ההסכם עם לבנון הוא הרבה דברים, ניצחון מוחלט אינו אחד מהם

"ותשקוט הארץ 40 שנה" ציטט מנחם בגין המנוח מספר שופטים, עת בא להצדיק את מבצע "שלום הגליל", שלימים נודע בדברי הימים של העת החדשה כ"מלחמת לבנון הראשונה".

אלא שהארץ לא שקטה. המלחמה ההיא אולי הרחיקה את מחבלי הפתח, שליטי "פתח לנד" שבדרום לבנון מקריית שמונה ויתר יישובי הגליל העליון והגליל המערבי, אבל פערה פצע חדש בחברה הישראלית, כזה שלא הפסיק לדמם במשך קרוב ל-18 שנים, עד הסגת כוחות צה"ל מלבנון.

חיזבאללה - מי חשב עליהם בכלל? הן לכאורה יציאת אנשי אש"ף בראשות יאסר ערפאת מלבנון לגלות טוניס, הייתה אמורה להבטיח יציבות במדינה הקטנה שמצפון לישראל. השפעה איראנית? הן איראן הייתה שקועה עמוק במלחמה עם עיראק, עת צה"ל נסוג בשלבים - מביירות אל נהר האוואלי וממנו אל הליטני וכך הלאה, עד הלילה שבו (כגנבים בלילה, אפשר כבר להודות?) עבר אחרון חיילנו את הגבול דרומה.

"שער עגל", "שער פאטמה" ועוד נקודות מפתח על הגבול, ננעלו עד לחטיפת רגב וגולדווסר, שהביאה את צה"ל לשוב ולפלוש ללבנון, המלחמה ההיא שלאחריה שקטה הארץ משהו כמו 17 שנה. המלחמה ההיא שלאחריה הסביר יו"ר האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, מדוע בישראל אין אחראי לשום מהלך צבאי זולת ראש הממשלה - לא הרמטכ"ל ולא שר הביטחון, לאט נתניהו, אלא רק ראש הממשלה - הוא הנושא הבלעדי באחריות.

אז מה אפשר להסיק מכל זה לגבי הסכם לבנון החדש? כמעט כלום ושום דבר, אולי למעט העובדה שהוא זמני. לא מדובר בהסכם שלום, לא כזה שיבטיח שקט לתושבי הצפון מעתה ועד עולם, אלא לכל היותר משהו שיחזיק מעמד כמה שנים. כמה? לא ברור.

מה עוד ברור? שהפעם הבאה שבא תיחשף ישראל לאיום מגבולה הצפוני תהיה מרה יותר: ב-1982 יצאנו ללבנון (בדיעבד, לכאורה) כדי להרחיק את הקטיושות לפחות 40 קילומטר צפונה. הגענו עד לביירות, הכתרנו ראש ממשלה בחסדי ישראל, שעד היום מחזיק בשיא של הכהונה הקצרה בהיסטוריה של ראש מדינה בעת החדשה.

אגב, לא ירי על קריית שמונה הוא שגרם אז למלחמה ההיא, שכן במשך כמעט שנה שקדמה ליוני 1982, שקט הגבול הצפוני. העילה למלחמה הייתה ניסיון התנקשות בשגריר ישראל בלונדון.

24 שנים מאוחר יותר, למדנו להכיר מקרוב את חיזבאללה ומזכ"לו חסן נסראללה. אז יצאנו ללבנון כדי להשיב שני חיילים חטופים. החיילים לא שבו (גופותיהם הוחזרו לישראל רק לאחר סיום המלחמה), אבל מי שחושב שעשינו עסקה טובה, מציג לראייה כמעט 18 שנים של שקט.

לעומתו, מי שחושב שנכשלנו, יכול להביא כראייה את התעצמותו של חיזבאללה בחסות ההסכם שאותו הפר כמעט מיד. צבא לבנון? כוח רב לאומי? אם יש משהו שלמדנו מההכרות ארוכת השנים עם הזירה הלבנונית, הרי זה רק שמדובר בשני הכוחות היחידים שלא מסוגלים למנוע תהליכים רעים לישראל בגבולה הצפוני.

נתניהו, תחליטו לבד אם זה לזכותו או לגנותו, לא שש אלי קרב בלבנון. את ה"הישגים" של צה"ל בזירה הצפונית, עם או בלי מירכאות, אפשר היה להשיג כבר בתחילת המלחמה. נתניהו היה זה שבלם, באמצעות מהלך בזק של הקמת ממשלה עם גנץ ואיזנקוט, את היוזמה שהובילו שר הביטחון, יואב גלנט וצה"ל לתקיפת חיזבאללה.

