לפני קצת יותר מ - 54 שנים, ב-13 בנובמבר 1970, חאפז אל-אסד תפס את השלטון בסוריה מידי הפלגים היריבים של מפלגת הבעת' בתוך הכאוס שנוצר בסוריה בשנים שלאחר מלחמת ששת הימים והמכה הקשה שסוריה ספגה במלחמה. ההפיכה של אסד האב, שזכתה לכינוי "המהפכה המתקנת", ייצגה את התבוסה של פלגי השמאל במפלגץ הבעת' ואת עלייתם של הגורמים המתונים. עם זאת, מעטים העלו על דעתם אז שתפיסת השלטון על ידי קצין צבא ממורמר - עוד אחת בשורה ארוכה של הפיכות בסוריה שהפכה ידועה לשמצה בחוסר היציבות שלה - תסמן את תחילתה של שושלת ארוכה של שלטון משפחתי השושלת הארוכה בהיסטוריה המודרנית של סוריה.
כאשר בשאר אל-אסד ירש את השלטון לאחר מות אביו חאפז ביוני 2000, סוריה נכנסה למועדון אקסקלוסיבי. יש מעט מאוד מדינות בעולם שבהן הועברה הנשיאות ישירות מאב לבנו. מתוכן, יש רק ארבע מדינות שבהן צמדים של אב ובן כיהנו ללא הפרעה במשך חצי מאה או יותר: טוגו, גבון קוריאה הצפונית וסוריה. בכל המקרים הללו, הבנים שירשו את הנשיאות, "נבחרו" והמשיכו להיבחר לכאורה בהליך של בחירות דמוקרטיות (למראית עין).
אורך החיים יוצא הדופן של משטר אסד גם מעלה שאלה שהפכה לרלוונטית עוד יותר בגלל המהפך של סוריה מאז החלה מלחמת האזרחים: מה בדיוק השיגה שושלת אסד בחמישים שנותיה בשלטון? כשבשאר אל-אסד עלה לשלטון בגיל 34 - דרכו נסללה על ידי פרלמנט צייתן שמיהר לתקן את החוקה כדי להוריד את גיל המינימום לנשיאות - בדומה לפאתוואה (פסק דין דתי) הפוליטית שקיבלה את העלאווים (העדה אליה משתייך אסד) לחיק האסלם, אי שם בשנות ה -70.
אסד הבן ירש מדינה במצב של סטגנציה. אף על פי שאביו זכה לעתים קרובות לשבחים על חושיו האסטרטגיים והדיפלומטיים, עד מותו של חאפז אל-אסד ביוני 2000, הוא לא השיג יותר מאשר לפקח על ההיסחפות של ארצו למחוזות של חוסר רלוונטיות.
אסד האב גם נכשל בשאיפת חייו למצב את סוריה כמעצמה אזורית, כמדינת מפתח שמשפיעה על הסוגיות החשובות באזור. התיאוריה של מזכיר המדינה האמריקני לשעבר הנרי קיסינג'ר לפיה, "אי אפשר לעשות מלחמה במזרח התיכון בלי מצרים ואי אפשר לעשות שלום בלי סוריה", הוכחה כשגויה עם החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים ב-1979. באותה שנה, סוריה נוספה לרשימה החדשה של ארה"ב של מדינות התומכות בטרור, רשימה שבה סוריה נוכחת עד עצם היום הזה (היחידה מבין החברות המקוריות ברשימה). במהלך שנות ה -80 אסד האב ניסה כל מיני צורות של מהלכים דיפלומטים שיובילו להסדרה בין ישראל לסוריה אך אלה לא הולידו שום פרי.
עשור לאחר מכן, הקריסה של ברית המועצות ב-1991 העבירה את מרכז הכובד הדיפלומטי של האזור מזרחה לאזור המפרץ הפרסי, ודחקה את סוריה עוד יותר לשולי הפוליטיקה האזורית.
