בכנס מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, עסקו רבות בטראומת השבעה באוקטובר, על שלל רבדיה, וקראו להשבתם המיידית של החטופים. "כשחטוף או חטופה חוזרים משבי, הדבר הראשון שצריך לראות זה את האדם. לא חוקרים, לא מתשאלים, אלא נותנים להם תחושת ביטחון ראשונית".
בכנס מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית שנערך היום (שלישי), דיבר ד"ר גלן כהן, פסיכולוג קליני, מומחה לשבי ולשיקום ניצולי שבי, לשעבר ראש מערך ענף הפסיכולוגיה במוסד, וכיום - האיש שעומד בראש הצוות המקצועי שמטרתו היא להחזיר לחיים - פיזית ונפשית - את שורדי שבי החמאס.
כהן תיאר כיצד שילב הצוות את הצרכים הביטחוניים עם רגישות חסרת תקדים כלפי השורדים. לדבריו, הפרוטוקול הנוכחי בישראל נבנה מתוך הבנה שהחטופים זקוקים קודם כל לנחיתה רכה. "כשחטוף או חטופה חוזרים משבי, הדבר הראשון שצריך לראות זה את האדם. לא חוקרים, לא מתשאלים, אלא נותנים להם תחושת ביטחון ראשונית", הוא סיפר.
כהן הדגיש כי אסור להתעלם מחשיבות המידע שניתן לאסוף מהשבים: "במצבים כאלה, כל פיסת מידע יכולה להציל חיים. המטרה שלנו הייתה לבנות תהליך שבו החטופים ירגישו שותפים אקטיביים ולא קורבנות". בניגוד לנוהלי החזרה הקודמים, ובהתאם לאירוע חסר התקדים, כהן וצוותו פיתחו תהליך רגיש ומותאם: "וידאנו שנשים פוגשות נשים, שלא נוגעים אלא באישור, ושלא אומרים 'ברוכים הבאים הביתה' - כי עבורם הבית שרוף, גם פיזית וגם נפשית".
כהן תיאר הקפדה על כל פרט, ואת הכנת המשפחות מראש: "האיחוד עם המשפחות היה בעדיפות ראשונה, ולאחר מכן צוות קטן ומיומן ניגש לשיחה ראשונית עם החטופים. קראנו לזה 'שיחת שיתוף מידע' ולא 'תחקיר'. זה נועד לחזק את תחושת המסוגלות שלהם ולתת להם להבין שיש להם תפקיד משמעותי בהצלת אחרים".
כהן משתף סיפורים מעוררי השראה מחטופים שחזרו: "אחת החטופות, בת ה-80, סיפרה שכשהעלו אותה על אופנוע, שהיא אמרה לעצמה: 'אני אשרוד את זה, אני חייבת לזכור כמה שיותר כדי לספר'. הייתה גם חטופה שסימנה ימים שעברו על שרפרף קטן כדי לשמור על תחושת הזמן - זו הייתה דרכה לשמור על שליטה".
לדבריו של כהן, אמונה היא מרכיב מרכזי בהישרדות. "מי ששם את כל התקווה שלו על תאריך מסוים, מת משברון לב כשזה לא קרה. לעומת זאת, נער מתבגר שהבין שייתכן שהוא יישאר שנים בשבי, קיבל כל יום פחות כבונוס. המפתח הוא איזון בין ריאליות לאופטימיות". כהן תיאר כיצד התהליך הוביל להעברת מידע קריטי למשפחות: "חטופים רבים הצליחו לספק מידע על מצבם של אחרים. היו משפחות שקיבלו בשורה מרגיעה, והיו כאלה שקיבלו מידע קשה - אך לפחות ידעו מה קורה עם יקיריהם. חשוב שנאמין באלו שחוזרים ונעצים אותם. הם חוו את הבלתי נתפס, אבל הם גם הוכחה ליכולת האנושית להתמודד עם כל אתגר. אנחנו מסוגלים להרבה יותר ממה שאנחנו חושבים".
בצל הזכרונות הקשים, ובסמוך לשנה לשחרורן של כמה מהניצולות שהוחזקו בשבי החמאס, הכנס התמקד גם בזווית הכואבת של האלימות המינית שנחשפה במתקפת ה-7 באוקטובר.
