נפילתו הצפויה של משטרו הרצחני של אסד, מציבה את ישראל מול מציאות מורכבת, הטומנת בחובה איומים חדשים אבל גם יתרונות משמעותיים. אחרי יותר שלוש עשרה שנים של מלחמת אזרחים אכזרית, במהלכה סוריה הפכה למוקד שליטה איראני ולבסיס כוח רוסי, נפילתו של אסד עשויה לשנות את המאזן האסטרטגי של ישראל וזה של המזרח התיכון באופן משמעותי. לעת עתה, ישראל היא צופה פסיבית באירועים, שיכולתה להשפיע עליהם מוגבלת. עם זאת בקרוב היא תהיה חייבת לאמץ אסטרטגיה לצמצום הסיכונים הנובעים מהמצב החדש בגבול הגולן.
בעת כתיבת השורות הללו, זורמים מסוריה עוד ועוד דיווחים על הצלחות של המורדים. במה שנראה כאבני דומינו שנופלות במהירות, אסד הולך ומאבד אחיזה בערים המרכזיות של סוריה, וצבאו הולך ומתפורר. איראן, רוסיה וחיזבאללה, שהתגייסו לעזרתו לאורך שנות המלחמה המדממות, הרבה פחות מסוגלות ונחושות לסייע, וצבאו המוכה נותר לבד כשהוא נראה חסר יכולת משמעותית לשמר את משטרו של אסד. כשמדובר בעוף החול ששולט בסוריה כבר רבע מאה צריך להתנבא בזהירות, אבל נראה שהפעם נפילתו קרובה. קשה להתנבא על המצב בסוריה ביום שאחרי, אבל סביר שלפחות בתקופת ביניים נראה כאוס שלטוני ומלחמה מתמשכת בין פלגים עוינים בקרב המורדים. מה זה אומר לגבי ישראל?
נתחיל בחיובי. אסד היה אויב ותיק של ישראל. הוא אולי לא יצא למלחמות, אך היווה פוטנציאל מתמיד של איום. גרוע מכך, סוריה תחת שלטונו הפכה לחוליה מרכזית בציר השיעי, שחיבר בין טהראן לביירות ושימש מסדרון להעברת נשק איראני לחיזבאללה. לא בכדי אלו השקיעו רבות כדי לשמר את שליטתו בסוריה. קריסת משטרו ושליטת אויביה של איראן במקומו תנתק, את הציר הזה. התוצאה תהיה בידוד של חיזבאללה שיהיה כלוא בין משטר עוין בסוריה לבין ישראל. הארגון, שהוכה קשות במלחמה, וסובל משחיקה קשה נושא את פניו לתקופת רגיעה ושיקום. נפילת אסד תקטע את ציר האספקה המרכזי שלו מאיראן, ותקשה מאוד על האיראנים למלא את מחסניו מחדש באמצעי לחימה. סביר שהיא תפגע בו גם בזירה הפנימית, בה כל העדות האחרות מייחלות להיחלשותו.
נפילתו של אסד תהיה גם מכה קשה לאיראן עצמה. טהראן השקיעה מיליארדים בשימור משטרו של אסד, ורואה בסוריה את אחד הנכסים האסטרטגיים החשובים שלה באזור. קריסת המשטר בדמשק תערער את ההשפעה האיראנית במזרח התיכון ותפגע בתוכנית שלה להקיף את ישראל ב"טבעת אש". רוסיה, בת בריתה של סוריה, עלולה אף היא לאבד את בסיסיה האסטרטגיים, זה האווירי בחמיימים וזה הימי בלטקיה - מה שיחליש את מעמדה האזורי.
אבל לצד ההזדמנויות הללו, יש גם סכנות ברורות. סוריה בהנהגת אסד אולי הייתה אויבת, אבל הייתה מדינה. אפשר היה לדבר איתה - בעקיפין או ישירות - ולפעול מולה באמצעות מנופים דיפלומטיים ואחרים. עם נפילת אסד עלולה סוריה להפוך לזירה הנשלטת על ידי כוחות ג'יהאדיסטיים, אוסף של ארגונים קיצוניים שאין להם עניין בדיאלוג או בהסכמות. הגורמים הללו עלולים להציב איום ישיר ומיידי על גבול רמת הגולן.
יותר מכך, הכאוס שעלול להשתרר בסוריה עשוי לפתות את טורקיה להתערב בזירה ביתר שאת. לנשיא ארדואן, שמזה זמן מקדם מדיניות איסלאמיסטית, יש שאיפות התפשטות במזרח התיכון והוא רואה בסוריה ובעיקר במיעוט הכורדי בצפונה איום על גבולו. התערבות טורקית עשויה להוביל לחיכוך ישיר עם ישראל. זה אמנם תרחיש סביר פחות, אבל מסוכן.
מה צריכה ישראל מול המציאות המתהווה הזו? כרגע, אין לה שליטה על האירועים בסוריה והיא בעיקר צופה. אבל בטווח הקרוב היא תצטרך לקבל החלטות: האם להקים חיץ ביטחוני מול הכוחות המתהווים בגבול? האם לפעול צבאית כדי להרתיע את הגורמים הקיצוניים? כך או כך, נכון לעכשיו, ישראל יכולה לשבת בצד, להתבונן, להתכונן, ו"ליהנות", לרגע קצר, מהעובדה שיש מלחמה במזרח התיכון שאנחנו לא חלק ממנה.
כותב המאמר הוא מנכ"ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'. לשעבר יו"ר ועדת הסנקציות נגד איראן.