נתניהו הוא גם זה שהזדרז לבלום את צה"ל עתה ולסיים את המערכה בהסכם. הסכם על הקרח? אולי ואולי לא, מה שבטוח הוא שניצחון גדול אין כאן.

וזה לא שלא הייתה הזדמנות: את אותו ההסכם בדיוק אפשר היה להשיג כבר לפני כחודשיים ומעלה, עת היה נדמה שאנחנו באמת מנצחים: מתקפת הביפרים, חיסול נסראללה - ואתו כמעט כל צמרת הארגון. אח, היו זמנים.

מה קרה מאז? בעיקר הפסדנו, לפחות בכל הקשור לזירה התודעתית: חיזבאללה שנראה רק לפני כמה שבועות מוכה וחבול הוכיח שהוא יכול עדיין להחזיק את מדינת ישראל כבת ערובה, גם ללא צמרתו. בניינים בתל אביב אולי לא נפלו ואלפי הרוגים בעורף הישראלי (תודה לאל) לא נמנו, אבל מעגל האש שפגע תחילה בעשרות אלפים, התרחב עד שכלל מאות אלפים ואחר כך אפילו מיליונים. ניצחון? תגידו אתם.

נתניהו יודע שהציבור הישראלי ספקן לגבי ההסכם, בוודאי לגבי הצגתו כהישג, שלא לומר כניצחון. לכן הוא הוסיף הפעם לנימוקים בעד גם "אס": הצגת ארה"ב כשושבינה בכירה להסכם.

מהי חשיבות תמיכת ארה"ב, אפילו ערבותה להסכם? לא ברור. האמת היא שאני קצת מבולבל: אם ערבות ארצות הברית היא טובה כל כך, ממש כסף בבנק - ועוד בדולרים, מדוע היא הייתה פסולה כשהוצעה כערבה לקיום הסכם בדרום? הרי אז הוצג ממשל ביידן כמעט כאויב לישראל. האם נתניהו, הוא ולא אחר, לא הפסיק להתהדר בעובדה שרק הוא יודע לעמוד מול לחץ אמריקאי - ולראייה הפלישה לרפיח?

כאילו לא היה די בבלבול שאליו מכניסה אותנו בכל פעם לבנון, עכשיו נוסף למשוואה הזאת פרמטר חמקמק עוד יותר - אז ביידן טוב ליהודים או רע ליהודים? האם העובדה ש"הדוד סם" חתום הוא פטרון ההסכם מאפשרת לנו לישון בשקט בלילה? ואם כך הוא הדבר, כפי שמבטיח לנו ראש הממשלה, מדוע לא לקחנו את ההצעה האמריקאית בשתי הידיים בכל הקשור לדרום - והרי היינו יכולים היום לשמוח גם על חזרת החטופים...!

כן, המזרח התיכון הוא מקום מתעתע, נתניהו של 2007 (שלב החקירה של מלחמת לבנון השנייה) הוא לא נתניהו של 2023, ומילא זה - אבל נתניהו של נובמבר 2024 - שסומך על האמריקאים (והצרפתים!) בצפון, הוא לא נתניהו של ספטמבר 2024 שתקע בגאון את ציר פילדלפי ישר לעינו של ביידן.

אז יש הסכם ואולי תושבי הצפון, אלה שמטרת המלחמה בלבנון הייתה להשיב אותם לבתיהם אולי אפילו יקנו אותו וישובו בהדרגה. חלקית, לחיות על לוע הר הגעש שכולנו חיים בשיפוליו. יש הסכם, יש ערבים, יש נאומים חוצבי להבות על מה שהיה ומה שיהיה. דבר אחד אין פה בטוח - ניצחון מוחלט.

אולי לא צריך לשאוף לניצחון מוחלט במזרח התיכון. אולי "ותשקוט הארץ 40 שנה" הוא המקסימום שאפשר לקוות לו, מימי המקרא ועד ימינו. אלא שמה יגיד מי שהבטיח לנו ניצחון מוחלט עתה, כשבישראל מתלבטים תושבי הגליל האם לשוב לבתיהם, בעוד בלבנון רוקדים התושבים על הריסות בתיהם ודגלי חיזבאללה בידיהם? למחזה שכזה, אפילו רק ברמה התודעתית יש הגדרה אחרת. כמדומני היא "הפסד".