ-10 אחוז מהאוכלוסיה בלבד, נקשר יותר מכל בגורלו של בשאר אסד ומשטרו. גם אם העלווים לא קשרו קשר בהפיכה הזו כעת הרי שלמעשה הם הצביעו ברגליים כשלא ניסו להתנגד להפיכה כעת.
ד"ר אדי כהן הוא מזרחן, משפיען רשת בעולם הערבי ועמית מחקר במרכז לאסטרטגיה רבתי לישראל ICGS*