טלי בינר, ניצולת נובה, סיפרה על השעות הארוכות בהן התחבאה בין שיחים בפחד מהחמושים: "באותו רגע הבנתי שנשיותי הפכה לסיכון הגדול ביותר שלי", סיפרה בקול רועד. "לא פחדתי למות, אלא פחדתי להיאנס. שמעתי נשים צועקות, והבכי שלהן נקטע ברעש ירי. פחדתי שזה יהיה גם גורלי".
עדותה של טלי שיקפה גם את תחושותיהן של נשים אחרות, שנשאו צלקות נפשיות עמוקות כתוצאה מהאלימות המינית. לדבריה, החשיפה של האירועים הללו היא צעד חשוב: "אם לא נדבר, הם ימשיכו להשתמש בגוף שלנו כנשק."
אביבה סיגל, שהייתה בשבי החמאס יחד עם בעלה, הוסיפה: "היום זה ה-26 בנובמבר, היום שיצאתי מהשבי לפני שנה. שאלו אותי אם אני מרגישה שמחה שאני פה ושעברה שנה. ואני לא במקום של לשמוח בכלל. כי אני עדיין שם, עם קית', עם הבנות החטופות, ועם כל החטופים. אני עדיין בעזה. שום דבר לא באמת קשה לי - חוץ מכשאני רואה את קית וחושבת על הבנות ודואגת להם מאוד. מאוד".
אביבה המשיכה בעדותה המצמררת: "אני לא אשכח שאחת הבנות התקרבה אליי פעם אחת ולחשה לי, אביבה אני רוצה לספר לך משהו, ואז הייתה דממה, היא אספה את הכוח בשביל להגיד לי שהוא נגע בה. ומאז קית' ביקש מהן שלא יספרו לי דברים קשים נוספים. אז הן לא סיפרו עוד, אבל אני דואגת להן, אני מאוד מאוד דואגת להן. אני לא אמא שלהן ושם הפכתי להיות אמא שלהן. הייתי הכי גאה בה שאחרי שהוא נגע בה היא הייתה צריכה להתנהג כאילו כלום לא קרה".
מורן סטלה ינאי, ששוחררה לאחר 54 ימים בשבי, דיברה על חייה שאחרי האירועים: "אני לא רוצה שיראו בי קורבן. אני חזקה, אבל זה לא אומר שאני לא נשברת לפעמים". ינאי שיתפה כיצד היא מנסה להמשיך בחייה למרות הצלקות, הפיזיות והנפשיות: "החברה הישראלית צריכה להיות שם בשבילנו, זה לא נגמר בשבי או באלימות; זה ממשיך בפחד, בחוסר השינה, בתחושת האובדן. אבל אנחנו נמשיך, ואנחנו נעמוד בזה."
ד"ר צביה זליגמן, מנהלת מרכז לטם לטיפול בטראומה מינית, ציינה כי "הכאב של הנפגעות לא יכול להישאר חסר קול. עלינו כחברה ליצור סביבה בטוחה לתמוך, להקשיב ולהבטיח שצדק ייעשה".
מנכ"לית האיגוד, אורית סוליציאנו, אמרה כי "קהילת מרכזי הסיוע שילמה מחיר כבד ב-7 באוקטובר. ארבע מתנדבות נרצחו בטבח: ויויאן סילבר, לבנת קוץ ולילך קיפניס שהתנדבו במסל"ן; מרינה אמגור שהתנדבה בתאיר ויובל ניר מתנדב של מרכז סיוע ת"א שנפל בקרב. אנחנו מבכים את מותם. בנוסף, יש נפגעים ונופלים שהם בני משפחה וקרובים של מתנדבות ונשות צוות מהמרכזים - הקהילה שלנו עימם בכאבם האדיר. וכמובן 101 חטופות וחטופים - שצריכים לחזור הביתה עכשיו. מיד".
"אנחנו באיגוד מרכזי הסיוע קיבלנו כבר בימים הראשונים שלאחר הטבח מידע מהשטח על התרחשות של פגיעות מיניות. ה-7 באוקטובר והמלחמה טלטלו באופן עמוק את קהל הפונות והפונים שלנו, שהעידו שבתחילת השנה לא העזו להתקשר אל מרכזי הסיוע, כי חשו שאין להם זכות לפנות כשרבים כל כך סובלים באופן עמוק. מדינת ישראל צריכה לקחת על עצמה לתמוך, לסייע ולממן כל מה שנדרש כדי לשקם ולסייע עד כמה שיידרש למי שעברו פגיעות כה קשות בעקבות הטבח. אנחנו יודעות שיש נפגעים שזקוקים לעזרה אדירה ואסור להפקיר אותם", סיכמו.