בתום כהונתו השנייה של חאפז אל-אסד, חודשים ספורים לפני מותו, נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון היה הנשיא האמריקני האחרון שהשקיע מאמץ דיפלומטי בניסיון לתווך בין ישראל לסוריה, גם הוא נכשל. "סבלנותו האסטרטגית" המהוללת של חאפז אל-אסד התישה את "יריביו" אך לא עשתה דבר לקידום האינטרסים של סוריה או כמו החזרת השליטה ברמת הגולן. מאז השאיפה הלאומית הזו התרחקה עוד יותר.
כניסתו של בשאר ללשכת הנשיא הייתה בתקופה עגומה בהיסטוריה של סוריה. המשבר הכלכלי ששיתק את המדינה מאמצע שנות בשמונים גרם לכך שסוריה נכנסה למאה העשרים ואחת עם כלכלה גוועת, בירוקרטיה לא יעילה, מגזר ציבורי חלש מחד, אך עם תחושה של כוח אין סופי. גם בתחום הביטחון תקופת נשיאותו של אסד הבן התחילה בנקודת שפל. אסד האב כבש אל לבנון והצליח לדכא באכזריות ניסיון התקוממות של האחים המוסלמים כשבשיא צבאו טבח באזרחים באכזריות בעיר חמה בפברואר 1982
אסד האב היה אדיש במידה רבה לעניינים כלכליים, בשאר לא יכול היה להרשות לעצמו את חוסר העניין של אביו. כמו דיקטטורים רבים, חאפז ראה בתקציב הציבורי של סוריה כלי להישרדות המשטר. הוא הקצה משאבים והזדמנויות - כולל ההזדמנות להפיק תועלת מהשחיתות המשתוללת - לטפח רשתות של נאמנים שהעדיפו את גורמי המשטר אך התרחבו הרבה מעבר להן והקיפו חלקים משמעותיים מהאליטה הכלכלית הסונית בדמשק.
"המהפכה המתקנת" של חאפז התבססה על התפרקות חלקית של המדיניות הכלכלית הרדיקלית שהעדיף קודמו, סלאח ג'דיד. עם זאת, אסד האב הציע לסורים ביטחון כלכלי קל בתמורה לשקט פוליטי - סוג של תלות כפייה ששמרה על שלום חברתי מעורער. הרפורמות הכלכליות הצנועות שנפתחו בעשור האחרון לחייו התבררו כלא מספיקות כדי לחלץ את סוריה מצלילתה הכלכלית. במקום זאת, הרפורמות רק פתחו אופקים חדשים להעמקת השחיתות .
כאשר נכנס בשאר לנשיאות ביולי 2000, המצב הכלכלי התחיל להשתפר. התמ"ג סוף סוף חזר לרמות של תחילת שנות ה-80. התמ"ג לנפש הכפיל את עצמו בין השנים 2000 ל-2010. אולם לא הרחק, מתחת לפני השטח, המשטר הוביל את סוריה לעבר נקודת שבירה.
בעוד שעיני העולם התמקדו בחיסול יריבים פנימיים, מדיניות הדלת הפתוחה לג'יהאדיסטים, חלקו של בשאר אסד ברצח ראש ממשלת לבנון לשעבר רפיק חרירי, ואחריו הנסיגה המשפילה של סוריה מלבנון המחירים שדמשק שילמה בתחום החברתי והכלכלי רק הלכו וגדלו.
למרות מאמציו של בשאר לשדרג ולחדש את האוטוריטריות בסוריה, הצמיחה הכלכלית שהורגשה רק בקרב השכבות העליונות, הותירה את הרוב המכריע של הסורים מאחור. במהלך העשור הראשון של אסד בשלטון, העוני העמיק ואחוזי האבטלה זינקו, בעיקר בקרב בני נוער.
בשנת 2006, בצורת קשה אחזה באזורים החקלאיים של סוריה, והשפעותיה הוגברו עוד יותר על ידי ניהול כושל ושחיתות. במהלך השנים הבאות, מאות אלפי חקלאים קטנים נאלצו לעזוב את אדמותיהם והפכו לפליטים שהתיישבו בפאתי הבירה דמשק ובירות מחוז אחרות, כמו דרעא בדרום סוריה. מקורבי המשטר, בראשות בני משפחת אסד, הפכו יותר ויותר אכזריים, שכילו את זעמם באזרחים. מה שהרחיק את הקהילה העסקית בסוריה שתמכה עד אז במשטר.
