ה-10 בדצמבר הוא יום שלכל הדעות ראוי לתואר "היסטורי" בתולדות המדינה. ב-10.12.1966 ש"י עגנון היה לאזרח הישראלי הראשון שזכה לקבל פרס נובל; הראשון מבין 13 ישראלים שצעדו מאז על השטיח האדום, קדו קידה מלכותית, וקיבלו לידיהם בנרתיק עור מפונפן את הפרס היוקרתי והמכובד ביותר בעולם. תמיד ב-10 בדצמבר, יום מותו של אלפרד נובל, יוזם הפרס. ב-10.12.1978 ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת זכו בפרס נובל לשלום על הסכם השלום עם מצרים, ב-10.12.1994 היו אלה יצחק רבין ושמעון פרס ששיחזרו את המעמד עם יאסר ערפאת, ובשנות ה-2000, 10 בדצמבר היה היום של עוד תשעה מדענים וכלכלנים ישראליים מובילים שקיבלו והביאו כבוד על תרומתם הייחודית לעולם ונרשמו לנצח בהיסטוריה הישראלית..
גם 10 בדצמבר 2024, כך רצה הגורל הערמומי, יירשם בדברי הימים של מדינת ישראל, אבל לא עם מדליית נובל אלא לדיראון עולם, כיום שבו ראש ממשלה עלה על דוכן העדים כנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים. בנימין נתניהו אולי חולם לצעוד יום אחד גם הוא באולם המפונפן באוסלו, ולשכתב את המורשת שלו עם פרס נובל לשלום משותף עם דונלד טראמפ, אבל קודם לכן, הוא יצעד לתוך אולם בית המשפט המחוזי בתל אביב לפתיחת עדותו בתיק האלפים. מבלי לשלול על הסף אף דרמה משפחתית/ביטחונית/מדינית/אבטחתית שתצוץ ברגע האחרון, כמובן.
זה מעמד שממנו נתניהו בורח כבר יותר משמונה שנים, מעמד שבגינו הכריז מלחמה על המשטרה, מערכת המשפט והתקשורת, מעמד שבגללו יצא לחמש מערכות בחירות רעילות וכוחניות, מעמד שבשבילו הקים ברית של קיצוניים, עבריינים ומושחתים, או בשמה השגור ממשלת הימין על מלא, שאחראית לאסון הגדול ביותר בתולדות המדינה וממשיכה לפרק אותה מבפנים, מעמד שבשבילו ביסס ופיתח מכונת רעל מפוארת של שופרות תעמולה וסוכני כאוס שמלווים אותו במקהלת מסע הציד והרדיפה, מהחקירה הראשונה אי שם ב-2016, דרך פתיחת המשפט, כל הדרך עד דוכן העדים.
במחוזי בתל אביב לא יחכה לנתניהו שטיח אדום, אבל המצלמות יצודו בו לא פחות מאשר בנשף הנובל. ברגע שהוא ייכנס לאולם, לכל מבט או תזוזה שלו יש פוטנציאל להפוך לאייקון היסטורי, שיסמל וינקז אליו את כל מה שעבר על ישראל בכמעט-עשור האחרון, מהרגע שבו ראש הממשלה הפך לחשוד ואח"כ לנאשם בפלילים. או בשפה אחרת, כן או לא ביבי.
נתניהו, אפשר להעריך בזהירות, יעשה בכל מאודו כדי להימנע מתמונה כזו, שעוד לפני שתיכנס לספרי ההיסטוריה תתנוסס על שלטי החוצות של נתיבי איילון ותצרוב את תודעת ההווה. לא מן הנמנע שינסה להקדים אותה ולייצר תמונה איקונית אחרת, עבור תומכיו, כמו זו עם להקת הליווי הליכודית עטוית המסכות שהינהנה מאחוריו בפתח משפטו בירושלים לפני שלוש וחצי שנים, או שיציף את סדר היום במלחמות אחרות, חיצוניות או פנימיות, שיחלקו את הקשב והקשקשת התקשורתית.
ברמה הפוליטית, נתניהו מבוצר מכף רגל עד ראש: אף נים לא יזוז בקואליציה של סמוטריץ-בן גביר-דרעי-גולדקנופף כתוצאה מעדותו, ועם משב הרוח הגבית של גדעון סער, גם לא יתגלו ליכודניקים דמיוניים עם עמוד שדרה שבפנטזיות של האופוזיציה יחצו את הקווים. להיפך, רובם ככולם כנראה יתייצבו באולפנים או מחוץ לבית המשפט, ישננו את דף המסרים היומי על הפיכה שלטונית ורדיפה וייקחו חלק במבצע התודעה. בין כל קרבות הגרילה נגד היועמ"שית, צה"ל, השב"כ, בית המשפט העליון, התקשורת החופשית - לא חסר לו מאיפה להחריף ולשלוף וגם לא את מי לשלוח לתקוף.
אם וכאשר נתניהו אכן יעלה להעיד, המציאות הביטחונית והגיאופוליטית הסוערת מחוץ לבית המשפט עשויה לזמן לו נתיבי בריחות לשיחות והתייעצויות דחופות; המגעים לעסקת חטופים חדשה, הפסקת האש השבירה בצפון והדרמה שמתחוללת בסוריה, וההכנות לכניסת טראמפ לבית הלבן יכולים אובייקטיבית לדרוש את עדכונו השוטף של ראש הממשלה ועדיין לשמש את צוות ההגנה של נתניהו ככלי לשיבוש ועיכוב העדות. ברקע יתנגן גם הרעש הפוליטי מהכנסת, של משבר הגיוס עם החרדים ששוב מסלים לקראת דיוני התקציב, שיוכל להסיט מעת לעת את תשומת הלב אל מחוץ לבית המשפט.
אבל בין כל הספינים, הטריקים והשטיקים, והניסיונות לזריקת בוץ, העיניים על הכדור עדיין יהיו עליו, ובצומת הדרמטי שהעדות שלו מביאה לקרב חייו. אחרי במשך שנים המנטרה היא שאין שום בעיה בכפל הכובעים של נאשם בפלילים וראש הממשלה, סנגורו של נתניהו, עמית חדד טען באחרונה שאם יצטרך לבחור בין ניהול המשפט לניהול המדינה - יבחר במדינה. אז יכול להיות שאי אפשר גם וגם? על דוכן העדים, אליו הוא אמור לכאורה לעלות שלוש פעמים בשבוע במשך שבועות, השאלה הזו תקבל תשובה, וכפל הכובעים ילבש צורה ופנים גלויות.