דומה כי קיימת הסכמה רחבה כי הממשלה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו היא הממשלה הכושלת ביותר שכיהנה בישראל מאז קום המדינה. בעוד שיש כאלה הרואים בכישלונותיה הנרחבים של הממשלה עדות רק לחוסר ההתאמה הברור של השרים השונים לתפקידיהם, חשוב לבחון את האפשרות לפיה הכישלונות הללו נובעים גם מאסטרטגיה מכוונת של ממשלה פופוליסטית קיצונית, שמטרתה לשמר ולהעמיק את שלטונה.
ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר מאוניברסיטת ייל, מכנה את האסטרטגיה האמורה סדו-פופוליזם, כלומר, פופוליזם שמנגנון הפעולה שלו מבוסס על גרימת סבל מכוון. סניידר טבע את המונח סדו-פופוליזם ב-2017 על מנת לתאר את דרך פעולתו של הנשיא הנבחר של ארה"ב, דונלד טראמפ, בתקופת כהונתו הראשונה. המאפיין המרכזי של סדו-פופוליזם הוא שבניגוד למשטר פופוליסטי אמיתי האמור לפעול לקידום מדיניות המיטיבה עם העם, משטר סדו-פופוליסטי עושה במכוון את ההיפך, ומבטיח את שלטונו באמצעות הסבל שהוא גורם לבוחריו ולכלל האזרחים.
כך, על מנת לשרת את חבריו האוליגרכים פעל טראמפ בתקופת כהונתו הראשונה נגד האינטרסים הכלכליים של בוחריו, רובם בני המעמדות הנמוכים, ועיקר מאמציו הושקעו בהפניית התסכול של בוחריו ממצבם הכלכלי הקשה כנגד האויבים הפנימיים "האמיתיים" שלהם - המיעוטים, המהגרים, והליברלים התומכים בזכויות נשים והומוסקסואלים. כמובן שהמשטר הסדו-פופוליסטי גורם נזק מכוון גם למי שהוא מגדיר כאויבים הפנימיים. ליבוי השנאה כלפי האויבים הפנימיים והשמחה לאיד מהסבל שהמשטר גורם להם מבטיח את שלטונו. בחירתו של טראמפ לתקופת כהונה שנייה מוכיחה את הצלחת האסטרטגיה הסדו-פופוליסטית.
למרבה האימה, בהקשר הישראלי הצליח בנימין נתניהו לעלות מדרגה באסטרטגיית הסדו-פופוליזם באמצעות שילוב בין קלפטוקרטיה למלחמה שאינה נגמרת. באמצעות כישלונותיה העמוקים והמכוונים בכל התחומים הצליחה הממשלה הנוכחית ללכוד את הישראלים כולם במערבולת של משבר כלכלי עמוק, וחוסר ביטחון אישי הנובע מהלחימה הממושכת ומפציעות גוף ומוות בהיקפים רחבים וחסרי תקדים.
במקום לשקוד על הטבת מצבם של האזרחים ועל יציאה מהמשבר מקדיש נתניהו את כל מאמציו להפניית התסכול של בוחריו ממצב המדינה וממצבם האישי לעבר האשמים "האמיתיים", קרי הקפלניסטים, החטופים ומשפחותיהם, היועצת המשפטית לממשלה, וראשי מערכת הביטחון.
הדוגמאות לאסטרטגיה הסדו-פופוליסטית של נתניהו וממשלתו, של גרימת סבל מכוון לציבור כדי להשיג את מטרותיהם, רבות מספור. במישור הבטחוני האסטרטגיה הברורה של הממשלה היא להמשיך את המלחמה כדי לדכא את המחאה, לקדם התנחלות בעזה, ולמלט את נתניהו מהמשך משפטו. אף שאין בכוונתם לסיים את המלחמה חברי הממשלה מקפידים להאשים את משפחות החטופים ואת מפגיני המחאה בכך שהם אלו שמסכלים את הניצחון המוחלט, סיום המלחמה ושחרור החטופים.
בד בבד הממשלה מאשימה את הרמטכ"ל, את שר הבטחון לשעבר גלנט, ואת ראש השב"כ, בתבוסתנות שמונעת הישגים צבאיים מספיקים שהיו מאפשרים את סיום המלחמה.
במישור הכלכלי הממשלה המעוניינת להמשיך הזרמת כספים חופשית למגזרים המקורבים למפלגות בקואליציה, נמנעת מקביעת תקציב מדינה ראוי, תוך פגיעה מעמיקה במצבם הכלכלי של רוב בוחריה ושל כלל האזרחים. בה בעת, שר העבודה מונע במכוון העברת סבסוד למעונות יום לעשרות אלפי משפחות זכאיות, שרבות מהן מבוחרי הקואליציה הנוכחית, תוך האשמת שווא נגד היועצת המשפטית לממשלה כאילו היא האחראית לעיכוב.
כישלונה המתמשך של שרת התחבורה מירי רגב לפעול לחידוש הטיסות של חברות תעופה זרות לישראל, המונע מכלל אזרחי ישראל יציאה סדירה לחו"ל לצרכי עסקים או נופש, אך מיטיב כלכלית עם חברת אל על, הוא עוד דוגמה.
ואם תהיתם כיצד יתכן שככל שהאזרחים סובלים יותר, ככל שהמדינה מתפוררת, וככל שכישלונות הממשלה מעמיקים, כך אחיזת נתניהו בשלטון מתחזקת, הרי שהתשובה היא שזו אינה מקריות, זהו סדו-פופוליזם.
גילה שטופלר היא פרופסור מן המניין במרכז האקדמי למשפט ולעסקים