בשאר חשב שנאמנותו למדינות ערב ו"לציר התנגדות", מספיקה כדי להגן על משטרו מגל ההפגנות ששטף את האזור החל מסוף שנת 2010. הוא טעה. עד מרץ 2011, בעקבות האירועים במצרים, תוניסיה ולוב, גם הסורים התגברו על "חומת הפחד", והצטרפו להפגנות ההמוניות בקריאה לצדק כלכלי וחברתי ולקץ משטר אסד. המשטר הגיב בכוח, והוביל בכך לתחילתה של מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה כמעט 14 שנים.
אסד ניסה בכל כוחו להיאחז בשלטון ונסיה להכות במתנגדיו במגוון דרכים אכזריות ומעוותות. הפגזות על מרכזי אוכלוסיה בעזרת חביות של חומר נפץ, ובמרכז 9 מקרים (מתועדים) בהם אסד השתמש בנשק הכימי שברשותו נגד בני עמו. חציית הקו האדום של נשיא ארה"ב דאז ברק אובמה, כמעט הביאה את מדינות המערב להתערב אקטיבית במלחמה בסוריה, אבל רק כמעט.
כשנדמה היה שגורלו של בשאר אסד הולך לכיוון שבו הלכו מנהיגים ערבים אחרים באזור, נחלצו לעזרתו שתי בעלו הברית הנאמנות שלו - רוסיה ואיראן. הצטרפות הרוסים למלחמה שינתה את התמונה והצליחה לבלום גם מעשית וגם מנטלית את הפלת השלטון. אסד ניצל, אך נזקי המלחמה, המעורבות הזרה וכניסתם לתמונה של גורמים ג'יהדיסטיים כמו דאע"ש, הותירו את סוריה עם כלכלה מרוסקת, חברה שסועה ומציאות של אלימות יום יומית, שנמשכה כמעט עשור וחצי.
בשנים האחרונות המלחמה תפסה לה צורה קצת אחרת, מאבקים איזוריים של קבוצות הנלחמות על שליטה באיזורים שלהם. לפני 4 שנים הושג הסכם של הפסקת אש בין הפלגים הלוחמים למשטר אסד בתיווך רוסיה וטורקיה והרושם היה כי המלחמה הולכץ וגוועת לאיטה.
כמו אז בסוף שנות ה-60, כשחאפז אל אסד ובעלי בריתו ניצלו את הכאוס שנוצר בסוריה אחרי מלחמת ששת הימים, כדי לתפוס בכוח את השלטון, גם הפיכת הבזק הנוכחית של ארגוני המורדים הגיעה בעקבות הפעילות של ישראל באזור. המורדים זיהו סימנים לכך שהמשטר נחלש משמעותית בעקבות המלחמה בין ישראל לחיזבאללה בלבנון השכנה, ויצאו למתקפה.
מספר התקיפות שביצעה ישראל בסוריה במהלך השנה האחרונה גדל כמעט פי שלושה בהשוואה לשנים קודמות. הפעילות של איראן בסוריה נפגעה וכך גם התשתיות הצבאיות של הרפובליקה האסלאמית. ואם מוסיפים לזה את השיתוק של חיזבאללה שהתגייס בעבר להציל את אסד, סביר להניח שהמורדים זיהו את שעת הכושר והחליטו לנסות לחבוט במשטר, אם כי תחילה, לא במטרה מוצהרת להפילו.
המטרה הראשונית של המורדים הייתה עצירת התקיפות האוויריות המתמשכות של צבא אסד וחיל האוויר הרוסי באיזור אידליב. ארגוני המורדים שלטו בפועל באזור הזה, בעיקר ארגון "האיית תחריר אל-שאם", שניהל בפועל את מוסדות השלטון באידליב שבו חיים שלושה מיליון תושבים ועוד כמיליון פליטים. כעת נותר לראות אם מנהיג המורדים אבו מוחמד אל ג'ולאני, שמנסה להתנער מתדמית הג'יהדיסט חסר האחריות, יצליח לשקם את המדינה ההרוסה והמדממת מ- 14 שנים של מלחמת אזרחים ו 54 שנות דיקטטורה שמגיעות היום לסיומן.