חלק משנות התבגרותי עשיתי בדרום אפריקה בעת שלטון האפרטהייד, שיטת משטר שהתבססה על אפליה רשמית והעדיפה לבנים על היתר. סגרתי מעגל כשהייתי שגרירה שם כמה שנים לאחר שהעולם כפה את פירוק המשטר הגזעני ב-1994. כואב לי לומר שמאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישראל מגבירה את הצעדים שהופכים אותה לכל הפחות ל"מדינת סף אפרטהייד". חשוב לי לומר שעלול להיות לכך מחיר שספק אם נוכל לעמוד בו.
לתגובתנו להאשמה באפרטהייד היו שני חלקים עיקריים. בתוך הקו הירוק, ערביי ישראל נהנים מזכויות שוות. מעבר לקו, ישראל מחזיקה שטחים ב"תפיסה לוחמתית", מעמד שהוא בהגדרה זמני, והיא פועלת בשטחים לפי החוק הבינלאומי. שני העניינים הללו נתונים כעת למתקפה שלטונית.
עד להקמת הממשלה לפני כשנתיים, ישראל לא שללה רשמית את האפשרות לפשרה טריטוריאלית בשטחים, ברוח החלטת מועצת הביטחון 242 שהתקבלה אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967 ואשר ישראל אימצה. נהגנו להדגיש שאנחנו מייחלים לשותף ראוי לתהליך מדיני ולהצביע על הסכמי עבר כהוכחה לנכונותנו להתפשר. עד אז, אנחנו פועלים כפי שמכתיב המשפט הבינלאומי.
בין היתר, המשפט אוסר על הכוח הכובש להעביר אוכלוסיות משטחו הריבוני לשטח באחריותו ולהפך, למעט לצרכי ביטחון. לאור זאת, ישראל הקפידה שכל ההחלטות אודות השטחים, מהרחבה של שכונה ביהודה ועד לסלילת כביש בשומרון, יתקבלו בידי גורמי ביטחון על בסיס שיקולים ביטחוניים. עם השנים והעמקת ההתיישבות הטיעון היה פחות משכנע, אך הקפדנו עליו.
מינויו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' לשר נוסף במשרד הביטחון הסיר את המסכה מכוונות ישראל. הסמכויות שהוקנו לו מהוות הכרזה ולפיה התנהלות ישראל בשטחים כפופה לשיקולים אזרחיים. בכך ישראל מפרה במודע את החוק הבינלאומי אודות חובותיה כלפי השטח שנתון לשליטתה וכלפי האוכלוסייה המקומית. לכך יש להוסיף את קצב השינויים שהממשלה מחוללת, למשל ההכשרה הסיטונית של "התיישבות צעירה", ואת הודעתו-תקוותו של השר הכפול ששנת 2025 תהיה שנת הריבונות, כלומר יהודה ושומרון יהפכו לחלק מישראל.
אין להתפלא - קווי היסוד של הממשלה הנוכחית שוללים פשרה טריטוריאלית. אם בהסכמים קואליציוניים קודמים הוזכרה לעתים זכותנו ההיסטורית לארץ ישראל, נוספה מילה והזכות היא מעתה "בלעדית". מהנהר עד הים, הכול שלנו, רק שלנו, יחידה אחת. הקו הירוק הוא היסטוריה.
אם אין ולא יהיה תהליך מדיני, אם הממשלה עושה כל מאמץ להעמיק את ההתיישבות בשטחים, אם היא פועלת למחוק את הקו הירוק, ואם ישראל היא דמוקרטיה, אזי כל מי שנתון לשלטונה אמור להיות כפוף לאותם חוקים. האמנם? בין היתר, לפני כמה ימים שר הביטחון הטרי ישראל כ"ץ הודיע שיהודים שחשודים בטרור לא ייעצרו יותר בצווים מנהליים, כי עבורם יש אמצעים אחרים.
כמו בדרום אפריקה הגזענית דאז, לא החשד קובע את התנהלות הרשויות כלפי האדם, אלא השתייכותו הקבוצתית. נוהל אחד ליהודים, נוהל אחר לערבים. חוק ללבן, חוק לשחור. לאחד היה חופש תנועה, השני נדרש לאישורים ונתקל במחסומים. ובעיקר, רק בעלי צבע עור מסוים יכלו להצביע ולהשפיע על עתידם. כל היתר היו נתונים להחלטות השליטים ולחסדיהם.
לא כאן המקום לדון בפן המוסרי של משטר כזה, או בהגבלות שהוטלו בדרום אפריקה על מוסדות דמוקרטיים כמו חופש הביטוי כדי לאפשר את המשך האפרטהייד; אסתפק בהשלכות המעשיות. איש מהמובילים לסיפוח לא מציע מענה שיהיה מקובל (אלא על עצמו) לשאלת זכויות האדם והאזרח של תושבי השטחים. יתר הישראלים מוזמנים להתעניין איך השפיעו על דרום אפריקה העיצומים שהוטלו עליה בגין אפליה ממוסדת, לשאול את עצמם מה להערכתם צפוי לקרות לישראל כתוצאה ממדיניות שתשאיר מיליונים ללא זכויות, ולהחליט האם המחיר שווה.
גם גדולי המבקרים של הממשלה יסכימו שלא רק מלאכים עומדים מולנו ויאשרו שהעולם צבוע ביחסו לישראל. אך אין בכך לפטור אותנו מדיון כן במעשינו, ומהחובה להבין את ההשלכות שיהיו להם. מדובר בהפיכת ישראל למדינה אחת עם שתי אוכלוסיות בעלות זכויות שונות, מדינה שהתנהלותה תוציא אותה מחוץ להסכמה הבינלאומית. יש מקום לחשוש שכבר מאוחר. אפשר לקוות שעדיין לא.
הכותבת היא גימלאית של משרד החוץ והייתה בין היתר שגרירה בדרום אפריקה